כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 18

אמי לא בקרה, היא כנראה שרק הגיעה והלכה.. טוב שכך, איני רוצה להכיר עוד בקיומה ממה שהוא כבר מוכר לי, איש לא ראה אותה ולמזלי הרב.. גם לא ליאם, אמילי ורוני, מלבדי ומלבד אמה הנחרדת עדיין מהמאורע שקרה לפני שבוע אף אחד לא ידע כלל שהיא הגיע, רק עצם המחשבה וההרגשה שאמילי הקטנה תראה אותה שוב..
צמרמורת קרה תקפה אותי בחוזקה שגררה אחריה אימה רבה.. הייתי גם מאשימה את עצמי, כן.. אני אשמה בכל, אני אשמה בכל מה שקורה עוד מהרגע הראשון שבכלל פגשתי בליאם, אולי כולם מנסים לגרום לי להבין ולראות שאיני אשמה בכך אבל אני יודעת שכן, אני יודעת בעמקי לבי שכן ודבר לא יצליח להדחיק ולהרחיק את התחושה הזאת מלבי ומנשמתי כאחד, הדבר קשה מידי.. חזק מידי.. צורב ללא כל רחמים ומעט רכות.. התחושה והידיעה המרה הזו נצורה בזיכרוני יותר מידי עמוק, כדבר שהיה חרוט בתוכי מאז ומעולם ורק חכה להתגלות כבר.. וכשנתתי לו את התענוג הוא לא התקמצן כלל ובסופו של דבר.. אלוהים אדירים, אני פוגעת בכולם ובעצמי – אבל הכי בעצמי.
התבוננתי במראת חדר האמבטיה אשר מספר סדקים נראו בצדדיה אבל כבר התעלמתי מהם.. אפשר לומר שהתעלמתי מהכול, אפילו כבר לא התעמקי בעולמי וברגשותיי כהרגלי.. קפאתי במקומי ורק רציתי לבכות ולקלל את עצמי על היום שנולדתי, הנערה המכוערת.. המושפלת הזו נגלתה לפניי, שצלקת מחרידה מצולקת בגבתה בצבעי הסגול והאדום, צלקת אשר חרוטה בחוזקה ומראה את הכאב שחשתי אבל כבר שכחתי מה באמת נבע ממנו באותו הלילה, אני רק זוכרת קללות, השפלות, אני זוכרת שהעיפו אותי מהכיסא שישבתי בו ובעטו בי ללא כל רחמים, אני זוכרת את היד אשר חבטה קרוב לשפתיי ואילפה אותי כמעט.. את הידיים הכובלות אותי ככלא מאחורי גבי בחוזקה עד תחושת קריעה, כן.. חשתי את התחושה של הקריעה בעורקיי אבל לא הראיתי דבר בחוץ.
היה גם עוד משהו.. אני.. אני זוכרת ששמעתי קול של דבר מה מנופץ, או.. יריית כדור אקדח.. אני יודעת שהיה עוד דבר מה מזעזע אשר עוללו לי.. לכל הרוחות , מה הוא?!
נגעתי בשפתי העליונה והנפוחה , ידעתי שאיני רוצה להיזכר באותו הלילה, אך חייבת.. למה.. למה רוני עושה זאת? למה רוני חייב להכריח אותי להיזכר בדבר שאני מעדיפה להשאירו בגדר הסיוט, בגדר ההזיה מאשר במציאות, למה איני יכולה לנקוט את עמדתי ומעבר לכך.. להחליט את ההחלטה ולשכוח מהפסיכולוגית המטופשת הזו? חבטתי את אגרופי במראה ברעש איום שהיה נדמה שעוד מספר רגעים זהירים אני אשמע קול ניפוץ.
לא, לא קרה דבר, לצערי. אולי הייתי מבהירה לרוני שאיני מוכנה לעשות זאת שוב, שאיני רוצה או יכולה להיזכר, שהדבר היחידי שאני באמת צריכה הוא מעט חופש.. מעט להירגע ולנוח במיטה עד שהטראומה הזו תעבור..
"טראומה..?" לחשתי ביני לבין עצמי, אך לא היה לי זמן לחשוב אם אני מגזימה או לא לפני שהטלפון שלי רטט בכיסי וגרם לי לקפוץ במקומי ולהתנשף בחוזקה, תרגעי.. זה רק טלפון.. נסתי לרסן את עצמי.
"שלום?" קראתי למוען שלא ראיתי את שמו על גבי הצג.
"היי ליאל זאת אמה.." מלמלה בלחש ובקול חנוק.
"משהו קרה?!" שאלתי בדאגה, קורים יותר מידי דברים בזמן האחרון.. יותר מידי צער וכאב, איני אוכל לסבול אם עוד האנשים אשר סובבים אותי ייפגעו, אני פשוט לא יוכל לסבול זאת.
"אחותי שרון חוגגת יום הולדת מחר.. רוצה לבוא?" שאלה בזלזול
היא רצינית? אני בקושי מכירה את אחותה ויותר מכך, בוודאי ליאם יפנק אותה בפניי הוריה שאולי לא יקדישו לדבר כלל תשומת לב כלשהי אבל אני.. אני אשתגע מבפנים, ובמיוחד כשאני כך, מצולקת ובעלת שפתיים נפוחות שכלל לא מגרות, למה שהוא בכלל יגניב לכיווני מבט חטוף?
וגם כמובן, אולי ליאם היה האדם הכי מדהים בעולם לפני שבוע אבל הוא אינו אוהב אותי, הוא אף פעם לא באמת אהב אותי.. רק ראה אותי דומה לאחותו.. אני מנסה להיות שמחה על כך שלפחות במקצת אני מצליחה לשמח מישהו אבל מה הדבר שווה בכלל אם המחיר הוא לגרום לי להיות עצובה יותר? התחושה הזו גורמת לי להרגיש כה איומה.. כה צבועה ושקרנית..
"את חיה?" צחקקה אמה בצד השני של הקו.
"כן, לצערי עדיין כן.." מלמלתי ביני לבין עצמי ושכחתי שאמה שומעת אותי.
"חדלי לומר זאת כבר! אני חושבת שאת זקוקה לצאת מעט מהמבצר שלך, לצאת מהמיטה הלבנה והחולה שלך שנדמת מיטה של בית חולים גם ככה ותבואי למסיבה, לא, אני פוקדת עלייך לעשות להגיע!" אמרה כהצלפה חדה ונתקה את השיחה לפני שבכלל היה לי מספיק זמן להתנגד ולא בגלל שאיני רוצה להיות עם אמה או לצאת מעט מחוץ לבית ולנשום את אוויר הערב הקריר והטבעי.. הבעיה היא ליאם, הוא תמיד הבעיה אבל תמיד גם פתרונה של הבעיה.. לכל הרוחות, המצב נהיה מטריף ומבלבל במיוחד, איני יכולה להפסיק להימשך אליו.. אין לי כל שליטה לזאת, איני גם רוצה להפסיק לחוש אליו את מה שאני חשה כלפיו כל פעם שהוא רק עולה בראשי, אני זקוקה להרגשה הזו על מנת להיאחז בה.. להישען.. להאמין שליאם הוא קצה החוט שלי, לא להרפות מכך.. פירוש הדבר שגם לא להרפות ממנו, וזה טוב אבל גם רע..
הכול מתערבב ביחד, כל הרגשות המנוגדות הללו של מה שאני רוצה למה מה שצריך להיעשות.. תחושת החוסר אונים הציפה אותי שוב ופגעה בלבי ישירות, צנחתי על הארץ ולא ידעתי פשוט מה בדיוק לעשות עם עצמי, מה אני רוצה לעשות, מה אני חושבת..
רק דבר אחד היה ברור לי – שאני זקוקה לו.

אחרי שהכנתי את הכריכים המושקעים ביותר שיכולתי לאמילי ודחפתי שטר של 50 לכיסי החלטתי ללכת לכיוון המרכז קניות ולחפש מתנה מסוימת לשרון..
שרון.. רק להיזכר בפניה גורם לי לרעוד ולזיעה קרה אך מורגשת במיוחד לבצבץ בעורפי, למה תמיד כשאני שומעת את שמה לבי מאיץ את מהירותו בפחד רב? למה גלי הצמרמורת התקיפים כובשים אותי ולדם בעורקיי להפסיק .. להפסיק לזרום משום מה?
"ליאל!" קרה קול מאחוריי בשמחה רבה, הקול שאני לעולמי עד יזהה.
"היי ליאם, מה אתה עושה כאן?" שאלתי בחצי חיוך אשר לא ראו אותו בגלל פניי המושפלות, לא רציתי שיראה אותי, אולי הצלקת מוסתרת בתחבושת אבל.. אבל שפתיי זוועתיות ואיני רוצה שיראה ויכיר בהן שוב ממה שכבר ראה, ולא יכולתי לעצור זאת, אבל עכשיו כשאני יכולה איני אפספס שוב.
"קונה מתנה לשרון.." מלמל בקרירות ואת שמה אמר בלעג עז . "ומה את בדיוק?" שאל במהירות.
"גם אני, אמה הזמינה אותי ונתקה לי במהירות אז.. אין לי כל ברירה.." מלמלתי מעט בכעס, 'יופי', הוא מוזמן! ועכשיו אני יודעת זאת בברור על מנת להותיר בכך ספק.. מהרגע הראשון לא הותרתי ספק אבל כששומעים זאת, ההרגשה האומללה מורגשת בחוזקה ובצורה חיה ואמתית יותר, אני חייבת להרחיק זאת, לגרום לכך להיעלם.
"אם תסכימי אשמח שנסתובב ביחד ונקנה ביחד מתנות". הציע בנדיבות, לא.. איני רוצה לראות את הדובי הקטן והחמוד אשר מחזיק לב גדול, אדום אשר נדמה לי כבוער בחוזקה ומנסה לגרום לי להיחלש, להיכבות, להרגיש נחותה משרון ולקנות ללא כל מעצור, אני מעדיפה כלל לא לחשוב כך ולהניח שכשארה זאת הדבר כבר יהיה עטוף ויהיה נצור בשקית הניילון, הרחק מעיניי ומבטי.
ולהסתובב עם ראש מושפל כל היום..? לא, זה יהיה סבל עצמי.
אבל מה שיהיה עינוי זה רק עצם המחשבה שאסרב לו, שלא אסכים להיות עמו לשעה .. אולי יותר אולי פחות.. מה הדבר כה חשוב אם איני חשה את תחושת הזמן העוברת לצדו? כי כשאני אם ליאם הזמן זוחל לו לאטו באטיות אבל גם רץ וחומק מידיי ללא כל הרגשה, איני חשה את הזמן כי אין כל זמן , זה רק שנינו.. אני והוא..
לכל הרוחות, איני יכולה להתעמק בכל דבר, אני .. נשמתי עמוק, אתן לפי לדבר.
"כן! אני אשמח ליאם!" אמרתי בהתרגשות ובמהירות השתקתי את עצמי, טיפשה מטופשת! הצלפתי בי, למה להראות כה התלהבות?
"בסדר.. אני גם מאוד התגעגעתי.." מלמל בצחקוק והתחלנו להסתובב מדפדפים מחנות לחנות, ליאם לא מצא מתנה אשר תתאים בעקרון לבת זוגתו השנואה ואני.. אני כלל לא הסתכלתי, הנחתי שיקנה מתנה באותה החנות שליאם קונה וזה יחסוך התלבטות לשווא, גם ככה התיעוב העז שאני חשה כלפיה צבוע מידי.
לפתע ליאם עצר בעדי. "למה את כלל לא מסתכלת? למה עינייך מושפלות?" שאל בדאגה אבל גם בסמכותיות.
"איני משפילה את מבטי, לא מצאתי פשוט מתנה עדיין.." מלמלתי כשעיניי יורות מבט ארוך ונוקב בנקודה מסוימת בקרקע.
"את בכלל מקשיבה לעצמך?!" שאל בפליאה, ובצדק.
"אני לא רוצה להרים את ראשי ואני לא הרים אותו בסדר?" שאלתי בתקיפות והתחלתי ללכת בקצב מהיר, לא כעסתי עליו כי לא היה על מה לכעוס, פשוט נלחצתי שהוא יגרום לראשי להיות מורם ללא כל שליטה, פחדתי שהוא ירים לי אותו בעצמו ויגרום לי להיות שבויה וכלואה בזוג עינויו החומות אך הכה כנות הללו, התגעגעתי אליהן אבל לא יכולתי להכיר בהן שוב.. ויגרום לי לשכוח ממראי.
ליאם תפס בידי וסובב אותי אליו אבל אני נכנסתי לחנות במהירות גוררת אותו אחריי, אפילו לא ראיתי איזו חנות, אני רק יודעת שהתקדמתי במהירות, מתהלכת לכל מיני כיוונים, חוזרת במעגלים והוא אחריי כזנבי, לא מרפה, לא מוותר – שיוותר כבר! הוא לא רואה ולא מבין שזה כה קשה לי? שהדבר מורט כל עצבים שקיימים? שאיני רוצה לברוח אבל חייבת?
אכן הצלחנו לגרום להמון עיני צופים לצפות בנו אבל התעלמנו מהם לבסוף ליאם קרא לעברי. "מה את עושה?".
"אני הולכת, אני.. אני אקנה את זה בסדר? ואלך, בסדר?" שאלתי בקול חנוק חסר אונים, הוא לא מבין.. הוא לא מבין אותי וקורא אותי כפי שאני אותו אפילו בלי להביט לשנייה זעירה במבטו, חטפתי את הדבר הראשון שראיתי, ערקת תכשיטים בצבע צהוב אשר לפי דעתי נראתה זוועתית אבל שיהיה.. אני רק רוצה לברוח מכאן, רצתי לכיוון הקופאית ושלמתי לה 20 שקלים, קבלתי את העודף ויצאתי מהחנות.
כה רציתי שהוא לא יבוא אחריי..
ו..
יש, הוא לא בא.
רגע, מה אני שמחה בדיוק? איני רוצה שהוא ירדוף אחריי אבל אני כן זקוקה לקרבתו, לעזאזל מה אני עושה? גורמת לו להתרחק אבל בעצם יודעת שאיני יכולה להתקיים ללא הנוכחות שלו? למה אני חייבת להיות חסרת כל שיקול דעת? חסר כל לקיחת אחריות על מעשיי?
נשמתי עמוק, והפעם.. הגשתי לזוג רגליי שליטה עצמית, לא מתוך מהירות או לחץ, בדרך טבעית ומלאת השלמה יודעת שזה הכי טוב.
וכשנכנסתי לחנות עיניי חשכו ומבטי קפא, פרצופי החוויר ורציתי לבכות, היכן הוא?
"אם את מחפשת את החבר שלך הוא בשירותים.." חייכה לכיווני המוכרת בעלת השיער המאפיר, חיוך טוב מלא שמחת חיים ותקווה רבה, חייכתי בטבעיות לכיוונה ואפילו בלי להסתכל על הכיתוב 'גברים\ נשים' נכנסתי לשם וקראתי בדאגה וברעד. "ליאם..?"
הדלת נטרקה בחוזקה אך לא שמעתי את הרעש, לפתע הוא יצא מתא השירותים ופניו כעוסות במעט, לא.. רק לא המבט הזה.. הוא לא יכול לכעוס עליי.. לא בבקשה לא, איני התכוונתי, זה כה לא הוגן.. לא צודק.. אילו והוא רק היה מבין..
"ליאם אני מצטערת.." לחשתי.
"על מה? אל כך שברחת מפניי ולבסוף השארת אותי כאן חסר אונים? מה את חשבת לעזאזל? אני דואג לך! " הצליף בי בכעס.
"דואג לי.. ממה?" שאלתי ברעד אך גם בבלבול.
"את מתביישת בצלקת מטופשת אשר תיחלש עם הזמן ובשפתיים אשר הנפיחות כבר החלה לרדת מהן, אולי חדלי לחשוב כך? מתי תביני שמי שאוהב אותך יאהב בגלל התוכן.. האופי הנדיר והמורכב שזכית בו? זה משגע אותי שבת אדם כמעט מושלמת כמוך חושבת כך ועושה מעשים כאלו, מעבר לכך, אני מזועזע". המשיך לכעוס וסגר את ברז המים.
"ליאם אתה לעולם לא תבין.. איני. איני רוצה שיראה.." החלתי לגמגם בפחד מועט, לא מפניו אלא מעצם המחשבה שאולי נריב עכשיו, אך הוא קטע אותי בזמן שנגב את ידיו ועוד רגע קרע את הנייר לגזרים מרוב הכעס. "ממי?! מהחבר לשעבר והדפוק שלך?!" צווח, וורידיו בלטו בחוזקה כתחושה שעומדים להיקרע ולצאת ממצחו, נחרדתי מהמחשבה על כך אבל יותר מהכול מפניו.. לעולם לא ראיתי את ליאם כך, הוא תמיד נראה שלו או פגוע, כך או כך הוא תמיד הצליח להקסים אותי, אפילו כשהוא כועס עיניו בוערות כאש להבה אשר נראית מרחוק אבל איני יכולה לשקר לעצמי או להתנגד לכך שמבטו הזרוע באימה גורם לי להתרחק מפניו.. יש סיכוי שזה אכן מפחד?
"ממך, שלא תראה אותי!! איני רוצה או יכולה לסבול זאת שתביט בי!!" צווחתי עליו עכשיו אני, הדבר נערם ככדור שלג ולבסוף לא כשלתי בלשוני להפתעתי, גם לא נצרתי אותה כי היא הייתה נצורה יותר מידי זמן, אך הדרך שבה הדברים נאמרו.. עוצמת הטון כלל לא אפיינה אותי, לא רציתי שליאם יראה את הצד הזה שבי, הצד הכעוס והתקיף, אך כבר לא יכולתי לשלוט בעצמי, לא יכולתי לשלוט במצב, לא מספיק שאני חשה עדיין לא בטוב הרגשות המנוגדים התערבבו יחד עם זאת ופקעו מפי כסופת טורנדו אדירה, הדבר כאב.. כאב לי וחשתי שנאה עצמית עזה על כך שדיברתי אליו כך, על כך שצעקתי אליו.. אני הבן אדם האיום ביותר בעולם..
אך כבר חשתי חסרת כל אונים, הטורנדו נהיה כאגרוף ורמס אותי, חבט בי והעיף אותי לפינה חשוכה בעולם, הדברים נאמרו כי הם היו כבר חייבים להיאמר.
מה אני חושבת לכל הרוחות?! אני חייבת לצאת מכאן, איני יכולה להישאר כאן, ידי הושטה לכיוון ידית הדלת אך.. לא.. הדלת לא נפתחה.