כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 17

אמי..? אמי המטורפת כאן? כיצד היא הגיע לכאן? בשביל מה? בשבילי?! כן, כמובן שבשבילי אבל מי סיפר לה זאת?
צמרמורת של פחד השתלטה על כל כולי וגרמה לאוויר להיעצר במקומו עד שלא היה מה עוד לנשום, היא כאן.. היא תשתגע, ליאם יראה אותה.. ליאם יגלה הכול.. הוא יתרחק ממני וישכח מעצם קיומי בחייו.
תחושת המחנק כה הקשתה עליי, נסתי לחפש אוויר לנשמה, לעצור את תחושת המחנק הלא שפויה הזו, נסתי להיאבק בצמרמורת ובמחשבה בפניו כשיגלה זאת, אך לשווא.. זה הציף את כל כולי, לא ראיתי או שמעתי את אמה, גם לא רציתי זאת.. לא רציתי דבר, רק רציתי לפקוח עיניים ולחזור לנקודה שממנה הכול התחיל- משתיים וחצי בלילה.
לא רציתי לראות את פניה של אמי, לא שוב, למרות השנים הכבדות שעברו ללא פגישות עמה פניה מלאי האיום והשנאה חרוטים בזיכרוני, פנים רצחניות ושנואות.. פנים שאיבדו כל שליטה מסוימת, פנים שרודפות אותי ומטלטלות אותי ואת כל הסובבים אותי יחדיו בכל מאורע שקורה, פרצופה הוא הדבר היחידי שאני כל החיים ברחתי ממנו, עברתי עיר, הכרתי באהבה כפי שמעולם לא הכרתי, הלכתי למסיבות , עזבתי לטיולים בארצות הברית.. כולם יודעים ורואים זאת שבכל צעד וצעד שאני גדלת, בכל רגע ושנייה שעוברת אני רק עסוקה ב-לברוח ובניסיונות להסתיר את הפחד והצלקות ללא כל הצלחה, זה עוטף אותי, זה נמצא בעורקיי, בדמי, בראשי..
ללא כל דרך להסתיר, ללא כל דרך לגרום לסיוט האיום הזה לחדול, להיות חסרת כל אונים ולהסתתר בבית פשוט ודל תחת צל של אימה שכל אחד רואה אך גם כל אחד לא שואל.
"ליאל..?" שאלה אמה בדאגה והניחה את ידה בעדינות על גבי שכמי, באותו הרגע שהיא נגעה בי התרחקתי בבהלה וכתגובה , עיניה הושפלו. לא שכעסתי על אמה , לא כעסתי גם, פשוט נבהלתי.. לא רצתי שום קשר של מגע כלשהו עם אדם או חיה, רציתי שיתנו לי מספר רגעים חטופים וזעירים להקל זאת ולחשוב מה בדיוק אני עושה כרגע.
"מה את רוצה לעשות..?" שאלה אמה ברכות.
"למות" עניתי בחדות ובביטחון, למרות שידעתי שבזה הרגע אני זקוקה לנצור את לשוני לפני שאכשול בה ואפגע שוב בחבריי .
"זהו לא הפתרון, אני חושבת שהכי טוב שתדברו.. כן, שיחה קטנה ונחמדה.. מה את חושבת?" שאלה בחצי חיוך מעודד אבל במידית יריתי לכיוונה מבט זועם ונוקב במיוחד להיות בטוחה שהיא אינה צוחקת כי אם וכן הדבר כלל לא מצחיק אותי, היא לא צוחקת. לדבר עם אמא..? לא, איני יכולה לדבר, אפילו וזו תהיה מטרתי כרגע ודבר שכה אשתוקק ואהיה זקוקה לו איני אוכל לדבר אתה, זה פשוט לא נראה לי נכון.. לא נראה לי צודק והוגן כלפיי, אני גם לא יכולה כי אין על מה לדבר.. אך יותר מהכול, אין לי את האומץ להביט לה בעיניים ללא לעורר את תחושה בושה, הנחיתות אך גם הצמרמורת והאימה.. דברים כה שונים אשר קוראים במספר שניות מועטות , להביט בפנים שרק רציתי לברוח מהם.. לדבר עם האישה שחרבה את כל חיי עד עפר.. לא, אני לא יכולה! פשוט כך, לא!
"לא!!!" צווחתי וזרקתי את הכר הלבנבנה שלי לרצפה מנסה למצוא דבר מה דומם לפרוק על גביו את עצביי מאשר על בני אדם תמימים.
"הפסיקי ליאל! את יודעת שלא משנה מה תחליטי היום.. זה לא אומר ש.." היא החלה לומר במהירות אך גם כהטפת מוסר כעוסה, אבל היא לא גמרה, לא נתתי לה לדבר או לעשות דבר מה, השתקתי אותה בתוקף.
"הסתכלתי מכאן אמה, לכי! ואל תכניסי אותה לכאן לא משנה מה יקרה.. אני לא רוצה לראות אותה אמה.. אני פשוט לא רוצה.."
לקראת הסוף מלמלתי יותר נכון ביני לבין עצמי ומספר דמעות זעירות נזלו מבעד לעיניי, לא ידעתי אפילו למה בכיתי, בשבילה? או בגלל סערות הרגשות, הבלבול הרב, הסיכוי שליאם יגלה זאת, הכאב אשר דוקר אותי בכל ווריד, תא ומערכת ו.. אלוהים אדירים, כיצד שכחתי מאחיי! כיצד אחיי יגיבו לכך?
הרגשתי כה חלשה.. כה חסרת אונים.. כה מטרד לא יעיל כלל, חשתי אשמה בכל כך המון דברים שאפילו לא ידעתי במה.. הכול התבלבל מסביבי, היה מטושטש ולא ברור.. כל מילה ומילה צווחה בראשי והרעידה אותי באופן אשר לא נראה מבחוץ, כל תנועה ופעולה שבצעו מסביבי גרמה לשרפה הצורבת לבעור באותו המקום אך גם זה לא נראה..
הייתי כה שקטה מבחוץ – אך סוערת כסופת טורנדו חסרת כל שליטה וכיוון מבפנים.. ולא רציתי זאת, לא רציתי לשמור זאת לעצמי.. רציתי לפרוק זאת, לצווח, להרביץ, לקלל, להתלונן , להודות – לעשות כל דבר אשר יצליח לגרום לתחושות האיומות הללו לחדול ולהיעלם, שימחקו מזיכרוני ומלבי, שהיום המוזר הזה ייגמר כבר..
שייגמר בטוב? או ברע?
את זאת אי אפשר לדעת, איש אינו יכול אפילו לשער.. אפילו אני לא יכולה, ואני גם לא רוצה.. כבר לא אכפת לי מה יקרה, אני רק רוצה שהלבנה תבצבץ בשמי השמיים, לראות את החשכה האפלה אשר כוכבים קטנים זוהרים בזוהר חלוש מבעדה, לעצום את עיניי ולישון.
שינה.. כה מגרה אך כה בלתי אפשרי לבצע, כה דבר קל אך לא עוזר בדבר , אולי בהמון מקרים אבל עכשיו, היום, ברגע זה ממש.. מחובתי האישית להישאר ערה למען המשפחה, למען ליאם…
למען השלושה אנשים הללו אשר הם כל עולמי.

ביום למחרת התעוררתי.. מוזר, אפילו לא הרגשתי את הזמן אשר חלף לו לעתו ללא כל תחושה, היה לילה כבר? אמי ביקרה? ליאם ראה אותה? אמילי בכתה? רוני שתק בדממה מפוחדת , פחדנית ומבוישת? לכל הרוחות מה.. מה קורה כאן? מה קרה אתמול? אולי אני חולמת , מדמיינת.. או – וברוב הסיכויים במצבי הרע , הוזה?
שמעתי נשימה אשר נאנחה לצדי, הפניתי את ראשי לכיוונה ברעד, אך זה נקטע בין רגע, ליאם, הוא יוכל לעזור לי, הוא גם הבן אנוש היחידי בכל עולמי אשר יכול לעזור.
"בוקר טוב.." לחש בקול חצי ישן אך מקסים.
"בוקר טוב.. " מלמלתי, כה השתוקקתי כבר לשאול מספר שאלות אך המתנתי בסבלנות עד שיהיה ערני מספיק.
"איך ישנת?" שאל בחצי חיוך מתוק ותמים.. של ילדון קטן.
"נהדר.. " שקרתי, למזלי בגלל העייפות אשר עדיין הייתה דבוקה בו הוא לא ראה זאת. "ואתה?"
"ישנתי מעולה אם את ישנת נהדר". אמר במהירות ונגע לרגע אחד בידי, ליטף אותה במעט.
"איך את מרגישה..?" שאל מעט בדאגה אשר בשרה בעקבותיה בשורות רעות, איני יודעת למה אבל ראיתי זאת בעיניו.. משהו קורה, הדבר הקל והברור ביותר הוא לחשוב במהירות שאמי דברה אתו, שהוא ראה אותה..
אך אולי ויש משהו אחר? אולי והוא דיבר עם רוני? הזדעזעתי מהמחשבה על כך, אבל אמילי משגיחה אליו.. נחרדתי לרגע..
או.. נשמתי עמוק, וקפאתי בישיבה, משהו שקשור למצבי הבריאותי?
"בסדר.. למה?" שאלתי ברעד מנסה כמה שיותר לא להיראות חשודה, בצורה כלל לא מוצלחת.
"סתם.. אני פשוט משתגע מרוב דאגה, את לא מבינה איך זה היה.." הוא לחש והשפיל את פרצופו, פניו נראו מותשים וחסרי אונים, אפילו כמעט מנוצחים.. אמי נשכחה מראשי ורק התמקדתי בו, דבר שאני משתוקקת להתרגל אליו אך לעולם לא מצליחה.
"ליאם..?" שאלתי בדאגה ונגעתי בחולשה בלחיו.
הוא לא זז, הוא הביט בי.. בעיני השוקולד הללו, אשר נזל לו בקטיפתיות מושלמת כמעט, העיניים האלו שהתחילו את הכול, שהצילו אותי וגרמו לי להרגיש.. כן, אני זוכרת זאת, שגרמו לי להרגיש מוחזקת בדרך חסרת כל הסבר או הכנה, זה פשוט קרה ומאותו הלילה הדבר רק התעצם כל יום ויום יותר ויותר.
"כה פחדתי שלא תתעוררי, כה הרגשתי אשם.. " הוא התחיל לומר אבל קטעתי אותו מעט בכעס, העניין כבר נהיה מאוס.
"אבל אתה לא..!"
"אשם? את יכולה לומר מה שאת רוצה ליאל, אני רק יודע שלא הייתי מתפקד אם והיה קורה לך משהו.. לא ידעתי מה לעשות בלעדייך.." הוא אמר במלמול אך לא הוריד ממני את המבט.
"אבל אנחנו מכירים רק חודש פחות או יותר.." לחשתי וחשתי כיצד הסומק מאדים את פרצופי החיוור.
"וקרה כל כך הרבה". הוא חייך חצי חיוך עקום ועוצר נשימה, מהפנט ומדהים ביופיו.. כה כנה ורך.
"אני מניחה שאני מסכימה אתך.." לחשתי , לא ידעתי ממש מה לומר, עד שבטני קרקרה , גלגלתי את עיניי 'מטומטמת!' נזפתי בעצמי, מי משמיע קולות מהבטן ליד גבר? ועוד גבר אשר נדמה כמלאך,כפסל של אל? ויותר מכך, גבר שאת אוהבת? רק אני כך.
הוא צחקק והצחוק לא כל כך תרם אלא רק הגדיל את הבושה. "אני כה טיפש, שכחתי להביא לך אוכל.. היום קמתי מוקדם על מנת לקחת את הטרי ביותר, בבקשה". אמר במהירות והגיש לי מגש שעל גביו היו מונחים שתי ביצים טריות, סלט ירקות ומספר גבינות אשר רק אחת מהן הכרתי.. אך כמות וההשקעה בסידור והגשת האוכל לא מה שגרמה לי להתרגש אלא אור העובדה שליאם דואג לי, שהוא לא עוזב אותי, שהוא עובר זאת יחד איתי.. לדעת זאת נמצא בראש סדר העדיפויות שלי, ואני כה שמחה מכך..
"היי, את אוכלת?" שאל מעט נבוך וקטף אותי ממחשבותיי בזמן שחתך חתיכה קטנה מהביצה במזלג ואמר לי כמו ילד קטן. "פה גדול.."
צחקקתי במעט ופתחתי את פי , כשהביצה נכנסה לפי וגלשה במורד גרוני.. כה שכחתי את הטעם של ביצת עין טרייה ורכה, כה שכחתי כיצד הדבר יכול לחזק ולהחזיר את הצבע לפנים.. מרוב ששכחתי מהטעם גם שכחתי מלהתגעגע לזה , לכל זה, תמיד זכרתי להעריך אך מעולם לא ידעתי עד כמה להעריך.. כיום אני יודעת, זה כה מאכזב להיות כך..
אבל התענוג מהטעם של הירקות המתובלים, הביצה ביחד עם הגבינת שמנת, הכול התבלבל יחדיו ויצר עולם חדש של טעמים ששכחתי שבכלל קיימים, לא חשבתי או התרכזתי במיוחד במתחולל סביבי, פשוט נהניתי.
לפתע ליאם הביט בי, הוא נעצר.. שלא יעצור זאת, אך לא יכולתי לומר דבר. הוא הביט בי, במבט ארוך ונוקב, ולאחר מכן כאוב ובעל כעס עצמי עצום, לא הבנתי מאין זה נובע אך דאגתי.
"מה קרה עכשיו ?!" שאלתי בבלבול.
"אלו והיית מביטה על עצמך במראה היית מבינה.." לחש.
"אני עד כידי כך מכוערת.?" נחרתי בבוז ובזלזול כלל לא מתפלא.
הוא הביט בי המום כתגובה. "את רצינית? את נראית מדהים על מה לכל הרוחות את מדברת?!" שאל מבועט.
"כלום.. מה כבר יש לי בפנים..?" מלמלתי ביני לבין עצמי, לא היה לי כוח או חשק להתחיל לדבר על תחושת הנחיתות הסוחפת שלי.
"את רק קמת.." הוא לחש ונע במקומו באי נוחות, אבל זהו הגוף שלי! ואם ואני רוצה לדעת או לראות מה נמצא אליו הוא חייב להראות לו, לא מספיק שהוא הזכיר לי עכשיו עד כמה אני מתעבת את המראה המחריד שלי, עכשיו גם לא לדעת מה הרס אותו? אני חייבת ורוצה לדעת זאת וכרגע, אבל.. ליאם כבר ראה זאת גם..
"לעזאזל ליאם פשוט תביא מראה!" הגבתי את קולי במעט, לא רציתי לתת למחשבות ולרגשות שלי להשתלט עליי, רק רציתי לדעת מה קורה כאן לפני שהסיק מסקנות.
הוא מעט נבהל אך לאחר מספר דקות הוריד את המראה הקטנה מהקיר והושיט לי אותה.
התבוננתי במראה.. מספר דקות לא מאמינה למה שאני רואה..
רציתי לנפץ את המראה הארורה הזו אשר הראתה את ההשתקפות המפחידה הזו, אך מעבר למפחידה הנוראית והמחרידה הזו!