כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 16

' תגידי לא זאת כבר.. תגידי לו מה את מרגישה.. את חייבת זאת לעצמך..!' קול לא ידוע זעק בראשי כפקודה.
כה רציתי להקשיב לזאת.. להסכים ולהבין שזה לטובתי האישית, כה רציתי להיענות לכך בשלווה ובשמחה גדולה, הדבר לא היה עול כמובן,אבל אכן הקשה עליי מספר פעמים.. וזה מתחזק, אהבתי מתעצמת כלפיו בכל יום שעובר, עוד רגע נקרעת מפי בכאב ללא כל רחמים, שורטת כל איבר או התנגדות אשר מתייצבת בדרכה..
אבל.. אוי, אני כה מפחדת מתגובתו, מהבעת פניו, מהמחשבות שיצוצו בראשו, ברגשות שלו כלפיי אם הם בכלל קיימים.. אני לא רוצה להתפרץ אליו בבשורה שכזו כשהמחיר הוא אולי מחיר הידידות שלנו, אם ולא אוכל לעולם להתייצב בפניו לצערי, אשמח לפחות לשמור עליו כידיד, קרוב ללבי ולחיי ובחוסר ידיעה עצומה למה שמתחרש מתחת לאפו.
והכול תלוי בי – חיים פעם אחת, ככה תמיד חשבתי.. וחשוב לבצע סיכונים ולבחור בלא נודע מאשר הנודע, המשעמם והרגיל להחריד.. אך זהו ליאם, הבחור שאני אוהבת.. איני רוצה לבצע ולו סיכון אחד לגביו, איני אוכל להתמודד אם התוצאות יהיו רעות, לנגדי, או יותר נכון.. לכל כולי.
"אני כה מצטער.." חזר על עצמו והתיישב לצדי, ידו הושטה לכיווני בהיסוס ולבסוף החזיר אותה לתנוחה שמונחת על גבי ברכיו.
למה הוא לא עשה זאת? או יותר נכון.. או שכך אני אמורה לשאול – מדוע הוא עשה זאת מלכתחילה?
אני בטוחה שיש דבר מה שאיני מבחינה בו.. דבר מה חשוב ובעל ערך עבורי שעיניי מתעוורות למולו, אך למה? זה לא אמור להיות כך! רעייתי תקינה ביותר, זוהי סתם מחשבה או תחושה פסיכולוגית חסרת כל אמת ומציאות, עצמתי את עיניי והפעם אני מי שפקדה על עצמי.. לא שום דבר אחר, קדימה.. תתאמצי!! התחננתי לי.
"מה בדיוק קרה ..?" שאלתי בלחש, אני יודעת שהדבר החשוב עבורי כרגע, וגם הדבר שבאמת מסקרן אותי הוא לדעת מה לכל הרוחות ליאם עשה ? למה הוא שלח זאת? למה הוא לא הגיע?
והתאמת.. אני רוצה לדעת זאת לטובתו, בשביל לא לחשוב אפילו שאני צריכה להפליל אותו אך לא עושה זאת, בשביל שהוא יבין עד כמה הוא.. 'נקי' בשבילי ממעשה זדוני.
"התאמת שאבדתי את הטלפון, הייתי בתוך חדרי , מסוגר.. חשבתי על.." הוא החל לומר במלמול ואז נדם, הביט בי מבט חטוף נשם עמוק והמשיך. "שרון הייתה למטה, בסלון , רחוקה ממני נפשית ופיזית עד כמה שאפשר.. לפתע שמעתי דלת נפתחת ונטרקת בחוזקה, ירדתי למטה אחרי עשרים דקות לבדוק מה בדיוק קרה בגלל ששקט מידי ושמתי לב שהיא איננה ויותר מכך.. הטלפון היה בטוח בהודעה, בהודעה אלייך, קראתי זאת ובמהירות רצתי.. אני כה טיפש, את כאן בגללי!" אמר בחרדה ובקול הענשה עצמית, ידיו נחו על גבי עיניו בייאוש ובהשפלת ראש כאילו והוא בלוויה, לבי דפק בחוזקה אך בכאב בלתי נסבל.. כאילו ורק עכשיו הוא נזכר זאת, אך התעלמתי מכך, ידעתי שזה נובע מהכאב.. מהכאב בצפייה לראות אותו כך, להרגיש שוב את מכאובו בעורקיי ולהתענות יחדיו עמו .
אך הוא לא קשור לכך כלל! זוהי אינה אשמתו, אני חייבת לומר לו זאת..
"אבל.. אבל אנך אשם..!" אמרתי בקול הכי גבוהה שיכולתי, הוא נאמר בטון צרוד ומכוער.
"לא אשם..? אלו והייתי אחראי הייתי שומר על חפציי בזמן שאני חולק בית עם אישה משוגעת.." אמר בכעס והתנגד בתוקף.
"ואני אומרת לך שזוהי אינה אשמתך, זה קורה שאנשים שוכחים חפצים קטנים כמו אלה.. גם מי ציפה שכך יקרה? אפילו אתה לא ציפת זאת ממנה!" התעקשתי על כבודו ועל שמחתו, מצב שלעולם לא קרה לי.. להלחם על השמחה של מישהו בזמן שאותו אדם נלחם על אשמתו ומכאובו.
אך אני מוכנה לדברים לא הגיוניים, מטופשים, מוזרים במעט ופשוט כל דבר ובכל מקום אחר – אם מדובר בשמחתו של ליאם.
"אני מבין את הכוונה הטובה שלך אבל זה בסדר.. את לא צריכה להכחיש את אור העובדה הברורה שאת מתעבת אותי כרגע.." לחש בעינוי.
"מתעבת?!!" זעקתי.
כיצד ממאוהבת חסרת שליטה הגעתי למצב של מתעבת? למה דווקא לדברים שלא קורים, או הרעים הוא שם לב? למה לא לאהבה והדאגה העצומה שלי כלפיו? למה לכל הרוחות כל דבר אחר מלבד מה שאני באמת רוצה וחשוב לי שיבחין בו..
"כן, בהחלט.." מלמל בינו לבין עצמו.
"ליאם אני אף פעם לא תיעבתי אותך וזה לא יקרה גם בעוד מליוני שנים. במיוחד לא בדבר שאתה סתם מאשים את עצמך בו, ואפילו ואם היית אשם.. איני הפלילך לא משנה מה.. אני לא מתעבת אותך ליאם.. בבקשה אל תחשוב זאת אליי.." התחננתי ברעד וחשתי כיצד אני מנסה למצוא מקור אוויר על מנת לנשום לרעותיי, חשתי מחנק מסביב.. חשתי חסרת אונים.. הוא חושב שאני לא אוהבת אותו.. שאיני אפילו מחבבת.. למה..? כיצד הוא הגיע למסקנה הזו..? גיששתי בעיניי, בלבי, ברגשותיי אחר דבר מה להיאחז בו על מנת לעצור את הבכי הכאוב ממחשבתו.. אך המחנק הקשה עליי.. הכול הקשה עליי.. אפילו הפסל של האל שיושב במרחק מספר סנטימטרים מפניי הקשה עליי..
רק לא זה.. בבקשה..
"ליאל?!" שאל בדאגה ותפס בעצמות לחיי הגבוהות וגרם לעיניי לחדור לעיניו בחדות באותה השנייה מהמגע שלו, ליאם הוא האדם היחיד שאני מכירה או הכרתי.. שיכול להיות החולשה הצורבת ביותר, אך גם הדבר היחיד אשר אני מסוגלת להיאחז בו לפני התמוטטות נפשית קשה שהיציאה ממנה כמעט ובלתי אפשרית.. וגם, הוא הרי האדם אשר נמצא בקצה החוט שאני נאחזת בו, ואת זאת כבר הבנתי ממזמן, אך לצערי לא קבלתי בברכה.. ופעם כן, ופעם לא , ועכשיו..? האם מדובר בדבר מה טוב? או שעדיין נותר בגדר 'הלא' ?
באמת שאינני יודעת, איני יודעת כבר דבר..או שאני יודעת אך לא בטוחה.
"על מה חשבת באותו הלילה..?" לחשתי.
"עלייך". אמר בחצי חיוך.
"ע..ע..עליי..?" גמגמתי וההתרגשות המבולבלת כבשה את כל כולי וגרמה לי להתנודד, הוא חשב עליי.. הצמרמורת לא הייתה כה חזקה ומורגשת בצורה כה חיה ואמתית כמו האש שבערה בנו בזה הרגע בדרך ברורה מלאת השלמה והסכמה. הוא חשב עליי, הוא היה מרוכז רק בי.. במשך שעה אולי יותר, מי יודע..? לא אכפת לי.. אני .. אני מאושרת, אני מופתעת לטובה, זה מעבר ממה שחשבתי או צפתי שיקרה.. אך אכן קלע קליעה ישירה ונצחונית לתקווה.
חייכתי, לא ידעתי מה לחשוב או כיצד להגיב.. רק ידעתי שהוא חשב עליי, ומשהו טוב, אך יותר מכך.. שאני רק רוצה לנשק אותו כרגע, שאני מוכנה להתמסר אליו בכל כולי, בכל דרך שקיימת, להקדיש אותי לו ולומר את האמת לגבי הרגשות אשר מציפים אותי בלהט, הדבר היחיד שגם רציתי ורציתי באמת, ללא כל היסוס או חרטה אשר צפויה לקרות בהמשך, בדרך נקייה, טובה וטהורה..
כך זה היה עוד מאז ומתמיד, ואיני מכחישה או משקרת לעצמי עוד, אני גם לא רוצה, הדבר היחיד שלבי כה משתוקק לו זה ליהנות מההתאהבות המהירה אך כה הנדירה הזו שקוראת לי.
אך זה לא נמשך זמן רב.. לחדר נכנסה אמה ופניה לבנות עטרות מסכה חרדה, מפוחדת וחסרת כל חיים.
"מה קרה?" שאל אותה ליאם שהתעשת ראשון מנעיצת המבטים.
"אכפת לך להשאיר אותנו לבד..?" היא שאלה בזמן שכל שריר או שערה רעדו בגופה בקצב לא דומה כלל אך אכן נראה.
"את בטוחה? אני יכול להביא לך משהו.." הציע בחצי חיוך חביב אך היא צווחה עליו .
"זה מכאן כבר!!"
"בסדר, אבל אני אחזור בקרוב.." חייך וקרץ לכיווני, קריצה חמודה ועדינה שכזו, מהירה וקלילה, אשר נחרטה במוחי וגרמה ללבי לדפוק כפליים מהדופק הנורמלי.
אני פשוט על אנושית לצדו.
"מה קרה אמה?!" שאלתי מעט בכעס כשנזכרתי בה.
"מה שלומך..?" לחשה.
"לא טוב, מה קרה?" חזרתי על שאלתי בזלזול.
"ז..זאת.. זאת אמא שלך.. היא כאן.." היא מלמלה.