כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 14 חלק ב'.

הרגשתי כיצד הכאב, ההלם והזעזוע בעקבות היד אשר פגעה בגבתי ובלחיי זועק בראשי וגורם לי לסחרור אשר השכיח כמעט את הכאב, השכיח אפילו במעט את המכה האיומה הזו..
אך העדפתי לחזור ולהתפתל בתוך תוכי בחולשה מאשר לחוש בראשי הכואב, לחוש את כל מה שחשתי בחודש האחרון ברגע אחד, לא ידעתי מה לעשות.. מי אלו האנשים האלה.. ואלוהים אדירים, ליאם למה? למה עשית זאת? , כה השתוקקתי לצווח זאת לכיוונו אך לא יכולתי לדבר, חשתי כמשותקת בכל חושיי ובפעילותיי, איני יודעת עם זה מהכאב ההולם בראשי בחוזקה אשר גנב את כל כולי, או הפחד מהמתחולל מסביבי שאני בקושי מצליחה לראות או לחוש או.. שזה בגלל שלא ראיתי את ליאם אבל הוא שלח לי את ההודעה, זה חייב להיות הוא.. אולי בגלל החושך לא הבחנתי בחדות בטווי פניו..?
אך זה כלל לא הטריד, לא הייתי בטוחה באלפי דברים כרגע אך היה דבר אחד שאותו ידעתי במפורש עוד מהרגע שידיים קשוחות וחזקות אוחזות בי מאחור- שאני חייבת לברוח מכאן, אני עוד עלולה לגמור את חיי..
אך לא יכולתי לברוח, לא ידעתי אם הידיים עוד כובלות אותי ככלא מאחורי גבי מכיוון שלא חשתי במגעם, לא ידעתי אם אני מושלכת כרגע על הרצפה כמעולפת או שפשוט הכול חלום ואני חולמת?
הייתי חסרת אונים.. דבר אשר הרבה יותר גרוע מחוסר וודאות, חוסר הוודאות עוד הצליח להרגיע אותי כרגע, שאיני ממש מודעת לדמויות המאיימות בחשכת הלילה אשר הכינו לי מערב ברוע, חוסר האונים גרם לי לתחושת נחיתות וחולשה מעמיקה.. אין בידיי לעשות דבר, לומר משהו, לחפש עזרה..
גופי לא מאפשר לעצמי לעזור לי, כחנק אשר מוחק את כל כולי..
מוחק..
הכול נמחק.. כדף לבן אשר לעולם לא חשבו אפילו לכתוב עליו משהו, כמו.. התחלה חדשה אני מניחה..
חשתי כיצד אני מתחילה לא לחוש דבר, שמעתי קול או שניים בחולשה אך גם בחוסר מאמץ, לא יכולתי למצוא כל דרך מוצא על מנת להיפתר מתחושת הניתוק, וויתרתי.

יש משפט אשר לעולם לא הבנתי "לכל התחלה יש סוף ולכל סוף יש התחלה חדשה" , משפט די מתוחכם אני חייבת להודות.. הרי כשמגיע הסוף, זהו זה, הסוף! סוף של מחזה, של ריקוד, של משחק כדורגל , של..של הדופק לב.. כל אחד פוחד בלבו לגעת ממש בקצה האצבעות במוות השחור אשר פותח בפניך עולם חדש ובלתי נודע, כל אחד פוחד שאין לו יותר במה או במי להיאחז ו.. כוח המשיכה נעלם , אנך חש אפילו את משקל גופך, מריח את הריחות החורפיים של הגשם, לא רואה את האהוב לבך..
אתה שוקע, ללא כל יכולת לעצור , לעשות, לומר או להתנגד בדרך כלשהי, הפסדת בקרב של חייך והגעת לקצה, יש כאלו שמגיעים ברגע המתאים , יש כאלו שבוחרים זאת, יש כאלו שמתים צעירים, יש כאלו שמתים בגבורה ויש כאלו שמתים מרוב כוחה העצום של הרגש .. זה יכול להיות רגש של דיכאון, שמחה, דאגה, נקודת תורפה, אהבה..
כל חיי ידעתי שהאהבה מה שתגרום לי לשקוע, ליאם היה הדבר אשר נאחזתי בו על מנת להישאר בחיים, איש איש אשר יודע מה מסתתר בקצה השני של החבל חוט אשר נאחזים בו,אשר מושך אותך חזרה לדרך הישר עד כמה שאפשר, אני יודעת כי חוויתי זאת במספר עולמות .. עולם החיים והמוות, והקצה הזה הוא ליאם.
אני שוקעת, אני נעלמת, אני נמחקת.. אני חשה את כל זה, ובקושי מסוגלת לחשוב על דבר מה על מנת להשכיח זאת ממני, גם אין דבר כי אני לבדי כאן.. איש משהו אשר אגנוב את תשומת לבי, לא חשבתי לעולם שכך באמת מרגישים, אז אכן מרגישים זאת.. בעוצמה כה רבה חזקה ואמתית..
אין לי כל דרך לברוח או להתכחש לכך, אני לכודה.. חשבתי שהידיים הללו קושרות אותי ככלא, לא, גם זה לא כלא.. אני לא יודעת מה זה בכלל, איני יודעת דבר..
תחושת החוסר וודאות הפעם הייתה חשובה לי כל כך וכה הייתי נואשת לדעת היכן אני, מה קורה לי ומה גורלי הקרב..?
מדוע אני חשה כך? אין סיכוי שאני.. לא, אלו היו מספר מכות, לא ייתכן שאני.. אבל אני לא רוצה, אני לא רוצה כך להיפרד, כפי שקריסטין בחרה, אני חייבת ללכת לליאם להגיד לו שאני אוהבת אותו, להגיד לרוני ולאמילי שאני מצטערת, ללוות את הבילוי האחרון שלי ושל חברת הילדות שהתנהגתי אליה בצורה כה לא הוגנת- אמה..
איני יכולה לדעת לזה לקרות, לא! , לא!, לא! אני לא אכנע, לעולם לא, ובמיוחד לא עכשיו.. לא כך אני אפרד, לא בדרך שכזו, מאנשים שכאלה, במקום שכזה, בלילה שכזה.. אני אמות בדרך שאבחר כל עוד האפשרות נמצאת בידיי , וזוהי אינה האפשרות.

לא הרגשתי את הזמן החולף, חשתי מעט עקצוצים לפעמים, נגיעות אשר כאלו והיו בגדר דמיון ונשכחו במהרה, מעט קולות אשר הדהדו מהיכן שהוא בקול לא ברור.
לא נכנעתי לדבר , אך עוד כמה זמן אוכל להיות חזקה? עד כמה? אני רוצה אך מה זה כה שווה אם אני עדיין תקועה כאן?
במקום המוזר והמחליא אשר לא היה בעל צבע מוגדר או דבר מסוים.. יכולתי להשתגע ולצאת מדעתי ללא הקולות והמגע אשר חשתי מידי פעם .. מגע אשר עורר בי תקווה..
עד שזה קרה יום אחד בבום, שמעתי שיחה שהרגשתי כאילו והיא זועקת באוזני.
"איך לעזאזל יכולת לעשות לה דבר איום שכזה?! השתגעת?! אני פשוט לא מאמינה..! "
"אל תגערי בה, היא איננה אשמה.."
"כן, אני בהחלט לא אשמה, ראיתי אותה מוטלת על הרצפה , מה בדיוק צפית שאעשה?"
"את סתם מקנאת בגלל שהוא אוהב אותה ולא אותך"
"זה הדדי"
"לא עכשיו.. לא כאן בנות.."
"אל תתערב, כולנו יודעים שאת לא מחבבת אותה!"
"אין לי דבר לחבב , איני מכירה אותה"
"כן, ברור.. השתגעת באותו היום שהם התנשקו כמעט, את לא הפסקת ללכלך אליה במשך שלוש שעות"
"כדאי לך לסתום ומהר ולהודות לי, מטומטמת!"
"לפחות אני לא רוצחת!"
"היא לא מתה ולא עשיתי זאת!!"
"בנות שתקו שתיכן ועכשיו!! "
"שש.. רגע… נראה לי שהיא מתעוררת.. ליאל..?"
מתחתי את אצבעות רגליי , זה צרב לי במעט והכאב באזור היה איום.. נסתי לסובב את מפרק ידי הימנית אך במהירות הפסקתי זאת, לפתע הרחתי, שמעתי, חשתי דברים.. אפילו ראיתי מספר נקודות חלושות של אור מנגד עיניי האטומות בריפוי, חשתי כאילו ונולדתי מחדש אך ידעתי שאין הדבר כך.. כאילו כלום לא קרה במקום המוזר, המבודד והנוראי ביותר שאי פעם הייתי, כל מאורעות הזמן האחרון התבלבלו בראשי, לא זכרתי מה קרה, איך קרה, מה עשיתי, מי פגע, מה הייתה הפגיעה, למה אני כאן.. הכול התבלבל בראשי כמהרבולת חסרת ריסון, נסתי להתרכז, לנשום עמוק..
נשימה..
כבר שכחתי כמעט את התחושה של אוויר נקי, את הנשימה הטובה שלו, את התחושה של המגע אפילו בבד מעט מגרד, סדין אני משערת.. שכחתי כיצד לשמוע בחדות.. כאילו כלום לא קרה אך אני בטוחה שקרה כה המון, אין מילים לתאר זאת מלבד חזרה לנקודת התחלה של חיים שלמים.
מצמצתי מספר פעמים ברעד , פקחתי את עיניי באטיות והאור סנוור אותי בנוקשות, אור אשר הגיח מהחלון בחמימות, כה התגעגעתי וגם את זה שכחתי, את השמש החמה והמלטפת.. חייכתי חיוך אשר כאב לי גם הוא, הכול כאב אך היה כה מושלם ומדהים.. לחזור, פשוט כך לחזור.
"אני אקרא לאחות"
אמרה .. שרון במהירות ויצאה מהחדר..
התבוננתי בכל הסובבים, לא היו המון, רק עוד ארבעה אנשים.. חיפשתי אותו בעיניי.. בקושי זכרתי את שמו אך את מראהו וצליל קולו היה דבוק בי כדבר אשר חרוט מאז ומעולם.
סרקתי את כל החדר ואז ראיתי אותו וחשתי כיצד אני שוב שומעת את דופק לבי, במהירות זיהיתי אותו והכאב נשכח, או שלא, לא יודעת, לא חשוב.. כי ראיתי את ליאם.
לא היה לי ממש מה לחשוב , יותר הרגשתי.. אני מניחה שחשיבה הפכה לדבר אשר גורם לי לכאב ראש איום, אז העדפתי להתעמק בגעגוע , במראה המהפנט, באחיי אשר ישנו בצד אך מבטם היה קודר ודואג.. אחיי! רוני ואמילי! ו.. אמה.. חברתי היקרה אשר דמעות הגיחו מעיניה בעדינות.
חייכתי. באמת שמחתי ו.. כן, היה לי טוב. הרגשתי בטוב וכך גם מחשבותיי היו טובות.
"אלוהים אדירים.. ליאל.."
פלט ליאם ברעד וכרך את זרועותיו מסביבי בחום ואהבה, אך גם בעדינות ובקטיפתיות מופלאה.
"כה פחדתי שקרה לך משהו.. אוי, ליאל.."
הוא לחש לאוזני ונשק מספר נשיקות במצחי בצורה ממושכת, עצמתי את עיניי מתענגת מהרגע, כה רציתי להרגיע אותו , לדבר, להגיד לו שלא שכחתי אותו לא משנה איפה הייתי.. אך המילים לא יצאו מפי, חשתי כאלו ופי קשור או סתום בדרך כלשהי מוזרה.
נסתי להיאבק בכך אך זה רק הכאיב לי, הבעת פניי הקשה נראתה בבהירות וליאם התנתק ממני.
"מצטער.."
לחש עדיין בצמרמורת.
"לי? לילוש שלי?"
שאלה אמה ונכנעה לדמעות, היא חבקה אותי בחוזקה , זה צרב בעורי כאלפי מחטים אשר דוקרים אותי באותו הזמן באלפי מקומות, בכל הגוף בעצם.. עצמתי את עיניי נאבקת בזה, להיות חזקה .. לא וויתרתי עד עכשיו, איני אוותר על החיבוק.
"תגידי משהו.."
לחשה.
"ה..ה..הי..היי.."
גמגמתי ברעד ואז במהירות עצרתי , נשמתי עמוק, בלתי אפשרי.
"הניחי לה אמה, קשה לה מידי"
אמר ליאם ברכות ואחז במרפק ידה וליטף אותו.
אמה הרחיקה אותו ממנה בעוינות.
כה רציתי להתערב אבל החלטתי שלא.

הרופא ושמו מר.וולטר, סיים את הבדיקות המתישות אשר לא ממש עזרו בהקלת ההלם אך אכן פחות חשתי בכאב ויכולת הדיבור חזרה אליי אט – אט.
התחזקתי יותר!
אבל כשרוני ואמילי נכנסנו לחדר, ואחריהם ליאם.. שלושת האהבות הגדולות של חיי , לא יכולתי לעצור את הדמעות, אך עם הגעגוע שלי לאחיי ואהבתי העצומה לליאם, הוא.. הוא בוודאי יודע הכול, הוא בוודאי יודע מה הם חיי..
וזה הדבר האחרון שרציתי.