כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 14 חלק א'

השעה הייתה 02:30 בלילה, לא הצלחתי להירדם.. שינה נחשבה למשימה בלתי אפשרית. לא כל כך בגלל קריסטין אלא מעצם העובדה שליאם עמד לנשק אותי.. או שהוא רק רואה אותי כמשהי אשר דומה לאחותו היקרה והבלבול הזה מטריף אותי! הנשיקה שלנו.. נשיקה קסומה וטובה.. לילות על גבי לילות פנטזתי אליה בתקווה שיבוא יום וזה יקרה וכשזה היה על הסף..
אני כה מאוכזבת , זו איננה ההרגשה שצפתי לה, לא שהיה דבר מה אבל כן כמעט.. או שלא.
כן,לא,כן,לא.. שתי מילים מנוגדות אשר יכולות לקבוע חיים ומוות, שתי מילים קטנות אשר נהיו חלק בלתי נפרד מחיינו אך איש אינו באמת מראה או מוצא סיבה מספיק טובה להראות להן חשיבות וערך גדול מסוים, בעבר לא הערכתי דבר מלבד את הבוגד ההוא, מלבדו כלום לא היה קיים, חשוב או בעל השפעה.. אך כיום, ובמיוחד ברגע הזה, זוהי תשובה גורלית אשר תצליח לעשות פלאים למעני.
פלאים..? מה אני מקשקשת, אם והוא אכן לא רואה בי דבר מלבד משהי אשר דומה לקריסטין.. אני אשבר. היה כה קרוב אך כה עיוור, כה מטריף חושים אך כה חסר מציאות, כה טוב אך כה רע.. אם והוא אינו התכוון באמת לנשקני, אני מעבר אשבר אלא ארים ידיים ואכנע!
יכולתי לעשות זאת היום.. אך כשראיתי את ליאם, עצרתי בעדי.. לא יכולתי להותיר אותו כך, לפני שאני מחזקת אותו ומייצבת אותו בדרך מסוימת על גבי הקרקע, שלא יפול ויתעופף ברוח בחוסר וודאות ואונים, ולאחר ה-כמעט נשיקה לא נשיקה הזו, לבי החל לדפוק מחדש בטבעיות והצבע חזר לפניי ולחיי בו זמנית, חשבתי שאכן היה שווה להתאפק.. לא להרפות.. אך עכשיו, היה עדיף לי להרפות מאשר לשבת כאן על גבי מיטתי ולהמתין למועד המורט עצבים הזה, המועט שאני אפגוש את ליאם ובתקווה.. אוכל להבין מה בדיוק לא הבנתי.
לפתע הטלפון רטט בכסי, צלצול הרטט הקפיץ אותי במעט וקטע את חוט מחשבתי אך די הודיתי למי שזה לא אהיה, היה עדיף לחשוב על כל דבר אחר מלבד על מה שקרה ביממה האחרונה.. בשבוע המטורף האחרון.. בחודש האחרון!
קבלתי הודעה, היה כתוב שם:
' שלום, אנחנו צריכים לדבר.. אם את עדיין ערה פגשי אותי עוד 20 דקות בבית קפה של הפגישה האחרונה שלנו. ממני , ליאם '.
כשראיתי את השם וקראתי אותו, את השם ליאם.. לפי דפק אלפי פעימות שצווחות את שמו בתשוקה וחיבה רבה כל פעם ופעם, על מה בדיוק הוא רוצה לדבר אבל..? אולי ואני לא צריכה להמתין יותר מידי זמן והמועד המורט עצבים לא עד כידי כך מותח והוא יכול לקרות עוד מספר דקות ספורות?
אך גם הן.. כנצח..
להחזיר לו הודעה בחזרה? לא להחזיר? ללבוש שמלה? אבל רגע קר בחוץ.. אולי ג'ינס וחולצה חדשה? צעיף אדום , לבן או וורוד? נעליים בעלות עקב קטן או שטוחות?
גלגלתי את עיניי, הוא עמד או לא עמד לנשק אותי ביממה האחרונה בדיוק כך, וכך אני גם יבוא אליו, אם והוא באמת אוהב ומרגיש אליי אפילו במעט את מה שלבי מרגיש כלפיו.. ים ויער שלם של אהבה, אז הוא לא אסתכל על לבושי..
אך אני אכן רוצה לרצות אותו, שיאהב את מה שיראה..
אך הארון שלי עלוב, ואין בו בגדים מעוצבים , יקרים או נוצצים.. לא משהו מיוחד אשר נראה לעין, אפילו בבגדיי אינני בולטת ואנשים לא שמים לב אליי? באמת?

התהלכתי, הליכה מהירה, נשמות קצובות.. איוש נו באמת, רצתי לבית הקפה כאילו ואני במרתון שהפרס הוא ליאם, אכן הפרס הוא ליאם איכשהו.. רק לא במרתון ריצה.
ראיתי אותו יושב שם, כובע קפוצ'ון כסה את כל ראשו ובמעט את פניו, פנסי הרחוב היו חלושים והקשו את ראייתי בגלל החושך המבהיל והאפל אשר שרר בכל פינה ופינה ברחוב הישן, טפטוף קל הגיח מהשמיים והטיפות פגעו בראשי בעדינות ובדרך מלטפת ונעימה.. אף נפש חיה לא התהלכה ברחוב, תריסי הבתים היו סגורים ללא טיפת אור אשר האירה דרכיהם במעט.. מצב זה די הפחיד אותי אך התעלמתי מכל הסביבה, אפילו מאדי הקור אשר יצאו מבעד לפי בזמן שנשמתי, אלו היו רק אני והוא, ואני מרגישה בטוחה לצדו.. אני לא מפחדת.
"היי ליאם.." חייכתי חצי חיוך קטן וביישן מנסה להיראות הכי טוב שאפשר.
הוא לא ענה.
"ליאם..? הגעתי, כמו שאמרת.." אמרתי בצחקוק קליל והתקרבתי אליו בבלבול.
עדיין אין כל מענה.
"ליאם מאוחר ואין לי כוח למשחקים!" גערתי בו במעט, מה עובר על הנער? למה הוא לא עונה לי? מה הוא מנסה להוכיח.. שהוא קשוח? עקשן? מחכה שהבת תתחנן עד בושה על מנת שידבר עמה? מעשה זה אינו מתאים לו אך עבר עליו כה המון.. וגם שרון בוודאי גערה בו עד סיוט, אני בטוחה שזוהי הסיבה, לכן התרככתי במעט.
"מצטערת על הטון.. אך בבקשה, ענה לי.." האצתי בו והתיישבתי ממולו, לפתע הוא הרים את ראשו , נדהמתי..
איני זוכרת ממש מה קרה, עיניים מלאות שנאה וטינה נגלו לפניי, יד קמוצה לאגרוף התקרבה אליי.. מספר זרועות תפסו אותי מאחוריה..
חשתי כאב עז במספר מקומות בפניי.. אך דבר זה לא נמשך עוד המון זמן, כי ראיתי שחור.