כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 13

מה?! ה.. האישה הזו היא אחותו? אחותו של ליאם..? ליאם שאני אוהבת?! האישה שהתאבדה מנגד עיניי לפני כשבוע? אין סיכוי שזה קורה, לא, אני לא רוצה להאמין שזה נכון.. למה תמיד צרופי המקרים האיומים הללו קורים לי? ועכשיו זה כלל לא משפר את ההרגשה יותר ממקודם, אני עכשיו מרגישה הרבה יותר רע ואשמה.. נתתי לאחותו של ליאם ליפול, הפעם אף אחד אחר מלבדי גרם לו לבכות..
גרם לו כאב וצער, אני יודעת שלא אני מי שהרגה אותה אך יכולתי למנוע זאת אך לא עשיתי דבר.. דממתי, פגעתי בו ובעצמי יותר למרות שאינני מכירה אותה.
יש אנשים בחיים שמאמנים בקרמה, גרמת למישהו כאב זה יחזור אליך חזרה.. או משהו כזה, ואולי ליאם פגע בי והוא עדיין לא הבחין או הבין זאת אך מה הדבר משנה? אני לא רציתי שיקרה לו משהו רע בחזרה! לעולם אפילו לא חלמתי שהוא יפגע, שאבכה.. הוא אדם טוב מידי, עם חיוך אשר פרוס לכל כיוון, הוא לא יכול למחוק זאת ולהחליף בדמעות שבריריות.. איני מסוגלת לראות זאת וגם איני מאמנה בקרמה..
אך אכן זהו צירוף מקרים, שגם בו אני מעורבת.
"היא לעולם לא תשוב.." השיב למלמל בינו לבין עצמו בחוסר אונים.
קרבתי אותו אליי יותר ולחשתי לאוזנו ברכות. "הכול יהיה בסדר.. אל תבכה ליאם, אני לא אעזוב אותך.. הכול יהיה בסדר בסוף אני מבטיחה.."
"מה יהיה בסדר?!" שאל בכעס. "מה יחזיר אותה?".
דבר, דבר לא יחזיר את הגלגל לאחור והאדם הנכון יציל אותה, אך כיצד אני יאמר לו זאת? שזהו זה, היא מתה וצריך להשלים עם אור העובדה הזו בספו של דבר.. לא, איני מסוגלת לומר לו זאת, אני חייבת לחזק אתו לא להחלישו, אך גם להציב את האמת ולא להעלים אותה נשמע רעיון טוב וגם אכזרי.
שתקתי, לא היה לי מה לומר או מה לעשות… לבסוף התנתקי בכאב ובחשק לעוד, שכחתי מאמה וגם.. לא היה לי חשוב ממנה כל כך בזה הרגע, רק ממנו היה חשוב לי.. אפילו הכעס שלי אליו כבר מזמן נשכח, בקלות סלחתי בין רגע, אולי זה מעט טיפשי ואולי לא – אך זה לא חשוב לי, הוא זקוק למישהו ואני זקוקה לו.
הובלתי אותו למכונית שלי והכנסתי אותו פנימה. "חכי שנייה!" עצר בעדי.
"אני לוקחת אותך לבית שלך". אמרתי מתעלמת והתנעתי את המכונית , לוחצת על דוושת הגז והחלתי לנסוע.
"אני חושב שעדיף שאהיה עכשיו עם ההורים שלי.." אמר בלחש מסמן לי לעצור.
"ואני חושבת שעדיף לך להיות מעט לבד.. אתה זקוק לזה ליאם."
הוא לא הגיב, הנחתי שאין לי כוח להתווכח.. עזבתי אותו לנפשו.

נכנסתי לחדרו עם שתי כוסות תה חמות, הגשתי לו כוס אחת.. אך הוא לא התבונן בה אפילו, ראשו היה רכון בתוך הכר בקשיחות אך הבכי נשמע לרחוק.. מה לא הייתי נותנת על מנת להתחרש ולא לשמוע זאת, הייתי מספרת לאחותו את הכול עליי רק שלא תקפוץ, רק שליאם לא יפגע.
החלתי לשנות אסטרטגיה, ליטפתי את שערו החום והשכבתי את ראשו על גבי ברכיי בעדינות זהירה, לא מפסיקה ללטף את שערו באהבה ובתענוג תוך כידי.
"היא הייתה אחותך הגדולה נכון?" שאלתי בחצי חיוך .
"כן, בת 21.. " לחש ונשם עמוק מנסה להלחם בדמעות, מנסה להפסיק את הכאב אך לשווא.
"איך קראו לה?" המשכתי מנסה להתעלם מהכאב שלו עד כמה שיכולתי.
"קריסטין…קריסטין פיין.." אמר את שמה בגמגום חלוש, הרגשתי את הרעד והצמרמורת אשר חלפו בגופו בגופי שלי כשהשם נאמר.
"הייתם קשורים?"
"היינו בלתי נפרדים, אולי אמצנו אותה כשהייתה בת 5.. אך אהבתי אותה כל כך, היא הייתה האישה המדהימה.. הטובה ביותר שהכרתי בכל חיי .. הקשר בין שנינו היה חזק כקשר דם.. אפילו מעבר".
"אתה רוצה לספר לי מעט עליה?" שאלתי בחיוך מעודד.
"היא תמיד הגנה עליי מפני כולם, מפני הוריי וחבריי.. אני זוכר כשהייתה בכיתה ח', המעמד שלי במדרג החברתי לא היה בפסגה.. היא שמעה שכמה ילדים מתכננים לפוצץ אותי.. את יודעת, להרביץ לי, וכששמעה זאת היא רצה לבית ספרי ו.. אלוהים אדירים היא הרביצה להם בחוזקה ואיימה שאם הם יתקרבו אליי זה ייגמר יותר גרוע.. כל כך התגאיתי בה.. כל כך הערכתי אותה.. כל חיי חשבתי שהיא הדבר הטוב ביותר בחיי, טיפת האור.." סיפר בהתלהבות מועטה אך שוב דעך לקראת הסוף.
במהירות נסתי לעודד אותו שוב ולשמוע את ההתרגשות הקלילה בקולו אשר כה מנוגדת לדמעות.
"באמת? היא ממש הרביצה להם?!" שאלתי מעט בצחקוק.
"בהחלט! אך זו רק חוויה קטנה.. גם חווינו רגעי משבר קשים אשר חלקנו יחדיו, היא חשה את כאבי ואני את כאבה.. עכשיו, אין כלום.. למרות שהמצב ישתנה במעט אחרי שהיא התחתנה לפני שנה". אמר בקשיחות ונימת כעס הופיעה בקולו.
"למה? לא שמחת בשבילה?" שאלתי בבלבול, אם הם אכן אחים בלתי נפרדים וכה אוהבים , מדוע לו להיות עצוב שהיא מתחתנת עם אהוב לבה?
"נשארתי עד סוף החתונה ואפילו מעבר, עשיתי לה הכי שמח שיש, וגם התרגשתי כל כך.. אך מירח הדבש לא שמענו ממנה המון, הגבר שהיא התחתנה עמו הרחיק אותה מכולנו, התגעגענו אליה, התחננו בפניו שיחזיר אותה רק ליום אחד הביתה, לא הפסקנו לחשוב ולדאוג לה.. אך היא הלכה בדרכו והפנתה לנו גב, וכך גם לי.." הסביר בכאב רב ונשם עמוק, כאילו והוא פורק משהו אשר המון זמן שמר בלבו.
שמחתי שהוא חולק זו איתי, אך עדיין הבנתי שזהו לא דבר טוב. "מה זאת אומרת? ניתקתם קשר בגלל בעלה?"
"אכן כן, היא לא ענתה יותר לשיחות , להודעות, מכתבים, מיילים , כל אמצעי קשר שיש.. היא נותקה מכל הכיוונים, נסעתי אליה מספר פעמים.. אך היא לא הייתה בבית עד ש.. עד שיום אחד היא פתחה לי את הדלת, חבקתי אותה בחום, דמעות הופיעו בעיני שנינו.. אבל זה לא נמשך זמן רב…" הסביר והדמעות שבו לחזור לעיניו, בבקשה שיפסיק זאת.. רק לו בכי! בבקשה ליאם הפסק לבכות, זעקתי בלבי אך לא אמרתי זאת.
"היא סלקה אותי מביתה בתוקף אך בעיניה ראיתי שקורה משהו.. שהיא מסתירה דבר מה מאיתנו.. מאותו היום לא ראיתי אותה, מלבד השבוע האחרון שראיתי את גופתה.." הסביר והתרומם ממני ובעט בספרייה שלו. "היא הסתירה משהו ממני!!" זעק בכעס רב אך בכאב נואש לדבר מה אשר לא מובן לשנינו.. הוא הכה את ארונו באגרופו בדרמטיות ונשם עמוק.. ניסה להירגע אך לשב, הוא קלל את עצמו מספר קללות, נושא את האשמה עליו.
"למה הסכמתי להסתלק? למה הייתי כה טיפש?!!" צווח שוב.
התרוממתי וחבקתי אותו מאחורה, הוא מענה את עצמו סתם, הוא לא אשם שהיה פגוע ממנה.. או שבסופו של דבר.. שנינו אשמים במקצת?
די, אסור לי לחשוב על זאת עכשיו, אני חייבת להרגיע את ליאם, לגרום לכאבו לדעוך , אין לי בעיה שירביץ לי, יקלל אותי, ישפיל אותי, רק שלא יעשה זאת לעצמו.. אני מכונה לספוג את כל זה ואפילו מעבר למענו, וגם למעני בו זמנית.
אני מרגישה מחוברת אליו קשר נפשי הדוק ונדיר במיוחד, פשוט חשתי את תחושת האשמה והצער השורף.. ממש חשתי זאת בעורקיי בחוזקה וזה כאב, זה שרף כל תא ושריר בגופי.. זה החליש אותי והחשק לנהוג כמוהו בער בי אך נלחמתי בעצמי, אני חייבת להיות חזקה למענו, אני חייבת לגרום לו להירגע..
אני זקוקה לזאת אפילו יותר ממנו.
"ליאם בבקשה, אני מתחננת הפסק לענות את עצמך.. אתה לא אשם, האמן לי שאנך אשם בכך.. היא גם הפסידה אח אשר אפשר רק לחלום עליו .." התחלתי לומר ברעד אך הוא התנתק ממני בתקיפות.
"על אח כמוני לחלום או על אחות כמוה? אפילו בחלומות הכי טובים לא חולמים על אחות מושלמת שכזו" התנגד.
"אתה אומר זאת בגלל מה שעכשיו קרה, בגלל ההתאבדות! אבל היא גם גרשה אותך לפני זה, ליאם האמת אולי כואבת אך חייבים להשלים עם זאת.. היא מי שהפסידה אותך עוד לפני שבכלל פגשת אותה שוב אחרי החתונה.. ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.. אני כה מצטער ליאם אבל חשוב, היא הייתה רוצה שלא תעצור את כל חייך בכאב אלא תמשיך ותהיה חזק בשביל עצמך ולמען כל משפחתך אשר בכלל לא זכו לראות אותה או להרגיש את מגעה.." אמרתי ברכות והתקרבתי אליו עד שאפנו נגעו אחד בשני, הוא דמם. אמרתי לו את האמת בדרך הכי כנה שיכולתי לאפשר לעצמי.. ידעתי שמשפטים נדושים לא יעזרו כאן.
ואני שמחה שעשיתי זאת.
נשארנו כך, קרובים ושקטים.. כה התגעגעתי לדרך שבה אנחנו נוגעים אחר בשני וגלי החום משכיחים ממני את הכול, את הפעימה אשר פועמת בחוזקה אך נחלשת בין רגע, את הדם אשר משתולל בפראות בכל גופי ואת הנשימות שלו .. אשר הן אוויר לנשימה בשבילי.
אך זה לא נשאר להמון זמן הוא התנתק והשפיל את ראשו. "את צודקת.. אך כה קשה לי לעשות זאת.. אני מרגיש אבוד.."
"אבל אתה לא, אתה לא ליאם.. ואולי הייתה לה סיבה למוות, אולי הוא לא נשא לשווא, חשוב על כך מנקודת מבט אחרת, לטובתה.. אולי המוות הייתה הגאולה היחידה שלה וכרגע היא מאושרת? כרגע טוב לה? אך כשאתה כך היא אינה מאושרת.. אני בטוחה שהיא אהבה אותך, וזה לא מה שהיא רצתה בשבילך, את כל הכאב הזה, אני בטוחה בכך". לחשתי והתקרבתי אליו בטבעיות שוב, הוא לא זז והניח את ראשו על כתפי ואז הביט בעיניי וחייך.
"יש לי אותך.." לחש בחצי חיוך.
"מה?" שאלתי בבלבול אך גם בהתרגשות גלויה.
"יש לך את העיניים שלה.. לעולם לא שמת לב לעיניים המהפנטות עוצרות הנשימה הללו?" שאל בחולמניות ושקע בזוג עיניי.
"לי..? עיניים יפות..?" שאלתי בבלבול, זוג עיניי כחולות רגילות לשלה היה צבע מיוחד.. אך ליאם אוהב זאת, ליאם אוהב את המראה שלי, ליאם מהופנט.. ממני..!!!
"בהחלט". אמר בחצי חיוך , הוא ליטף את הלחי שלי ברכות ורכן לכיווני בזמן שאחז בסנטרי וקרב אותי אליו , לא התנתקי.
לא היה לי מספיק זמן לחשוב, או ממש על מה, כי ששרון צווחה בזעזוע. "מה לעזאזל?!"
מאיפה היא הופיעה? למה עכשיו? עמדנו להתנשק.. ליאם עמד לנשק אותי.. אלוהים אדירים, ליאם עמד לנשק אותי.. עדיין לא האמנתי שזה עמד לקרות.. עמד בלשון עבר בגלל המכשפה הזו.
אני לא סובלת אותה, אך היא כלל לא חשובה לי עכשיו, אפילו לא התבוננתי לכיוונה אלא רק הייתי שקועה בליאם שגם הסתכל בי.
"אני כאן!" היא צעקה אל תוך אוזנו ודחפה אותי במעט.
"היי!" צעק אליה ליאם והרחיק אותה ממנו. "אל תעזי לדחוף אותה שוב!" תקף.
"למה אתה מתכוון מותק? הייתי בטוחה שאמרנו שהולכים למשפחה שלך.. ובמקום זאת אתה מנשק לי תינוקת ? מה אתה חושב לעצמך?!" היא צעקה עליו בקול מאשים.
"לא היה כלום שרון! אולי תסמכי עליי פעם אחת?! וגם את לא אוהבת אותי, אני לא אותך, את יודעת זאת!"
"זה עדיין לא פותר אותך מהעובדה שאתה נמצא במערכת יחסים, ועוד בחדר שלנו?!" היא כעסה ודחפה את ראשה בין זוג ידיה , היא הייתה המומה.
"כן, מערכת יחסים שמה לא הייתי נותנת על מנת להיפתר ממנה.." מלמל בחריפות ואז הביט בי.
התבוננתי מאוכזבת , באמת ליאם? כלום? לא קרה כלום..?
הכול היה עוד סתם אשליה? בגלל שאני מזכירה לו את קריסטין? זו הסיבה?
"אני חושבת שאלך.." לחשתי וירדתי במדרגות.
"לא חכי רגע!" ליאם רץ אחריי ועצר בעדי כשהייתי בכניסה לבית.
"עדיף שתדבר אתה.. אני לא רוצה להפריע.." לחשתי בהשפלת ראש.
"אבל אני לא רוצה שתלכי, את הראשונה שאני מספר לה שבכלל פגשתי אותה.. אני לא יודע איך ולמה אמרתי לך את זה, זה פשוט יצא מתוכי לידך.. בבקשה אל תלכי.." הוא הסביר בקול נואש ועצוב.
"ליאם, אני לא אשאר כאן כשהיא כועסת עליך ואתה עליה, המתח הזה לא טוב לך במצב שלך כרגע.. זה גם לא הוגן כלפיה, עדיף שתדברו.." מלמלתי עדיין מעט באכזבה ויצאתי מהבית והפעם, הוא לא עצר בעדי, לא הוא לא.