כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 12

התיישבתי בטנדר האדום והישן שלי, נשמתי עמוק והתבוננתי במבול אשר ירד משמי הארץ האפורים והמאיימים, שמעתי שזה סימן למשהו רע שקרב לקרות, אך אינני מאמינה לכך.. לא היום לפחות וכמובן שלא כרגע, קרה לי את כל הרע שבן אדם יכול לספוג וספגתי מעבר, עינוי או כאב מסוים לא יתקרב למה שחוויתי.. למה שרציתי ולא השגתי..
אינני משיגה דבר, מעולם לא ניצחתי אפילו מקום שלישי בתחרות מסוימת, או קבלתי תפקיד ראשי במחזה שהעלו בבית הספר, או עמדתי בשורה הראשונה בריקוד קלסי.. הכישלון כבר נדבק בי בחוזקה והשתלט על כל מאורעות חיי ורק עכשיו אני מבינה , רואה ומרגישה זאת בו – זמנית.
הגשם הצליף על גבי זגוגית החלון בחוזקה וברעש מחריד אך מצמרר במיוחד, כה השתוקקתי לצאת כבר מהטנדר הנוראי הזה ולקפוץ, שהכול יהיה מאחוריי.. אך אני לא יכולה לזוז ולו סנטימטר אחד ממקומי, אפילו לא בשביל להגביר את החימום, פשוט לא מסוגלת או מרגישה מוכנה להיקטף מהעולם למרות התשוקה אשר בוערת בי לעשות זאת, איני רוצה להיפרד כך מאמילי או מרוני, לא רוצה להיפרד כך מאמה וגם ויותר מכולם ..
אינני מסוגלת אפילו לסבול את עצם המחשבה וההרגשה שכך אפרד מליאם, מהאדם שאני עדיין אוהבת למרות הכול בכל לבי ונפשי, מהאדם אשר גרם לי להרגיש שוב מוחזקת, האדם שהתאהבתי בו מהרגע הראשון ללא כל מחשבה או התרעה מוקדמת.. זה פשוט קרה, התעוורתי ונפלתי בקסמיו, התאהבתי ללא כל שליטה מסוימת.. וגם אותו אבדתי..
"לא!" לפתע צעקתי על עצמי בכעס, אני לא איבדתי אותו , הוא איבד אותי! הוא מי שהיה צבוע ורחמם עליי ללא כל בושה, אני הייתי כנה מההתחלה, הוא אשם בכך!
אך למרות הכול, איני מסוגלת לסבול רגע אחד קטן ותמים שאנו כך, שאני חושבת זאת עליו בראשי אך בעמקי לבי יודעת שכל שנייה שעוברת ואנו מרוחקים היא כה ארוכה וצורבת, כנצח, ואיני יכולה להכחיש זאת בפני עצמי, אני יודעת שהרגשות שלי אליו חזקים יותר מהדעות שלי כלפי מעשיו, אני באמת אוהבת אותו..
וזו גם טעות, אני רק טעיתי וטעיתי וכן, שוב טעיתי, כנראה שלעולם אינני יצליח לעשות דבר אחד נכון טוב, תמיד שהכול יראה בסדר ויפהפייה , אהיה חייבת לשגות שוב ולחרב הכול עד עפר, לעולם לא יקרה לי דבר אחד טוב, דבר אחד שבאמת יהפוך אותי למאושרת, או שיהיה לי אך הוא יהיה לשב.
די.. כבר נמאס לי להצליף בי בכעס בגלל הטעויות שלי שוב ושוב ולהזכיר לעצמי מה שכבר מוזכר וחרוט בחוזקה כאילו מאז ומתמיד היה חרוט בתוכי ורק חיכה להתגלות, לבייש את עצמי ולגרום לתחושת הנחיתות והדיכאון להתעצם, איני יכולה לעשות זאת לעצמי יותר.
לפתע ראיתי אישה אשר גדולה ממני בשנה.. אולי פחות, אינני יודעת בדיוק אשר עמדה בסוף הגשר ועיניה נשואות לכיוון התהום המאיימת אשר נצבה בתחתית.
העדפתי לנסות כמה שיותר לחשוב ולהתעניין באישה הלא מוכרת.. העדפתי לחשוב על כל דבר אחר מלבד על קשיי חיי, היא לבשה שמלה לבנה אשר הייתה קרועה במעט, שערה השחור והארוך התפרע ברוח הנושבת בפראות ללא כל כיוון, רגליה היו יחפות.. צמצמתי את עיניי..
יש סיכוי שיש לה שם.. חבורות?! התבוננתי בה מבועתת, מה בדיוק מעשיה כאן בלבוש כזה ובמזג אוויר איום שכזה?
היא עלתה על מעקה הגשר אוחזת ברעד בעמוד אשר היה קרוב אליה לא מסיטה ולו לרגע קטן וזעיר את מבטה מהתהום.
אלוהים אדירים היא מתכוונת ל..
במהירות ללא כל מחשבה או היסוס יצאתי מהטנדר ללא כל התחשבות בסערה אשר משתוללת בחוץ ורצתי לכיוונה.
"סליחה גברתי! חכי רגע!" צעקתי מראותיי בכל הכוח שהיה לי לכיוונה.
רעדתי במקומי, כל שריר ואיבר קפא למוות בגופי וכל שערה אשר נמצאת בי רעדה, הרגשתי כיצד טיפות הגשם פוגעות בראשי במהירות ומצליפות בי בחוזקה וגורמות לי לסחרור קל, אך כלל לא הרגשתי זאת כמו שחשתי את הרוח אשר עברה דרכי בחדות, נשבה בעורפי בקרירות וגרמה לי לקפוא במקומי. נשמתי עמוק ונסתי להתעשת על עצמי ולהתקדם עוד קצת לכיוון האישה אשר לא ענתה או התייחסה אליי כלל.
"גברתי בבקשה רדי!" זעקתי לכיוונה בשפתיים רועדות מקור.
אינני מבינה למה אני דוחפת את אפי לעניינים אשר לא קשורים אליי, אני מניחה שזה נובע מהסקרנות אשר מאז ומתמיד בוערת בי בחוזקה כל פעם מחדש ומהלהט לעזור לבן אדם אשר נראה עצוב ונואש במיוחד, אך גם לא מדובר במקרה יום – יומי אלא בהתאבדות, אינני יכולה לתת למשהי צעירה, יפהפייה , מפוחדת ושברירית לעשות מעשה נמהר, זה פשוט לא הוגן ולא נראה צודק להותיר אותה כך ולהתעלם מזאת.
"בבקשה, רדי!" הרמתי את קולי שוב אך לשב, אין כל מענה.
אך לפתע ברכיי נפלו על הארץ ודממתי במקומי, לא הרגשתי את הקור המקפיא, שכחתי מקשיי חיי וכלל לא עסקתי בסיבה למה אני כאן מההתחלה.. כשעיניה החתוליות בצבע תכול כים ביום מעונן חדרו אל תוך עיניי במבט מאיים, מצמרר, איום אך גם מפוחד , כה מנוגדות לעורה השזוף, השתתקתי.
פחדתי מהמבט המאיים הזה, אך גם הנואש לעזרה בו זמנית.. מבט שהותיר אותי בסימן שאלה האם להישאר או לברוח במהירות האפשרית, אך זהו לא הדבר אשר השתיק אותי אלא הצלקת אשר הייתה בעיניה הימנית והמשיכה לכל אורך פניה, הצלקת נראתה כאלו וחרטו אותה בפרצופה, צלקת אדומה כדם אשר נראית כה כואבת וצורבת, לא יכולתי להוריד את עיניה מהצלקת שכה רציתי למחוק מזיכרוני, לא יכולתי לומר או לעשות משהו.
"צלקת.." אמרתי בלחש וברעד אשר לא נבע מהקור אלא מחוסר וודאות ואונים.
היא לא הגיבה כלל רק סובבה את מבטה בחזרה אל התהום העמוקה, רק כרגע שמתי לב לקמע אשר היה תלוי על גבי צווארה, קמע מזהב אשר הבריק בברור בצורת עיגול בינוני ופשוט במיוחד.
היא אחזה זאת בחוזקה עד כך שידה רעדה בזמן שקרעה זאת מצווארה וללא כל מחשבה או מבט אחרון השליכה זאת לעמקי התהום.
"קמע.." התחלתי לומר אך התחלתי לחשוב שוב, היא הגיע לכאן, לבושה בלבוש כזה, במזג אוויר שכזה רק בשביל לזרוק קמע?! זה בהחלט לא נשמע הגיוני.. אך אני כה רוצה להאמין בכך.. רוצה להאמין שהיא לא כאן על מנת לשים קץ לחייה.. אך יודעת שאין כל סיכוי לכך, מי עושה את כל זה בשביל שרשרת אשר גם כנראה לא בעלת חשיבות במיוחד?
היא הפנתה את ראשה אליי במבט ארוך ונוקב, מעט מסוקרן אך עדיין קפוא שומר על הקשיחות והאיום.
"צלקת.. קמע.. רק עוד שתי מילים שאף אחד לא מראה להם כל חשיבות.." מלמלה אך יותר נכון בינה לבין עצמה מאשר אליי.
"בבקשה רדי למטה! אני בטוחה שנוכל לדבר על כך!" הצעתי במהירות, כואב לה, קשה לה, היא נושאת דבר מה טרגי במיוחד כנראה בעמקי לבה.. ורק בגלל זה היא רוצה לקפוץ, אך מה בדיוק? כיצד צצו לה החבורות הסגולות והצלקת המזעזעת? למה היא זורקת את השרשרת הזו?
רציתי להפסיק את ערמת השאלות לפני שהיא לא תוכל להיגמר לעולם, אך לא הייתי זקוקה להתאמץ בשביל זה.
"אבל.. אבל אני לא רוצה לחזור.. אני לא חוזרת אליו.." היא אמרה במבט מלא שנאה אשר כלל לא התאים לשפתיה הרועדות והסגולות אשר נקשו בחוזקה עקב הקור המקפיא אשר בקושי חשתי או התעמקתי בו כרגע, גם לא רציתי להתעמק בו.
"לא לחזור?" שאלתי מבולבלת, ידעתי שהסקרנות תשתלט עליי, רציתי להניח לה לנפשה ורק להוריד אותה מהמעקה הזה, אך לא היה לי כוח, חשק או זמן להלחם בעצמי, אני חייבת להקשיב ללבי עכשיו.. אין זמן והיא כלל לא מרוכזת במתחולל מסביב אלא רק במכאובה.
"אני לא רוצה.. אני לא אסבול.. לא שוב.." היא המשיכה מתעלמת מהשאלות הנסתרות שהצלחתי להשחיל מנסה להשתחרר מההלם ומהסיטואציה אשר מתחוללת כאן. "אני לא אוהבת אותו.."
"בבקשה, רדי, בואי נדבר על כך.." הצעתי ברכות.
"אבל אני רוצה לקפוץ, אני רוצה לשכוח מהכול.." אמרה עדיין בלחש בינה לבין עצמה.
"מה.. מה הסיבה שלך לשכוח אותו?" שאלתי בבלבול עצמי מנסה בנואשות להתחבר אליה כאילו ואני מכירה את מי שזה לא יהיה פחות או יותר.
"מה הסיבה? יש לי סיבה.. יש לי המון.."
"את.. את רוצה לספר לי..?" שאלתי בתקווה שהיא תרד ותספר לי במעט, תפרוק את מכאובה עליי ולא במחיר חייה.
"לא". אמרה בחדות, כדבר אשר מובן מאליו וכלל לא מדובר בשאלה אלא בעובדה, השפלתי את עיניי, לא ידעתי מה לעשות.. ידעתי שאנחנו בעלות מטרה משותפת, שתינו רוצות לשכוח מדבר מה מסוים אשר מקשה על חיינו, אולי ואנסה לשתף אותה והיא בתמורה תפתח בפניי בחזרה? אך.. אני לא מכירה אותה, לא, אני לא יכולה למכור סיפור אישי וכאוב במיוחד תמורת חיים של משהי אשר כלל לא מוכרת לי, אך אני כבר מעורבת יותר מידי ומדברת אתה.. אבל איני אספר לה דבר.
כה כאב לי לראות אותה כך, לראות עד כמה היא מתענה מבפנים, עד כמה כואב לה לא הצלקת אלא המישהו המסוים הזה אשר הרס לה את החיים.. ושהיא שתקה, התכנסה בעצמה עד שלא נותר לה כל פתרון אחר, המצב הדרדר והיא מוכנה לשלם בחייה על מנת לצאת מהסיבוך אשר נקלעה לתוכו, עיניי נפערו לרווחה והצלחתי להתרומם, ממש כמו מראה.
כאילו ואני מסתכלת כרגע לא במשהי זרה אלא במראה, ואני רואה את עצמי, זוג עיניי רואות את הכאב והקושי שאני משדרת, הקושי אשר מחליש אחרים וגורם להם לרחם ולהיות עצובים בגלל זה..
גורם לי להיות עצובה וכאובה לא פחות ממנה משום מה, ואני זה כאילו רוני או אמילי או כל אחד אחר.. והאישה הזו היא אני.
"תודה שהקשבת לי" היא חייכה אליי וקפצה .
"לא!!!" צווחתי בחוזקה ונפלתי על הארץ, איך זה קרה כרגע? מה.. היא.. היא קפצה? זהו זה, הכול נגמר, חייה כרגע הגיעו לסופם ואין כל דרך חזרה מהמוות? אבל.. אבל היא יכלה למנוע זאת, היא יכלה לדבר, לעשות דבר מה.. למה היא וויתרה לעזאזל, למה?!
לא יכולתי להסתכל למטה, פשוט לא יכולתי לראות את המראה של עצמי מתה.. ולא רק היא יכלה למנוע זאת אלא גם אני, אך כרגיל דעתי הוסחה במחשבות אודות דברים מוזרים ועיניה החתוליות והמהפנטות באופן נדיר לעולם לא יפקחו שוב, לנצח.
הייתי כאן ולא תרמתי בכלום, סתם חפץ דומם אשר השחיל משפט או שניים שכלל לא עזרו, למה לא אחזתי בה והורדתי אותה? למה לא נסתי לעודד אותה במשפט או שניים על הדברים היפים אשר נמצאים בעולמנו? הרגשתי אשמה למרות שאין לי שום קשר כלשהו אליה, הרגשתי חלק בלתי נפרד מהמוות שלה, לבי לא פעם, צמרמורת לא עברה בשום מקום, התפללתי שיהיה דבר מה אשר יסיח את דעתי, שיגרום לי להרגיש פחות אשמה ומלאת צער ממה שאני מרגישה כרגע אך דבר לא היה..
נותרתי שוב לבד, אני , באמצע הגשר, נוכחת במוות אשר קרה לפני מספר רגעים בקור מקפיא של תחילת החורף.

שבוע עבר מאז המקרה, לא יכולתי לקפוץ, ידעתי שאני לא יכולה, והכול בזכות אותה אישה אשר גרמה לי לשנות את כל המחשבות שלי מחדש בדרך אשר מעולם לא חוויתי.
תמיד התבוננתי עוד מגיל מספר חודשים במראה, והשינוי היחידי היה גובה, אורך שיער, לבוש.. לא ממש משהו מיוחד, אך מעולם לא הציבו בפניי את מי שאני באמת.
מעולם לא ידעתי מי אני, מה המטרות האמתיות שלי בחיים? כיצד באמת אני מחליטה החלטות? כיצד הפעולות שלי משפיעות על אנשים? כיצד אני מתנהגת במראה החיצוני ללא דיבורים? גם לא רציתי לעסוק בזה, הייתי בטוחה שהכול ברור ומובן מאליו , אך כנראה שזה אכן מובן מאליו אך מעבר למצופה ואפילו מעבר ממה שזה באמת.
וכשמציבים בפניך את מי שאתה זה יכול להיות הדבר המזעזע אך גם המופלא ביותר בו זמנית, הדבר הזה כה מבלבל אותי עדיין, המראה של האישה הוא המראה שלי.. באמת שדרתי כזו חולשה נואשת וגרמתי לאנשים להרגיש עצב ורחמים? ואני לעולם לא הבנתי והאשמתי את כל העולם שהוא מרחם עליי בצביעות וכיצד שלא לרחם עם אפילו אני עכשיו כך ועוד לפני זה הייתי? להתבונן בי השאיר אותי דוממת, התביישתי אפילו במעט, אני עכשיו יודעת מי אני באמת : ילדה דיכאונית , נואשת , מכונסת בעצמה ומשדרת פחד ושבריריות אשר זועקים באור נוצץ 'אני לא סובלת את החיים האלו', אך אני יודעת מעבר למה שכל אדם רוצה לדעת על עצמו.. ואני לא רוצה להיות כך, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה להיות וכיצד אני מחברת בעצמי את הרסיסים אשר התנפצו ממני מחדש ומנסה להשתנות לטובה וכשהביט בפעם הבאה במראה אני הביט מעבר למראה חיצוני פשוט אלא באמת במי שאני, בדרך שבאמת צריך להתבונן..
אם יהיה לי את האומץ לעשות זאת.
קראתי שוב את הכותרת אשר הייתה כתובה בגופן הכי גדול שיש בצבע אדום מחליא, כולי רעדתי בכאב ובצמרמורת קפואה.. בדיוק כמו הקור של אותו היום, אותו הפחד במראה הצלקת וההתנהגות מעוררת החשד אך מלאת הרחמים: ' אישה בת 21 נמצאה זרוקה בתחתית התהום חסרת כל חיים, המשפחה מזועזעת מההתאבדות '.
לא רציתי לקרוא עוד, אני יודעת יותר ממה שכולם יודעים, אני חייתי את המקרה הזה, כשכולם יקראו זאת הם רק יחשבו על אישה שהתאבדה, יחשבו כמובן מאליו אך פחות התעמקו וישקיעו במחשבה בסיבה האישית אשר גרמה לכך..
אני יודעת את הסיבה, אני יודעת שההתאבדות הזו לא נשאה לשב, כאב לה כאב בלתי נסבל אשר נגרר תקופה ארוכה וכבר נמאס לה, היא לא יכלה לחזור הביתה. אני יודעת שיש לזה תוכן אשר מפורט ובעל משמעות גדולה מאשר עמוד וחצי של כתבה מסכנה מכמה בני משפחה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת, חכתי שיפתחו אך איש לא פתח, כנראה אני לבד..
ירדתי למטה במהירות וכשפתחתי את הדלת הפניתי את גבי, אמה.
"מה את רוצה?" שאלתי בזלזול, לא היה לי כוח או חשק לדבר עמה.
"אנחנו צריכות לדבר.." היא התחילה בלחש ונכנסה לבית.
"אין לנו על מה!" צעקתי עליה והפניתי את אצבעי למחוץ לבית מסמנת לה ללכת.
"על מה את כועסת עליי?" היא שאלה בבלבול. "את מי שצעקה על הוריי!"
"כי את עיוורת, קשה לי, כואב לי ואת.. אפילו לא אכפת לך, רבה איתי ומנשקת אדיוטים!"
"הוא לא אידיוט ואולי נמאס לי כל הזמן לעסוק בבעיות שלך ? אולי אני רוצה להראות לך את הדברים היפים שבחיים?" היא שאלה בכעס הפעם מגביהה את קולה.
השתתקי, מה שהייתי צריכה לעשות בגשר, אמה מונעת מוות או דיכאון, היא מנסה להיות חברה אמתית ולא נותנת לדבר להסיח את דעתה כנראה למרות שזה לא נראה.. או שזה כן היה נראה אך כלל לא שמתי לב לכך.. אני איומה.
"אני מצטערת, את צודקת". אמרתי בלחש והתקרבתי אליה עם זרועות פרוסות.
"לא באתי לכאן בשביל להשלים, למה נשקת את החבר שלי ליאל?" היא שאלה בתוקפנות מתרחקת ממני.
"מה?!" שאלתי המומה. "את מתכוונת לבחור עם השיער השחרור שנשקת לפני שבוע?"
"אכן כן" ענתה בקרירות.
"לא אני נשקתי אותו הוא בא אליי!" זעקתי.
"כן, ברור את הטובה של הסיפור הזה אה? מתי תביני שאת הכי איומה כאן?"
"אני יודעת זאת אבל לא נשקתי, וגם אם כן מאיפה לי לדעת בדיוק שאתם יוצאים? לא הזכרת זאת אמה!" הסכמתי עמה כי מה שנכון נכון ורק לפני כמה ימים הבנתי זאת.
היא שתקה והשפילה את עיניה, אמה לעולם לא הודתה שהיא טעתה והיא לעולם לא תודה, היא רק נעצה מבט חטוף בי והתקדמה לכניסה של הבית . "אני הולכת להלוויה היום, אשמח אם נפגש אחר כך"אמרה בחצי חיוך ויצאה מהבית.

חכתי לאמה מחוץ לבית העלמין, לא ממש ידעתי מי מת אך השתתפתי בצערה למרות הכול.. אני בוודאי אגלה בקרוב..
המון אנשים היו כאן משום מה, המון הגיעו לבושי שחורים עם זרי וורדים ממלמלים משפטים קלושים, גם מספר אנשים המתינו ממש בשער של הכניסה, מוזר.. מי מת? אני רק מכירה משהי אחת שמתה אך היא אינה נראתה חברותית ונערצת בחברה, זו וודאי לא היא.
לפתע ראיתי את ליאם יוצא, משקפי שמש שחורות כיסו את עיניו אך הדמעות עדיין נזלו על גבי הלחיים שלו וקולות הבכי השבור נשמעו עד מרחוק, אלוהים אדירים מה קורה כאן הפעם?
התקדמתי אליו במהירות. "ליאם מה קרה?" שאלתי מוכת חרדה ודאגה.
באותו הרגע שראה אותי נפל לזרועותיי וחיבק אותי חיבוק הדוק ונעים שיכולתי להישאר בו עד המוות.
"זו אחותי.." מלמל בלחש והבכי התגבר. "אחותי מתה לפני שבוע … היא התאבדה… אחותי היקרה מתה.."