כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 11

במהירות כל נפש חיה אשר בצעה את הפעולה שלה, נשיקה או ליטוף צבוע התנתקה ורצה לכיווני, השפלתי את ראשי לא מאמינה למה שעיניי ראו, לא יכולתי לקום מרצפת החדר הקרה. ראיתי, ידעתי, שמעתי והרגשתי יותר מידי מהכול שאיני מוכנה לסבול זאת עוד, אני נוכחת ונהיית חלק בלתי נפרד מכל כך המון דברים אך כלל לא רואים זאת או חושבים עליי..
אני כלום, אני כמו אוויר אשר עוברים דרכו בלי לשים לב או להרגיש, אני שוב סתם דף אשר עף לו לעיטו ברוח ללא כל תוכן אשר כתוב על גביו או משקל מסוים..
ליאם לעולם לא הרגיש כלפיי דבר מה, ועכשיו הוא לא חושב על הבריחה הדרמתית שלי אלא צבוע לחברה שלו, גם למה בדיוק שיחשוב עליי? אני גם לא הייתי חושבת על עצמי, אני לא רוצה לחשוב על עצמי, כבר לא אכפת לי מההתנהגות שלי או ממי שאני..
תחושת הנחיתות מחלישה אותי בכל יום שעובר עד שכבר לא נותר דבר ממני מלבד גוף, וגם הוא מכוער כי נשמתי כבר מזמן איננה עוד.. היא נעלמה והתנפצה יחד עם לבי.
אמה עזרה לי להתנער מהרצפה ואחזה בגבי על מנת לייצב אותי.
"הכול בסדר ליאל?!" שאלה מזועזעת.
"לא, כלום לא בסדר". אמרתי ללא כל הבעת פנים או רגש, התבוננתי בליאם ולאחר מכן התקדמתי לכיוון הדלת.
"את רוצה לשתות או לאכול משהו?" הציעה.
"אני מבינה שאני מפריעה.. למה להפריע עוד?" שאלתי בכעס מגביהה את קולי במעט, כבר נמאס לי, כל הכעס שבי : האיומים של שרון על ליאם, אמה מנשקת את מי שנישק אותי בטיפשות, אמי המטורפת, הבגידה, הריבים עם אחי ואחותי, אבי הנוטש והאהבה החד צדדית שלי לליאם..
הכול נערם ככדור שלג אשר הגיע להתפוצצות, איני יכולה לעגור זאת עוד בבטני, אני מרגישה כבר חסרת אונים ונואשת לעזרה, זה יותר מידי בשבילי, הדבר המסוים אך הנוראי ואפילו הטרגי הזה כובש אותי ובעל כוח גדול מכוחי שלי.
"את לא צריכה לכעוס על כל העולם.. תאמרי שאת כועסת עליי ונפתור זאת". אמר ליאם ברכות והתקרב אליי במעט אך שרון אחזה בחוזקה בזרועו והצמידה אותו אליה באופן שהגעיל את כל הסובבים אותה, אך שתקנו, כנראה שכולם פוחדים ממנה משום מה, אך אלו הבעיות שלהם, לי כבר נמאס לעסוק בבעיות, גם בבעיות שלי כבר נמאס לעסוק, אולי באמת הגיע הזמן המתאים להתנסות בחוויה שלפני המוות? להיות בקצה , לנשום את הנשימה האחרונה.. אולי זה הפתרון היחיד שנותר לי?
"נראה לי שהיא עדיין מוטרדת מהחוויה הקטנה והשובבה שלי ושלה". אמר הבחור המטריד וצחק צחוק רועם, אמה ירתה לעברו מבט ארוך ונוקב. "חוויה שובבה?" שאלה בכעס ובחוסר אמון ושלבה את זרועותיה בתוקפנות.
"אולי זה בגלל כולכם?!" לפתע צעקתי אליהם, הצחוק הזה כה הרגיז אותי, הנימה והבעת פניו של ליאם גם הרגיזה אותי.. הם באמת עיוורים ועד כידי כך חסרי אחריות למעשים שלהם? באמת לא אכפת להם כלל מעצם העובדה שהם פגעו בי באופן בלתי נסלח ונשכח?
לצערי הרב.. כנראה שלא , כנראה שלליאם לא אכפת ממני ועכשיו הוא מראה זאת ואומר במילים אחרות אך המשמעות ברורה כשמש.
הכעס בער בתוך כל תא, ווריד או מערכת בגופי, לא רציתי לנסות להחזיק את עצמי מלהתפרץ אלא רציתי לפרוק הכול ללא התחשבויות, כה הכעיס אותי שאני כל חיי התחשבתי בכל אדם, חיה או צמח שקיימים אך קבלתי.. לא, לא קבלתי בחזרה כלום מלבד סטירה שוב ושוב, ואני לא לומדת אף פעם, אלא רק נפגעת, לא מנסה לשנות את העתיד למשהו טוב יותר אלא רק מסתבכת בכל דבר מסוים שנקלע באמצע חיי..
כנראה שאני זו האשמה היחידה ואני סתם צועקת על כולם?
"למה את מתכוונת ילדה?" שאלה שרון בזלזול.
"לכלום.. תיהנו לכם, אני מקווה שיהיה לכם, לכולכם.. את כל הטוב שבעולם.." מלמלתי בלחש ובגמגום ויצאתי מהבית באטיות, לא רציתי להתקוטט אתם כי הבנתי שהם לא אשמים, הם חיים את החיים ועושים גם טעויות, אך לומדים מאותן הטעויות..
ליאם לא היה חייב מלכתחילה להתאהב בי, התאהבות אמתית זוהי זכות אשר ניתנת פעם אחת בגלגל חיים שלם, אני מי שהתאהבתי ללא שליטה ונתתי לעצמי לחיות באשליה שאולי ויש סיכוי שנפתח רומן יחדיו, הוא לא האשם אלא אני האשמה..
וכשהטעות זוהרת באור אדום אשר מתריע להתרחק מהדבר אני נהיית דווקא אז עיוורת , לא יודעת למה, זה פשוט כך.. אך לבסוף איני יודעת כיצד להתמודד עם זאת..
ונמאס לי להתמודד, נמאס לי להתאבק כל פעם מחדש על כל דבר, נמאס לי לשגות שוב ושוב ולעשות צחוק מעצמי, נמאס לי מהחיים האלו.. הם לא טובים, הם אינם החיים שדמיינתי לעצמי כשאהיה בת 18, איני יכולה להחזיק את עצמי ולקלל את החיים כשאני קמה בבוקר כל פעם מחדש..
כה המון קרה בזמן האחרון וזה נורא.
נשמתי עמוק, אני חייבת זאת, אני יודעת שאני זקוקה לזאת על מנת לרצות את עצמי, להיפתר מכל הבעיות והסערות רגשות האלו.. ויש רק דרך אחת פשוטה אשר גם כלל לא מורגשת ועוברת במהירות, פשוט מאוד, להרפות.

רוני ואמילי ישבו בחצר היבשה שלנו זה לצד זה מצליחים בדרך מופלאה להעיר את השממה המזוויעה אשר כבשה את החצר, התבוננתי בהם וחייכתי, שמחה לפחות שאחי ואחותי היקרים לא כמוני, הם טובים יותר, אני גאה בהם ובמה שנהיו, לאחר כל המכשולים והקשיים הפיזיים, הכלכליים והנפשיים הם עומדים על הקרקע ביציבות ובגאווה, בעבר התביישתי בהם ובביתנו אך עכשיו..
אני מלאת כבוד להיקרא אחותם, הם בהחלט האחים הטובים והיקרים ביותר שאפשר לבקש, הם המקום החם שבחיי שתמיד כשקשה או עצוב לי אני בורחת אליהם, מתכנסת בעצמי ויודעת שהם יבואו ויצליחו לקלף את הקליפה הקשיחה שעוטפת אותי.
רוני שם לב שעמדתי מחוץ לחצר וסמן באצבעו להתיישב ליד אמילי, התקרבתי אליהם .. אך אחותי הקטנה התקשחה במהירות וזזה באי נוחות מנסה להתרחק ממני.
"אמ'.. אני מצטערת, אני לא התכוונתי באמת.." מלמלתי בלחש ובקול רועד, איני יכולה שהיא תכעס עליי, איני יכולה לסבול את עצם העובדה שפגעתי בה, בדבר המושלם והיקר אשר לעולם לא יעזוב אותי או יעלם בחיי ויותר מהכול לא יפגע בי.. אני יודעת שאם יש שני אנשים בעולם שלעולם לא יהיו צבועים אליי וירצו אך ורק לטובתי הם אחי ואחותי , משפחתי היחידה.
"לא היית צריכה לכעוס.." היא לחשה.
"זהו היה רגע קשה של כאב, לא היה לי על מי לפרוק את הכעס ו.." החלתי להסביר את היא קטעה אותי בכעס.
"אז למה לא להוציא על אמילי הקטנה את כל הכעס?! אני לא שק חבטוט ליאל! יש לי רגשות!" היא נבחה עליי וכל מילה כאבה כאב נפשי יותר מהקודמת, אכזבתי אותה ופגעתי בה.
"האמיני לי שזה נגמר, הכול מאחוריי.. ואני רוצה גם שיהיה מאחורי כולנו בסדר? אני יודעת שהחודשים האחרונים היו קשים לכולנו, ובעיקר לי אך למרות הכול חוויתם זאת יחד איתי ועזרתם לי.. אני באמת מודה לכם אין לכם מושג עד כמה אתם חשובים לי ו.. אני רק עכשיו לומדת להעריך אותכם באמת, אני כה מצטערת … אני זבל של אחות, מגיע לכם מישהי טובה ממני.. " התחלתי לומר אך הדמעות נזלו, ללא סיבה , מהלב. "ואני מבטיחה שאני אפצה אותכם, אני מבטיחה שאני יעשה את הדבר הטוב ביותר על מנת להחזיר את המשפחה הזו למסלול הנכון.. אני מבטיחה שהכול ישתנה.." המשכתי מנסה בקושי רב להשחיל מילה בגלל הדמעות אשר יקשו עליי.
"כל עוד שאת כאן, יושבת איתנו ואחותנו, זוהי כבר התחלה טובה" חייך אליי רוני ואחז בידי בחום.
"לא, באתי להיפרד.. אני אעשה את הדבר הטוב והנכון לכולנו.. "
"מה זאת אומרת?!" שאלה אמילי בבלבול אך גם בפחד גלוי, רוני דמם, רק הביט בי ברעד.
"חשבי לבד אחות יקרה". חייכתי אליה ברכות ונשקתי לקצה ראשה.
"ליאל, לא!" פקד עליי רוני בתוקף.
"אני בת 18, אני כבר אחראית למעשים שלי רוצ'וק , אני יודעת מה הכי טוב לכולנו.." התחלתי להסביר מנסה לגרום לו להבין שזה הדבר הנכון לעשות אך הוא קטע אותי בזעם ובהאשמה.
"לא! את עושה את מה שהכי טוב לך, מה זה משנה אם תמותי, את הרי לא תרגשי זאת, לא תצטרכי לחיות עם ההרגשה שמישהו מהאחים שלך מת או יותר נכון ואפילו גרוע מכך, התאבד! אנחנו נצטרך לסבול זאת!"
"מה?! להתאבד?! את?! ליאל, השתגעת!" צעקה עליי אמילי ונעמדה בזמן שאחזה בראשה.
"אתם לא תבינו, אני עושה זאת לטובתכם .. עדיף לכם בלעדיי, אני רק מקור לצרות… ואני לא שואלת אני נפרדת, פשוט כך". אמרתי בהחלטיות, נשקתי ללחיו של רוני במהירות אך הוא דחה זאת במהירות.
"בסדר, להתראות לכם משפחה". אמרתי בקרירות.
אלו המילים האחרונות שאני יאמר להם.