כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 10

הייתי מבולבלת, רציתי להתקרב אליו ולנשק אותו, לראות עם הוא באמת התכוון לכך כמו שאני רוצה שהוא יתכוון אך במקום זאת , אינני יודעת למה אפילו..
התרחקתי עד קצה הכורסה הרחבה מפניו בזמן שלקחתי כרית קטנה וחבקתי אותה מצמידה לבטני כמו תינוקת, אינני יודעת למה בדיוק אני עושה זאת, אני רוצה להתקרב אליו שוב, להרגיש את הקרבה שאנו חולקים שגורמת לי לאושר ולטוב.. אז למה גופי מרחיק אותי ממנו? כאילו ומוחי קיבל שליטה עצמית ושולט בי, הדבר מוזר אך אין לי כל זמן להתעסק בעצמי ובמוזרות אשר כבר ממזמן נהייתה חלק ממי שאני, אלא בלהיראות טוב בפניו ובתקווה , לכפות על מה שקרה כרגע.
"אמרתי משהו רע..?" שאל בלחש וברעד.
"לא, למה שתאמר משהו רע?" שאלתי מופתעת אך בצביעות שקרית, משהו רע? ברור שכן, הוא היה מנשק אותי כמו בסרטים עם זה נבע מאהבה, כנראה שלא.. אלא מרחמים, כנראה שבאמת אין לו כל עניין בי ובצדק, למה שמישהו ירצה אותי ואת כל הבעיות הרגשיות והנפשיות שבי? למה שמישהו ירצה מישהי מכוערת כמותי? יש לו את שרון, היא אולי מגעילה באופי אך מראיה מהפנט, לא כמוני, סתם מישהי פשוטה מעיירה נידחת לובשת שחורים באופן קבוע.
אך זה ליאם.. הבחור שאני אוהבת, לא אכפת לי עוד מכל האנשים אשר מרחמים עליי מלבד אמה אלא רק ממנו אני נפגעת כרגע, אני לא רוצה שהוא ירחם עליי! עדיף לי שאשכח מעצם קיומי מאשר שיאהב אותי, רק בלי רחמים.. רק לא זה, זהו הדבר הגרוע והמבייש מכל, ועוד מישהו שמטלטל את עולמי בצורה טובה ירגיש כך כלפיי.. לא כמוני, לא כמו מה שאני מרגישה..
רעדתי במקצת , כווצתי את ידי לאגרוף ההדוק ביותר שיכולתי, רק לא להראות לו עכשיו את החולשה, את הדמעות, את הכאב, הקושי והבושה.. חשתי כיצד הציבו מטרה, ירו לי כדור ישר ללב והמיתו אותי, חשתי מתה – חיה, לא שמעתי כלום, הרחתי כלום, הרגשתי דבר מה או ראיתי משהו ברדיוס הקרוב, רק חשבתי על ליאם ועל כך שהוא לא אוהב אותי שמההתחלה לא היה לו כל רגש אליי, הכול היה הזיה קטנה וטיפשית של ילדה נואשת! אך הילדה הזו היא אני, איך יכולתי להיות כה עיוורת למציאות לכל הרוחות?!
צמרמורת קרה הצליפה בי שוב ושוב בחוזקה ובכאב אשר עינה אותי ללא כל רחמים, נהיתי חיוורת, חשתי לא טוב , ידעתי שאני חייבת ללכת עכשיו לפני שאני אפגע בעצמי ואבכה בפניו.

לא יצאתי מחדרי במשך יומיים, מידי פעם רוני או אמילי עלו למעלה והביאו לי מעט אוכל ושתייה צוננת על מנת שארגיש טוב יותר אך לא שתיתי ולא אכלתי, רק אולי מידי פעם.. אך בקושי, חזרתי לנקודת ההתחלה, לנקודה שבה אני ילדה שהדיכאון התהומי נהייה כל חייה, ילדה עצובה ושבורת לב, עד שהייתי בטוחה שמצאתי לי דרך יציאה מהמעגל חיים שהחזיר אותי להתחלה, שליאם הוא הפתירון, ליאם הוא המוצא ונקודת האור שחכתי לה כמעט ללא אמונה, הכול חזר על עצמו שוב..
והפעם, למרות שלא קרה ממש משהו ביני לבינו, היה לי כואב יותר, אך אני יודעת גם למה זה כך, בגלל שהתאהבתי בו אהבה מלאת תשוקה חסרת כל שליטה או חשיבה ממבט ראשון והפעם איני מכחישה או מתנגדת אלא רק מצטערת שזה קרה.. אם לא הייתי מסכימה ללכת למועדון הארור הזה באותו הלילה לא הייתי פוגשת אותו, לא הייתי מתאהבת אהבה אשר עיוורה אותי ושינתה את מי שאני, לא הייתי רבה עם אמה או בורחת מהבית ומתנשקת עם מטריד מסוים שאת שמו איני יודעת..
החודש האחרון היה מטורף אך בזכות ליאם, המתוק והטוב ביותר בחיי.
אבל למרות הכול אני מצטערת, מצטערת שפגשתי אותו, אני הפעם מתכוונת לשכוח אותו ועכשיו באמת, הוא ריחם עליי בצביעות!
לפתע אמילי נכנסה והתיישבה לידי. "אני יכולה לדבר אתך..?" שאלה בלחש.
"אני לא מבטיחה להיות קשובה" אמרתי בקשיחות, לא היה לי כל כוח או רגש לדבר או לעשות משהו עם אף אחד, אפילו לא עם המשפחה.
"אני מבינה שמישהו שבר את לבך בשנית.." התיישבה על גבי מיטתי בשלוות.
לא עניתי לה, הפניתי את גבי בכעס, זהו לא עניינה.. שתלך ותעזוב אותי לנפשי, איני צריכה שיזכירו לי את זה יותר ממה שזה חרוט בראשי ובלבי כאחד בחוזקה.
"וזה בסדר, אני דווקא הייתי שמחה בהתחלה כשרוני סיפר לי שכנראה מצאת לעצמך מישהו חדש, חכתי שתתגברי עליו, באמת נראית שמחה ומאושרת.. מה קרה?" אמרה ברכות.
"רחמים". עניתי בפשטות.
"רחמים על מה?" שאלה בבלבול.
"על הבגידה".
"למה שלא ירחמו? אם אני ריחמתי ואפילו רוני ריחם למה שלא כל אחד אחר גם יעשה זאת?"
"את רצינית?! הוא לא אוהב אותי אמ' הוא מההתחלה לא אהב!" יריתי לכיוונה בכעס.
"איך את בטוחה בכך? רק אל תאמרי לי שאת שוב ברחת בהסקת מסקנות טיפשית". ניחשה.
"ואם כן? הדבר אינו חשוב, נמאס לי מאהבה.. האהבה תמיד פגעה בי כל פעם מחדש.." מלמלתי בלחש.
"לא, אל תזלזלי אף פעם באהבה.." החלה לומר אך קטעתי אותה.
"אני לא מזלזלת, לעולם לא זלזלתי, האהבה תמיד מצליפה בי בזלזול כל פעם מחדש!"
"כל הדיכאון שלך בחיים, כל השמחות שלך, הדברים הטובים והרעים, הכול בזכות האהבה, לאהבה יש כוח עצום והיא בעלת השפעה אדירה על בני האדם אפילו על חיות אני חושבת, האהבה תמיד תשחק בי ובך, בכל אחד כל פעם מחדש אך בגלל זה היא כה מסקרנת ומושכת אותנו אליה בכל דרך אפשרית, אך גם דרוש בה השקעה רבה ההתאהבות היא רק השלב הראשון.. חשוב מאוד להיות סבלניים ולא להסיק מסקנות מהר ויותר מהכול לא לוותר, אולי היום הוא פגע בך אך אולי עוד כמה ימים את תופתעי לטובה?". אמרה בקול מלטף בזמן שכרככה את זרועותיה סביב כתפי וגרמה לי להישען עליה במעט.
"אני לא יודעת אמ', אני באמת כבר לא יודעת כלום.." מלמלתי בלחש ובכיתי נכנעת לדמעות.
"אולי תפגשי איתו? לא! הביאי אותו הביתה , תכירי אותו מקרוב ושהוא יכיר אותך מקרוב". הציעה.
"אבל אני לא רוצה שיראה את מי שאני או יותר נכון את מה שאני.. אני פשוט לא רוצה לראות את המבט שלו כשיגלה באיזו חורבה אני חיה".
"אם הוא באמת אוהב אתך אז.."
"אבל הוא לא! הוא לא אמילי!" צעקתי עליה בכעס ובמבט מלא שנאה כאילו וכל מה שקרה כרגע לא היה בכלל ואנחנו באמצע ריב אכזר, נעלי נעליים במהירות ויצאתי מהבית.

הלכתי לאמה, לא היה לי לאן ללכת או מה לעשות עם עצמי ולבר ההוא אני לעולם לא יחזור, נכנסתי לביתה ללא לדפוק בדלת ומה שראיתי לנגד עיניי גרם לי פשוט ליפול על הארץ.
אמה מנשקת את הבחור המטריד שנישק אותי לפני יומיים בבר וליאם אוחז במוטן של שרון ומקרב אותה אליו.
לא.. פשוט לא.. זה לא אמתי מה שקורה כאן..