כל העולם שלי

ישבתי על קצה הגג, מחכה לו, יודעת שהוא יגיע יותר ממה שאני מצפה לכך.
והוא באמת הגיע, כולו שיער זהוב ועיניים כחולות.
אני לא יודעת מתי בדיוק התחלנו להיפגש כאן, אך זה כבר הפך למקום שלנו.
זה היה המקום הראשון בו התנשקנו וזה היה המקום בו איש לא היה יכול לשפוט אותנו.
שנינו עדיין גרנו עם ההורים שלנו, אך אנחנו עדיין רק בני נוער, יש לנו עוד זמן לפני שנוכל לעזוב את הבית, מה שאינו עובד לטובינו משום שזה אומר שהמקום היחיד בו יש לנו פרטיות, הוא המקום הזה.
אני מניחה שאני צריכה לרצות יותר איתו, יותר מרגעים חטופים על גג נטוש, אך האמת היא שכל עוד אני איתו, לא אכפת לי מדבר.
יש משהו מרגש בדרך בה הוא נוגע בי, זה לא שהוא עושה משהו מיוחד, הוא יכול בסך הכל לגעת בידי, אך אניבכל זאת ארגיש כאלו אלפי מחטים קטנים דוקרים את עורי במקום בו ידו נגע בי. זה לא שזה כואב, אז זה בהחלט גורם לתגובה בגופי.
לומר לכם את האמת כל דבר שהוא עושה הוא פשוט נפלא, הוא תמיד מתעלה על הציפיות שלי ואני מניחה שלכן אני יודעת שהוא לא שייך לי, שהוא טוב מכדי באמת להיות שלי.
הגיע הזמן שאני אשחרר אותו, שאני אתן לשנינו להמשיך הלאה, אך בכל פעם שאנחנו נפגשים, נראה שאני שוכחת איזה רעיון גרוע אנחנו ופשוט נותת לעצמי להנות מהעכשיו בתקווה שהעתיד לא יבוא.
אני יודעת שביום מן הימים אני אצטרך להפסיק את זה, אך אני יודעת שזה יקרה רק כאשר כבר לא אוכל להביט בפניו בלי לחשוב על כל אותם זיכרונות מתוקים שחלקנו במשך השנים, כאשר לא אוכל לחוש כלום חוץ מכעס ושנאה כלפיו.
אך יש לי הרגשה שהיום הזה עוד רחוק, וחוץ מזה, הרבה יותר הגיוני שהוא ישנאה אותי קודם, משום שהוא יצטרך להתפשר ולפספס כל כך הרבה הזדמנויות בגללי.
הו, אבל לעזאזל עם זה, הוא גורם לליבי לשיר ולמוחי לרצות לכתוב סיפורים כל כך רומנטיים וכל עוד זה המקרה, אני לא אתן לאיש להפריד בינינו.