כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 50

•אליאור•
"משהו קורה פה עושה לך עיניים, מרים לך לחיים, הלב שוב דופק…" כבר למעלה מעשרים דקות שאנחנו נמצאים באותו מצב.
אני כל כך רוצה לעזור לו, אבל אני לא יודע איך.
יצא לי כבר להיתקל בלידור בסיטואציות שהוא שיכור, אבל בכל הפעמים זה לא התדרדר לרמה כזאת.
אני חייב לחשוב איך אני מוציא אותו מזה. אולי אחרי הכל עשיתי טעות שבאתי לבד?
פתאום, כמו סימן משמיים הפלאפון שלי צלצל. "מה עכשיו?" מלמלתי והוצאתי את הפלאפון מהכיס. זאת הייתה ירדן.
"היי, יפה שלי." עניתי לשיחה.
"מה זה הרעש הזה?"
"איפה אתה?" היא שאלה.
"עושה לך סלפי, משתגעים. דקה לפני שכבר עוזבים אז מה את אומרת ניקח לנו מונית אני שיכור ואת מיצית את הלילה…"
התקשיתי לשמוע את ירדן בגלל המוזיקה החזקה. ואם זה לא מספיק לידור לידי שר בקולי קולות.
"אליאור?" שמעתי את קולה של ירדן חלושות.
"אני אצל לידור, הוא שיכור." קירבתי את הפלאפון לפי.
"כמה שיכור?" שאלה.
"יותר גרוע ממה שאת מתארת לעצמך." השבתי.
"מי זאת ירדן?" שאל לידור מצחקק. אני בתגובה הנהנתי בראשי.
"הלו ירדן, כפרה עלייך." לידור חטף את הפלאפון מידי.
"תחזיר לי את הפלאפון, טמבל." לקחתי ממנו את הפלאפון.
"עכשיו את מבינה כמה שיכור?" שאלתי אותה.
"טוב, אני מתארגנת ובאה." קבעה.
"משהו קורה פה, עושה לך עיניים…" לידור הגביר את המוזיקה. יכולתי עוד שנייה להרגיש את האוזניים שלי עפות.
"תעשי את זה כמה שיותר מהר, למה עוד שנייה איתו ואני משתגע." מלמלתי אל תוך הפלאפון.
"תרגישי ת׳קצב, עזבי את העצב ת׳לילה הזה לא נשכח בחיים…" לידור הסתובב סביב ושר.
או'ח, ירדן איפה את?
כמה דקות לאחר מכן נשמע צלצול בדלת. "תודה לאל," נאנחתי בהקלה וקמתי לפתוח את הדלת.
"היי," ירדן עמדה בפתח.
"את מלאך." התנפלתי עליה בחיבוק.
"מה, עד כדי כך גרוע?" שאלה בגיחוך.
"תראי בעצמך." הכנסתי אותה הביתה.
"עוד יום עובר הולך חוזר מתגלגל, היא שוב עוברת אני מתבלבל…" לידור המשיך להתהלך בבית.
האמת, אני לא מבין מאיפה כל המרץ זה, הייתי בטוח שהוא עומד להתעייף בקרוב אבל, זה ממש לא היה נראה ככה.
"וואו, הוא ממש שיכור, מה?" ירדן הייתה בהלם כשראתה את לידור.
"אמרתי לך." הסטתי את מבטי אליה.
"ירדן, כפרה עלייך!" לידור התנפל על ירדן בחיבוק. "באת לבקר אותי?" הוא שאל.
"אני…" ירדן הסיטה את מבטי אליי.
"לידורי," הרחקתי אותו מירדן.
"אליאור, חיים שלי אתה!" הוא צעק.
"כן כן, חיים בלב." מלמלתי.
"אני קלטתי אתכם שניכם, באתם להצטרף למסיבה." הוא צחק.
ירדן ואני הסתכלנו אחד על השנייה במבטים מבולבלים. "מה עושים?" לחשתי לה.
"קח אותי למקלחת." היא אמרה. הנהנתי בראשי.
"לידורי," קראתי לו.
"הא, כפרוש?"
"בוא איתי שנייה." ביקשתי.
"לאן אחויה?" הוא שאל.
"למקום סודי." עניתי והובלתי אותו לחדר האמבטיה.
הכנסתי את לידור למקלחת. "אליאורי, נשמה אני מבין שאני חתיך הורס ואי אפשר לעמוד בפניי, אבל אני סטרייט לגמרי." הוא צחק.
"מי רוצה אותך בכלל?" עשיתי פרצוף נגעל. הכנסתי אותו למקלחת.
"יש לי חברה, לפחות הייתה לי חברה עד שנפרדתי ממנה כמו טמבל." הוא צחק.
מה, יש מצב שלידור ואביב נפרדו?
יכול להיות שזו הסיבה שלידור שתה כל כך הרבה?
יש משפט שאומר: "נכנס יין יצא סוד."
במקרה של לידור זה קצת שונה "נכנס אלכוהול, יצא סוד."
ואם כן, אם זו באמת הסיבה, למה אביב לא אמרה לי שום דבר?
"מה זאת אומרת נפרדת ממנה?" שאלתי אותו. לרגע עצרתי הכל. זה הדבר היחידי שעניין אותי באותו הרגע.
"אני כמו אידיוט סיפרתי לה על המכירה וגם על זה שאני אשם בכל מה שקרה לה, היא סלחה לי על הכל ואני כמו טמבל ויתרתי עליה." הוא צחק.
"מה מכירה, מכירה של סמים?" הייתי המום.
"לא, מכירה של פלאפל." הוא גיחך.
"אני לא מאמין." הייתי בהלם. אני חייב לדבר איתו על זה כשיהיה צלול יותר.
"סיימתם?" נשמע קולה של ירדן מחוץ לדלת.
"עוד לא." צעקתי.
"ירדן, אם את רוצה להצטרף יש מקום לכולם." לידור צחק.
פתחתי את המים והתזתי על לידור. "אליאור, יא זבל, זה בגדים חדשים!" הוא צעק.
"בפעם הבאה אל תשתה כשאתה עם בגדים חדשים." התגריתי בו.
"סגור את המים, זה קר!" הוא צעק.
אני אשקר אם אני אגיד שלא נהניתי לראות אותו קופא מקור.
"טוב, סיימנו."
"תתלבש, אני מחכה לך בחוץ." יצאתי מחדר האמבטיה.

•לידור•
התלבשתי בזריזות ויצאתי מהאמבטיה. הראש כאב לי בצורה מטורפת.
אליאור וירדן ישבו בסלון ודיברו. כשהגעתי הם השתתקו והסיטו את מבטם אליי.
"אתה בסדר?" שאלה ירדן.
"כן, אני… אני בסדר, יש לי קצת כאב ראש." השבתי.
הסטתי את מבטי לאליאור, הוא היה נראה עצבני. "מה עבר עליך, תגיד לי?" הוא צעק. "מה, אתה בכוח מתעקש למות?"
הצעקות של אליאור הן מוצדקות. הייתה פעם שכמעט מתתי מהרעלת אלכוהול. כשאני שותה אין לי גבולות, אי אפשר לדעת איך זה ייגמר.
"אתה חתיכת מטומטם, זה מה שאתה." הוא צעק. "תאר לך מה היה קורה אם אימא שלך הייתה מגיעה לכאן לפניי."
"אני…" התקשיתי להסביר את עצמי.
"אתה חסר אחריות!" הוא צעק.
"טוב די, אליאור נראה לי שהבנו." ירדן התערבה.
"הוא צודק. זה באמת לא בסדר מצידי." הסכמתי איתו.
"שלא תעז לעשות את זה שוב." אמר באזהרה.
"מבטיח." השבתי בחיוך.
"איך אתה מרגיש?" שאלה ירדן.
"מתפוצץ לי הראש ויש לי סחרחורות." עניתי. הנחתי את מרפקיי על ברכיי ואת ראשי בין ידיי.
"ירדני, אולי תלכי להכין לנו משהו לאכול?" אליאור פנה לירדן. "נראה ללידור מה לימדתי אותך."
"אוקיי." ענתה בכניעה ופסעה לכיוון המטבח.
"יופי, נשארנו לבד." אמר אליאור.
"אפ אפ, אני מזכיר לך שאני סטרייט לחלוטין." גיחכתי.
"שתוק ותענה לי על מה שאני הולך לשאול אותך עכשיו." אמר בציווי.
"ואו, איזה לחץ."
"כמה זמן אתה מוכר סמים?" הוא שאל.
"אוף, מתפוצץ לי הראש." מלמלתי והנחתי את ראשי על הכרית. ניסיתי להתחמק.
"זה לא יעזור לך ההתחמקויות האלה." אמר בביטול.
ידעתי שלא אוכל להסתיר את זה עוד מאליאור. אני לא יודע אם אביב הספיקה לספר לו את כל מה שקרה בבוקר. ואם כן, מה היא סיפרה לו.
"טוב, מאיפה אני מתחיל?" מלמלתי.
"מההתחלה, לאט לאט." הוא ענה.
"זה… זה התחיל מלפני שלוש שנים, כשעוד גרתי בהרצלייה." התחלתי לספר. "הכרתי את קים ועוד כמה חברים,"

***
"אני רוצה היום שתכיר כמה חברים שלי שהם כמו אחים בשבילי." אמרה קים בזמן שהיינו בדרכנו לפארק.
"סופסוף." השבתי בחיוך.
"אני בטוחה שתאהב אותם. אתם תסתדרו מעולה."
המשכנו ללכת עוד כמה מטרים עד שקים סימנה לי לעצור. דקות ספורות לאחר מכן הופיעו שלושה נערים בגילאים שלנו בערך.
קים ערכה לי היכרות עם כל אחד מהם, החיבור בנינו היה מיידי.
מבין כל החבורה דולב היה זה שהתחברתי אליו יותר, הקשר בנינו התהדק והפכנו לחברים ממש טובים.

"אז מה אתה אומר?" שאל דולב.
"לא יודע, מה לי ולעבודות האלה?" שאלתי.
"חשבתי שאתה רוצה לעזור לאימא שלך." הוא ענה.
"רוצה זו מילה קטנה." השבתי.
"נו, אז מה אכפת לך?"
"שתי מכירות בכל יום, אנחנו מתחלקים חצי חצי, והופ, יש לך כסף." הוא אמר.
אני מודה שההצעה של דולב בהחלט נשמעת מפתה. אי אפשר לסרב להצעה כזאת, בטח לא לחבר טוב.
ואם חושבים על זה, זה באמת יכול לסדר אותי ואת אימא.
"עשינו עסק." אמרתי חיוך ולחצנו ידיים
***

"בכל מקרה, התחלתי לעבוד אצלו. הייתי מרוויח לא רע אצלו."
"לאחר שלוש שנים, אימא החליטה לחזור לקיסריה. שנה קודם לכן, קים נעלמה. כשעזבנו את הרצלייה עזבתי גם את העבודה אצל דולב, שלושה חודשים הוא חיפש אותי, שלושה חודשים ברחתי ממנו."
"רגע, יש משהו שאני לא מבין," אליאור קטע אותי. "איך הוא הצליח למצוא אותך?"
"מסתבר שהוא יצר קשר עם קים, היא סיפרה לו הכל." עניתי.
"אני לא רציתי לחזור לעבוד אצלו, אבל הוא לא השאיר לי ברירות. הוא איים שהוא יפגע בכל מי שחשוב לי." סיפרתי.
"אני לא מבין למה לא סיפרת לי שום דבר." הוא אמר.
"כי… כי לא יכולתי." השבתי.
"רגע, ואיך כל זה קשור לאחותי?" הוא שאל.

***
״מה אתה צריך הפעם, דולב?״ שאלתי בזלזול.
״אל תשכח שאני הבוס שלך,״ הוא הגביר את קולו.
״בכל מקרה, יש לנו לקוח חדש.״ הכריז בחיוך.
״נו אז?״ שאלתי באדישות. ״יש לקוחות חדשים כל שני וחמישי.״
״אבל זה לקוח מיוחד.״ על פניו היה פרוס חיוך משועשע.
״מה כל כך מיוחד בלקוח הזה?״ שאלתי.
״מה, יש לו שתי קרניים במקום אוזניים?״ שאלתי בציניות. ״או שבכלל הוא חייזר שהגיע הנה ממאדים?״ גיחכתי.
״זהו?״
״סיימת עם כל הצחוקים?״ שאל בעצבים. אני בתגובה שתקתי. למרות שעוד היו לי הרבה רעיונות בראש.
״מה אומר לך השם, ליאב שטרית?״ שאל.
ישר התחלתי לפרוץ בצחוק. ״חבר של ידידה.״ עניתי.
״מה לך ולו?״ שאלתי בחשדנות.
״זוכר את הלקוח החדש שדיברתי עליו?״ הזכיר.
״החייזר עם הקרניים,״ צחקקתי.
״אז מסתבר שקוראים לו ליאב שטרית.״ הוא אמר ועל שפתיו היה פרוס חיוך ארסי.
״דביל אחד, כמעט האמנתי לך.״ התחלתי לפרוץ בצחוק. אבל דולב לעומתי שמר על קור רוח.
״זה בסדר, ניסיתי לעבוד עליי, לא הצליח. אולי פעם הבאה, תמצא משהו יותר אמין מזה.״ גיחכתי.
״ביטון, אני רציני.״ אמר ברצינות. מיד החיוך אשר היה פרוס על שפתיי נמחק.
״אין מצב, אני מכיר אותו, הוא חננה.״
״מסתבר שגם חננות רוצים להשתרג.״ השיב.
״אתה השתגעת. איך לעזאזל אתה רוצה שאני אעביר לו את הסמים?״ שאלתי בחצי צעקה. ״יעלו עליי!״
״אל תדאג, כבר דאגתי להכל.״ השיב ברוגע. ״הכי חשוב שתעשה מה שאני אומר לך, מי יודע אולי גם אתה תרוויח מזה דבר או שניים.״ אמר וחייך חיוך ממזרי.
״אמרתי לך דולב, אני לא רוצה ולא צריך את הכסף שלך.״ עניתי.
״מי דיבר על כסף?״
״דיברתי על משהו שווה יותר מכל סכום שבעולם.״ הוא ענה.
״שהוא?״ שאלתי בזלזול.
״תכיר את החברה החדשה שלך, אביב נהרי.״ הוא החזיק בתמונה של אביב.
״גם עכשיו אתה לא הולך לעשות את זה?״ הוא התגרה בי.
בלעתי את רוקי והידקתי את לסתי. ״אין מצב!״ קבעתי.
״תחשוב על זה, כשליאב ייתפס לוקח סמים ובמקרה אביב תהיה זו שתתפוס אותו, נחש מי הולך להיות שם בשבילה.״ הוא חייך חיוך ממזרי.
״אז מה, עדיין אתה לא בעניין?״ שאל בהתגרות. אני בתגובה שתקתי.
״ידעתי שתבחר בדרך הנכונה.״ הוא חייך.
***

"אליאור, תגיד משהו." ביקשתי. כבר כמה דקות שאנחנו יושבים ושותקים כמו דגים.
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך?" שאל בעצבים. "מה, שאני אמחא לך כפיים על זה ששברת לאחותי את הלב?"
אני מבין את הכעס שלו, אני באמת מטומטם. עשיתי את כל הטעויות האפשריות.
"חבל שלא נתתי לך למות מהרעלת אלכוהול."
"חבל באמת." מלמלתי לעצמי.
"ירדן!" אליאור קרא לירדן. ירדן יצאה מהמטבח והביטה בו בשאלה.
"בואי, הולכים." הוא אחז בידה והוביל אותה לכיוון הדלת. ירדן הייתה מבולבלת מכל מה שקרה.
"אליאור," ניסיתי לעצור אותו.
"שלא תעז להתקרב לאביב, אפילו מילימטר."
"אם אני אשמע שהתקרבת אליה או אפילו דיברת איתה, אני לא אחראי למעשים שלי, לידור אל תנסה אותי." אמר באיום.
"אליאור!" קראתי בשמו.
"מעכשיו אתה לא חבר שלי יותר, אתה כלום בשבילי." אמר.
אליאור אחז בידה של ירדן, יחד שניהם יצאו מהבית בטריקת דלת חזקה.
טוב, אני לא באמת יכול להאשים אותו, אחרי הכל הבאתי את זה על עצמי.
אז עכשיו, לא רק איבדתי את האהבה הכי גדולה שהייתה לי, גם איבדתי את החבר הכי טוב שלי מגיל אפס.
יותר גרוע מזה כבר לא יכול לקרות היום.

•אביתר•
העפתי מבט אחרון במראה, אני לא מאמין שבעוד חצי שעה זה קורה. אני כבר מת לראות את הפרצוף של לינוי כשהיא תראה אותו.
נקישות העקבים העירו אותי ממחשבות, לינוי נכנסה לחדר לבושה בשמלת שחורה קצרצרה, אבל לא יותר מידי ונעלה נעלי עקב תואמות לשמלה.
את פנייה עיטר איפור עדיין, שיערה הזהוב היה פזור כמו תמיד.
"איך אני נראית?" שאלה בחיוך.
"וואו." פלטתי מפי. זו המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי באותו רגע.
"באמת?" שאלה מובכת.
"באמת באמת." השבתי בחיוך וסובבתי אותה. "איזו חברה יפה יש לי." סובבתי אותה אליי ונשקתי לשפתיה.
"שנלך?" שאלה בהתרגשות. "אני כבר מתה לראות את ההפתעה שהכנת לי."
"אחרייך, יפה שלי." פיניתי לה את הדרך.
"אויי, אביה…" היא צחקקה.

שנינו ירדנו במדרגות מחויכים, אוחזים יד ביד.
"איזה יפים אתם." אמרה אביב.
"תודה, תודה." חייכתי חיוך מרוצה.
"עוד לא גילית לה על ההפתעה?" שאלה אביב בגיחוך.
"עוד כמה דקות היא תגלה בעצמה." השבתי.
"הגיע הזמן." אמרה לינוי בחיוך.
העפתי מבט בשעון, מדהים איך שהזמן עובר כל כך מהר. "שנלך?" הושטתי ללינוי את ידי.
"נלך." היא שילבה את ידה בידי.
"ביי אימא, ביי אבא," צעקתי.
"רגע," אימא עצרה אותנו.
"אימא, אנחנו נאחר."
"אני חייבת לצלם אתכם. אתם כאלה חמודים."
"טוב, שיהיה זריז." אמרתי בכניעה.
מיד אחרי שהצטלמנו אחזתי בידה של לינוי והובלתי אותה לדלת. "ביי," צעקתי וסגרתי את הדלת.

לינוי ואני הלכנו בשכונה אוחזים יד ביד, הלב שלי היה על מאתיים. לא ידעתי מה הולך לקרות הערב, הייתי מאוד לחוץ מכל מה שיקרה.
אם הדברים ילכו טוב או לא.
"מה אתה כזה שקט?" לינוי העירה אותי ממחשבות.
"סתם." השבתי ביובש. "חושב על ההפתעה שהכנתי לך."
"אולי תגלה לי כבר?" התחננה.
"תכף אנחנו מגיעים לשם ותראי אותה בעצמך." עניתי.
"אתה מעצבן. אבל אני אוהבת אותך בכל זאת." היא אמרה.
"חיים שלי." נישקתי אותה על הלחי.
לאט לאט התחלנו להתקרב יותר ויותר לבית של אוריאן. "למה נעצרת?" שאלה לינוי כששמה לב שהפסקתי ללכת.
"הגענו." השבתי בחיוך.
"מה, איפה?" היא החלה להסתכל כל צד.
צחקקתי. "בשביל לעבור לשלב השני, אני נאלץ לכסות לך את העיניים." הוצאתי מטפחת אדומה מהכיס.
"אתה… אתה בטוח שזה הכרחי?" שאלה בחשש.
"את סומכת עליי?" שאלתי אותה.
"רק עליך."
"אז יהיה בסדר." אמרתי בחיוך.