כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 45

•אביתר•
הגעתי לשם, לסמטה בסוף הרחוב. 
בסמטה המתינה לי אוריאן, היא בסביבות גיל העשרים לחייה, דומה שתי טיפות מים ללינוי.
היא הייתה לבושה במדי צבא, יכולתי לנחש שהיא חיילת.
היה לה שיער זהוב ועיניים כחולות כקרח, 
״אוריאן?״ הנחתי את ידי על כתפה.
היא הסתובבה אליי וחייכה חיוך קטן. ״אביתר.״ היא נאנחה. התחבקנו בקטנה.
״מוכן?״ היא שאלה לאחר שהתנתקנו מהחיבוק.
״יותר מוכן מזה אין.״ עניתי בחיוך.
אוריאן החלה להוביל אותי לביתה שנמצא דיי קרוב לסמטה. 
לפני שבועיים לקחתי את לינוי לים, זה המקום האהוב על שנינו.
כשהיינו בים, לינוי סיפרה לי על כמה היא מתגעגעת למשפחה שלה, לאבא שלה. 
באותו יום ראיתי כמה לינוי מתגעגעת לאבא שלה. היא סיפרה לי על הילדות שלה ועל מקומות הבילוי שהייתה מבלה עם אבא שלה.
במשך שבועיים עשיתי כמה בירורים על אבא של לינוי עד שהצלחתי להגיע אליו.
אוריאן היא בת דודתה של לינוי מצד אבא שלה, הצלחתי להגיע אליה אחרי אינספור מאמצים. 
נפגשנו כבר כמה וכמה פעמים במהלך השבועיים הללו, אני רוצה שהכל יהיה מושלם!
״טוב, אתה מוכן?״ שאלה אוריאן. היינו בביתה. מסתבר שהיא גרה לא רחוק מכאן. אבא של לינוי צריך להופיע בכל רגע.
״מוכן.״ השבתי בחיוך.
 כמה דקות לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת.
אוריאן ניגשה לפתוח את הדלת.
אל הבית נכנס גבר בסביבות גיל החמישים, הוא היה גבוה ולבוש שחורים.
״שמעתי מאוריאן שאתה מעוניין לפגוש אותי.״ הוא פנה אליי.
״כ-כן.״ עניתי בהתרגשות.
דיי התרגשתי מהמפגש עם אבא של לינוי, קיוויתי שאצליח עד סוף הערב לשכנע אותו לפגוש את לינוי.
״אז, על מה רצית לדבר איתי?״ הוא שאל בחיוך.
בלעתי את רוקי והדקתי את לסתי. ״על לינוי.״ עניתי והחיוך שהיה על פניו הוסר.
״איזה… איזה לינוי?״ שאל בבלבול.
״הבת שלך.״ השבתי. 
על הבעת פניו הופיע הלם כבד, הוא שתק. ״אני… אני לא מבין.״ הוא נענע את ראשו מצד לצד.
״היא מתגעגעת אלייך,״ עניתי.
״זה מה שהיא אמרה לך?״ שאל בפליאה ועל פניו התפרס חיוך קטן.
״אתה חסר לה, היא לא מבינה מה גרם לך לקום וללכת.״ 
״גם אני מתגעגע אליה, מאוד.״ הוא ענה בעצב. ״אבל, לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב לעשות את זה.״ 
״מה תגיד אם אני אציע לך הזדמנות חד פעמית לפגוש אותה?״ 

•אביב•
״מה זאת אומרת מתחרטת?״ שאלה לינוי בבלבול.
״לא יודעת, אני מרגישה שזה לא נכון.״ עניתי בכנות.
״אביבי, את פוחדת וזה ממש בסדר, עשית את הדבר הנכון.״ אמרה לינוי בעידוד.
״אני לא יודעת, זה כאילו אני…״
״את עוד אוהבת אותו?״ היא שאלה.
״מה זאת אומרת?״ שאלתי בבלבול. 
״יכול להיות שאת מתחרטת בגלל שאת עוד מרגישה אליו משהו?״ שאלה בחשדנות.
אם אני מרגישה לליאב משהו? 
יש דבר אחד שאני יודעת בוודאות. לידור הוא האחד שלי! אותו אני אוהבת!
כשאני איתו אני מרגישה הכי מאושרת בעולם, טוב לי איתו כמו שלא טוב לי עם אף אחד. הוא מגן עליי, הוא דואג לי.
הוא עושה אותי מאושרת!
ליאב?
לליאב ולי היו רגעים יפים יחד, אהבתי אותו כשעוד היינו יחד, לפחות חשבתי שאני אוהבת אותו. אבל עכשיו, כשאני עם לידור, אני מבינה שלא משנה כמה אהבתי את ליאב זה לא משתווה לכמות הרגשות העצומה שיש לי ללידור.
עם ליאב יש לי משהו אחר, ליאב הוא החבר הכי טוב שלי עוד מאז הגן. 
הוא מצחיק אותי, הוא תמיד היה שם בשבילי.
בגלל זה אני ארגיש תחושת פספוס נוראית אם אאבד אותו לגמרי.
״אביב?״ לינוי העירה אותי ממחשבות.
״מה?״ התעשטתי על עצמי.
״את מי מבין שניהם את אוהבת?״ היא שאלה.
״את לידור!״ עניתי במהירות. אפילו לא הייתי צריכה לחשוב כל כך הרבה.
״וליאב?״ היא שאלה.
״ליאב, הוא ידיד. החבר הכי טוב שלי, לא הייתי רוצה לזרוק עשר שנים לפח.״ הסברתי.
״אם ככה, אז זה דיי ברור מה את צריכה לעשות, לא?״ 
״כן.״ עניתי בחיוך. ״תודה, ליני.״ חיבקתי אותה ויצאתי מחנות הצעצועים.

•אליאור•
״אני לא מאמינה שאני יושבת איתך כאן ואנחנו רואים סרט מצויר.״ אמרה ירדן בגיחוך בזמן שהיינו בחדר שלי וצפינו בסרט ״מלך האריות״.
״מלך האריות זה לא סתם סרט, אני לא מאמין שלא ראית את הסרט אפילו לא פעם אחת.״ אמרתי בפליאה.
״מה שתגיד.״ אמרה במשיכת כתף.
״מזל שאת איתי,״ אמרתי ביהירות.
״מה זה אמור להביע?״ שאלה בתדהמה.
״אני הולך להציל לך את הילדות, כאילו?״ עניתי ברטוריות.
״או׳ח, גיבור שלי!״ שלי היא צחקקה ונשקה לי נשיקה חטופה על הלחי.
״אני הולך להציל לך את הילדות וזה מה שאני מקבל, נשיקה על הלחי?״ עשיתי פרצוף חמוץ.
״כשנגיע לסוף הסרט אני אחליט אם מגיע לך יותר או לא.״ ענתה בהתגרות.
״אין בעיה, זכרי לך את זה.״ הפניתי לירדן את גבי ושילבתי את ידיי על חזהי.
״אתה דווקא חמוד שאתה כועס.״ אמרה בגיחוך ופלטה צחקוק קטן מפיה.
במשך כמה דקות שתיקה שררה בחדר, נותרנו באותו מצב.
הרגשתי איך אני עומד להישבר בכל רגע ולפרוץ בצחוק, גם ירדן ניסתה שלא לפרוץ בצחוק.
לפתע הרגשתי יד מונחת על כתפי, ירדן ליפפה את רגליה סביב בטני ונישקה אותי נשיקות חטופות באיזור הצוואר.
ידעתי שהיא תשבר בסוף!
״משחק אותה קשוח, הא?״ היא המשיכה לנשק אותי נשיקות קטנות בצוואר.
אח, זו החולשה שלי!
לפתע, קמתי מהמיטה בפתאומיות, ירדן נפלה אחורנית. ״אליאור!״ היא צווחה ואני פרצתי בצחוק.
עליתי מעליה על המיטה ורכנתי אליה.
היא הביטה בי בעיניה הכחולות הגדולות, על פנייה התפרס חיוך.
״ידעתי שתשברי בסוף.״ התגריתי בה.
״לא נשברתי, יכולתי להמשיך ככה עוד ועוד.״ היא ענתה באותה נימה.
״שקרנית.״ גיחכתי.
״ויתרתי בגלל שידעתי שאתה מת לוותר אבל אתה בחיים לא תוותר כי אתה, עקשן!״ היא ענתה.
״עובדה שרק בזכות זה שנלחמתי על שנינו את פה עכשיו.״ אמרתי בגאווה.
״כמו שאמרתי, עקשן.״ היא צחקקה.
״אני ראיתי איך את התרגשת ששרתי לך, אל תשקרי.״ התגריתי בה.
״מממ… אולי קצת.״ היא ענתה.
״קצת הא?״ שאלתי בפליאה. היא הביטה בי וחייכה.
״לא אל תוותרי קבלי אותי אלייך,״ התחלתי לשיר לה, ירדן הביטה בי בעיניה הכחולות הגדולות וחייכה אליי. ״כי כל יום שבא והולך הוא כמו נצח, בלעדייך.״ ירדן ואני שרנו ביחד.
לפתע, ירדן משכה אותי מהחולצה בפתאומיות ונסחפנו לנשיקה ארוכה ומלאת תשוקה.
״אני שמחה שלא ויתרת.״ אמרה ירדן לאחר שהתנתקנו מהנשיקה כששנינו מחוסרי אוויר.

•לידור•
אחרי הפגישה עם דולב החלטתי ללכת הביתה, לנוח קצת. לחשוב על הדברים בכובד ראש.
לקחתי את הגיטריה ופרטתי על הגיטרה. כבר חודשים שלא ניגנתי.
לאחר המוות של נופר, הייתי שבור, הרגשתי איום ונורא. הגיטרה באותה תקופה הייתה נקודת הפריקה שלי, אני מרגיש שהגיטרה היא היחידה שבאמת יכולה להבין אותי שכואב לי.
אני מרגיש כל כך רע עם עצמי, כשאני חושב על זה אביב היא בכלל לא שלי.
היא לא מגיעה לי בכלל.
כשאני חושב על זה יותר ויותר לעומק אני מבין שאני הוא בעצם זה שאחראי לתקופה הכי נוראית בחייה.
הנחתי את הגיטרה על המיטה והתחלתי להתהלך בחדר.
״עסקים מזורגגים…״ מלמלתי בעצבים והעפתי עם ידי בחוזקה את כל הדברים אשר היו על השידה.
אני כזה מטומטם! 
לא הייתי צריך להסכים לחזור לעבוד אצל דולב בכזאת קלות. אוף, כמה טיפש אני יכול להיות לפעמים.
התיישבתי בקצה מיטתי. קברתי את ראשי בין ידיי.
אני חייב למצוא דרך לצאת מזה, אני לא מאמין שהסתבכתי ככה.
שסמכתי על דולב.
שפגעתי בזו שאני אוהב, ששיקרתי לה, רימיתי אותה.
ועכשיו… עכשיו אני הולך לאבד אותה.
לפתע התחלתי לפרוץ בצחוק רק מהמחשבה שאני הולך לאבד את אביב.
טכנית, זה בכלל לא אפשרי.
אי אפשר לאבד משהו שמעולם לא היה שלך.
לפתע, דלת חדרי נפתחה. אביב עמדה בפתח מחויכת וזוהרת מתמיד.
״היי,״ היא קפצה עליי בחיבוק. ״התגעגעתי אליך.״
חיבקתי אותה חזק וקירבתי אותה אליי, פחדתי שתלך.
״יואו, דורי אתה בוער.״ אמרה בבהלה כשהעבירה את ידה על פניי.
״אני אוהב אותך,״ הבטתי עמוק אל תוך עיניה הירוקות.
״גם אני אוהבת אותך, דורי.״ השיבה בחיוך.
״וואו, אתה ממש בוער.״ אמרה בדאגה.
אחזתי בידה והבטתי בעיניה הירוקות. ״תבטיחי לי שלא תעזבי אותי אף פעם.״