כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 21

•אליאור•
אחרי שרבצנו במשך שלוש שעות מול הטלוויזיה הגיעה השעה ללכת לעבודה.
שלושתנו מיהרנו לסדר ולנקות את הבית,  להעלים כל סימן של פופקורן.
אימא שלי היא חולת ניקיון, אם היא רואה פירור קטן, ממש קטן. היא מתחרפנת.
״טוב, נראה לי הצלחנו להעלים כל סימן לפופקורן.״ אמרה אביב.
״האמת, היה לי כיף.״ הודיתי.
״ממש כמו פעם.״ אמר לידור. 
״כן.״ הסכמתי איתו.
לומר את האמת, אני מתגעגע לאיך שהיינו פעם. איך שהיו מציקים לאביב ונופר והן היו רודפות אחרינו בכל רחבי הבית, או שהיינו גורמים לאביתר לעשות כל מיני דברים מוזרים.
״טוב, נראה לי שסיימנו כאן.״ אמרתי ונזרקתי על ספת העור הלבנה, כאילו שלא חרשתי עליה במשך שלוש השעות האחרונות.
״מצטער לבאס, אבל אנחנו צריכים ללכת.״ אמר לידור.
״אויי לא.״ נאנחתי. ״היום הזה לא נגמר.״ מלמלתי.
״או כן.״ הוא אמר בהתלהבות מזוייפת.
״לאן אתם הולכים?״ שאלה אביב בסקרנות.
״מה אכפת לך?״ ענה לידור בהתחכמות.
״אכפת לי, בסדר?״ היא צעקה.
״תחזרי להתעסק בעניינים שלך.״ הוא אמר.
תמיד לידור אהב לעצבן את אביב, עוד מכשהיינו ילדים קטנים. ומה שהכי מגניב מכל זה, כשאביב מתעצבנת לחייה מאדימות ובגלל הנמשים שיש לה על הפנים היא נראית כמו תות שדה.
״אני כבר הזהרתי אותך מה יקרה אם תעז להתעסק איתי.״ אמרה אביב. הכעס נשמע בקולה ופנייה החלו להאדים כתוצאה מהכעס.
״טוב, אני חושב שאנחנו נלך עכשיו.״ משכתי את לידור החוצה, לא נתתי לו או לאביב הזדמנות להגיב, ידעתי לאן זה יתפתח אם נישאר שם עוד דקה אחת מיותרת.
״למה משכת אותי משם כמו כלב? היו לי עוד המון דברים להגיד לה.״ אמר לידור במעט כעס בקולו.
״כי ידעתי לאן זה יתפתח, וחוץ מזה יש לנו עבודה להגיע אליה.״ הסברתי. ״חוץ מזה, אני בטוח שתוכלו לריב בפעם אחרת, נראה לי שאביב תשמח.״ אמרתי בציניות.
״אמרו לך שאתה מצחיק?״ שאל בציניות.
״אמרו לך שאתה דביל?״ שאלתי ברטוריות, לידור נעץ בי מבט רצחני. ראו את הכעס בעיניים שלו. ״אתה מתכוון לנסוע היום או מה?״ מיהרתי להחליף נושא לפני שלידור יספיק להגיב.
לידור הביט בי במבט קר, לאחר מכן התניע את המכונית.
רוב הנסיעה עברה בשקט, לידור היה מרוכז בכביש ואני מתתי משעמום.
״אז מה, אתה לא מדבר איתי עכשיו?״ שאלתי.
״אתה סתם מעצבן.״ הוא ענה בקרירות ומבטו מוסט לכביש.
״סליחה באמת שאני דואג שנגיע בזמן לעבודה, ששמעון לא יפטר אותנו. אני באמת מצטער.״ אמרתי בהתנצלות מזוייפת.
״פשוט תודה שהסיבה שאתה כל כך לחוץ להגיע בזמן היא בגלל ירדן.״ הוא חייך שובב.
״מה… מה פתאום, מה הקשר בכלל?״ התגוננתי והתחלתי לנוע באי נוחות במקומי.
״מה קורה איתכם?״ הוא שאל בחשדנות.
״כ… כלום.״ עניתי בהיסוס.
תלוי למה אני קורא כלום, היינו כבר בלא מעט מצבים מביכים שבהם כמעט התנשקנו, אני חושב עליה הרבה בזמן האחרון.
״חוץ מזה, קים ואני רק נפרדנו. אני ממש לא רוצה וצריך עוד קשר עכשיו.״ התגוננתי.
״ווהו, בסדר תירגע, מה לקחת קשה?״ הוא צחק.
לידור חנה את המכונית ממול המסעדה של שמעון, שנינו ירדנו מהמכונית ופסענו לכיוון המסעדה.
נכנסנו למסעדה, המסעדה הייתה עמוסה בסועדים ורועשת מהרגיל.
״וואו, מה קורה פה היום?״ לידור היה המום למראית הסועדים הרבים שהגיעו למסעדה.
״ביטון, נהרי. טוב שבאתם, יש הרבה עבודה היום.״ אמר דניאל וסימן לנו להיכנס למטבח.
״אתה,״ הוא הצביע על לידור. ״אתה תעבוד במטבח היום.״ אמר בקולו הסמכותי.
״ואתה,״ הוא הצביע עליי. ״אתה תעבוד בבר היום.״ הוא אמר וליווה אותי לבר.
האמת, חששתי מהעבודה בבר. אני רגיל שכל פעם שאני בא דניאל נותן לי משהו אחר לעשות, האמת, אני מרגיש שבשבועות האחרונים אני והמטבח דיי הפכנו לחברים טובים.
״אתה יודע מה לעשות, כן?״ הוא שאל והלך לפני שהספקתי להגיב.
״כנראה שכן…״ מלמלתי לעצמי.
לפי המצב הנוכחי במסעדה אני מבין שמצפה לי עבודה קשה וארוכה מהרגיל.

•אביב•
אוח, יש מצבים שלידור כל כך נחמד אליי, שבאמת אני חושבת שהוא השתנה. שהוא לא אותו ילד מגעיל שהכרתי, אבל מסתבר שכל פעם אני טועה.
אחרי שאליאור ולידור יצאו מהבית, נותרתי בבית לבדי.
נזרקתי על ספת העור הלבנה והארוכה, הדלקתי את הטלוויזיה, אך מיהרתי לסגור אותה לאחר שתי דקות.
כמה בנאדם יכול לצפות בטלוויזיה?
העפתי מבט בשעון הקיר הכסוף אשר היה תלוי על הקיר הלבן בסלון. אחרי חצי שעה שישבתי בסלון בחוסר מעש, לקחתי פלאפון ומפתחות, החלטתי ללכת לליאב. האמת שדיי התגעגעתי אליו וגם רציתי לחלוק איתו את השמחה שלי.
נקשתי על דלת ביתו של ליאב, חיכיתי שמישהו יפתח לי אותה.
נקשתי מספר פעמים על הדלת אבל לא הייתה תשובה. מוזר.
ודווקא אז, ברגע שהחלטתי לוותר הדלת נפתחה. בפתח עמד לא אחר מאשר ליאב, הוא היה לבוש בטרנינג ארוך, פניו היו מטושטשות נדמה היה כאילו קם משינה.
״היי,״ אמרתי בביישנות.
״היי,״ אמר ליאב בקול צרוד.
״הערתי אותך?״ שאלתי בעדינות.
״בערך…״ הוא ענה במשיכת כתף.
״מצטערת, אני… אני אלך. נדבר אחר כך.״ אמרתי בהתנצלות.
״את לא הולכת לשום מקום.״ הוא תפס בידי ומנע ממני ללכת.
״עזוב, אתה… אתה בטח רוצה לחזור לישון.״ אמרתי בהבנה.
״נראה לך שאני באמת יכול לחזור לישון אחרי שראיתי אותך?״ הוא חייך חיוך קטן והגומה הקטנה בצד ימין ביצבצה.
הגומות… אין אחד שיכול להישאר אדיש אליהן.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בליאב זה החיוך עם הגומות, הוא מה שהופך אותו למיוחד, לליאב שלי.
״בואי, כנסי.״ הוא משך אותי פנימה.
״התגעגעתי.״ נשקתי לו קלות על השפתיים.
״מה את אומרת?״ שאל ברטוריות.
״מה שאתה שומע.״ עניתי בחיוך, ליאב אחז בידי ועלינו לחדרו.
״אז מה, איפה הייתה גברת נהרי היום?״ שאל בסקרנות.
״ממ…״ מלמלתי וחיבקתי את אחת מהכריות הנוי שהיו מונחות על מיטתו הלבנה של ליאב.
״האמת, אתה לא תאמין למה שיש לי לספר לך.״ אמרתי בהתלהבות ועיניי נצצו משמחה.

•אביתר•
״נו מה את עומדת כמו דחליל, בואי כנסי.״ אמרתי ללינוי כאשר עמדנו בפתח החדר שלי.
״כ… כן, בטח,״ היא ענתה.
שנינו התיישבנו על המיטה שלי, למשך כמה דקות שתיקה שררה בחדר. ״טוב מה את שותקת?״ שברתי את השתיקה.
״האמת, הפתעת אותי.״ היא אמרה בהתפעלות.
״מה עוללתי?״ שאלתי בתמימות.
״החדר שלך, הוא… מסודר, יחסית.״ היא אמרה.
״מה ציפית?״ שאלתי.
״מממ… לא יודעת, עם כל הבלאגן שעשית בחנות ציפיתי שהחדר שלך יהיה מבולגן.״ היא אמרה במשיכת כתף.
למעשה היא צודקת. מדהים איך היא מצליחה לקרוא אותי.
האמת שאני דיי בלאגניסט, אני יכול לחיות בסביבה מבולגנת וזה ממש לא יפריע לי, אבל בלאגן בבית משפחת נהרי ממש לא בא בחשבון. אימא שלי היא חולת סדר וניקיון ככה שאף אחד בבית לא מעז להתעסק איתה.
״האמת, אימא שלי עוברת לבדוק את החדר שלי פעמיים ביום אז…״ אמרתי במשיכת כתף.
״עכשיו הכל ברור.״ היא צחקקה.
״מה בא לך לעשות?״ שאלתי.
״למה כל הזמן צריך לעשות, למה אי אפשר פעם אחת לשבת בכיף בלי לעשות הרבה?״ היא שאלה.
״מוכר לי המשפט הזה.״ גיחכתי.
״מה אתה אומר?״ היא חייכה.
״מה שאת שומעת.״ עניתי בחיוך ונישקתי אותה נשיקה קצרה על השפתיים.
״עדיין לא ענית לי על השאלה ששאלתי.״ אמרתי לאחר שהתנתקתנו מהנשיקה.
״תזכיר לי מה הייתה השאלה.״ היא חייכה.
״מה בא לך לעשות?״ שאלתי.
״ממ… אולי נצפה בטלוויזיה?״ היא שאלה.
״טוב נו,״ אמרתי בכניעה.
שנינו ישבנו במיטה שלי מכורבלים תחת שמיכת הפוך.
״הלו, אפשר קצת יחס?״ שאלתי בקול נעלב, כבר שעה שאנחנו רובצים מול הטלוויזיה.
״כשהתוכנית תיגמר.״ היא ענתה בזמן שמבטה היה מוסט לכיוון מסך הטלוויזיה.
״אם הייתי יודע שהטלוויזיה תגזול ממני את כל תשומת הלב הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי מסכים.״ נאנחתי.
״מישהו פה מקנא?״ היא שאלה.
״בטלוויזיה ארורה? הצחקת אותי.״ גיחכתי.
״יופי, אז תעשה טובה ותשתדל להיות בשקט עכשיו.״ היא אמרה והסיטה את מבטה לטלוויזיה.
לומר את האמת, אני לא מהילדים האלה שרובצים שעות מול הטלוויזיה.גם אף פעם לא הבנתי מה כולם מוצאים בטלוויזיה, אני בכלל מעדיף לבלות את אחר הצהריים עם החברים במגרש.
״רגע… שאני אבין, את מעדיפה לראות את המכוער הזה במקום לבלות איתי?״ הצבעתי על מסך הטלוויזיה.
״ברור. זו לא שאלה בכלל.״ היא אמרה בהתגרות.
״סליחה?״ שאלתי בפליאה.
״אלף, למכוער הזה קוראים יהודה לוי, ובת' הוא ממש לא מכוער.״ היא ענתה.
״אין בעיה, תזכרי לך את זה.״ אמרתי בקול פגוע ושילבתי את ידיי על חזהי, ולינוי צחקקה והמשיכה לבהות במסך הטלוויזיה.
ואז לקחתי את השלט וכיביתי את הטלוויזיה.
״היי!״ היא צעקה בקול ילדותי.
״הו, סופסוף אני רואה את הפנים היפות שלך.״ גיחכתי, היא צחקה צחוק מזויף ולאחר מכן הושיטה לי את ידה. ידעתי מה היא רוצה אבל העדפתי להתחכם.
״נו אביה, בבקשה.״ היא התחננה.
״תשכנעי אותי.״ התגריתי בה.
״אוח,  אתה מעצבן.״ היא נחרה בבוז.
״את יכולה גם לוותר.״ אמרתי. ״בכל זאת זה יכול לקחת שעות.״
״אולי נראה סרט ביחד?״ היא הציעה.
״אבל אני בוחר.״ אמרתי בהתלהבות.
״רק תשתדל שהסרט לא יהיה קיטשי מידי.״ היא אמרה באזהרה.
בניגוד לבנות אחרות, לינוי שונאת קיטשיות היא מעדיפה סרטי מתח ופעולה. לפעמים אני שואל את עצמי איך יכול להיות שזכיתי בכל הטוב הזה?
״אז מה את אומרת על ׳מגודלים׳?״ שאלתי.
״ראיתי אותו אלף פעם.״ היא ענתה. ״אולי ׳דמדומים׳?״ היא הציעה.
״לא, ערפדים הם לא ממש הקטע שלי.״ עניתי.
״משחקי הרעב?״ הצעתי.
״לא.״ היא ענתה.
אוף, מי היה מאמין שכבר יותר משעה אנחנו רבים על איזה סרט נבחר.
״אולי ספיידרמן?״ שאלתי בתקווה.
״באמת אביה, אנחנו בגן?״ היא שאלה בגיחוך.
״אז אני מבין שעל באטמן בכלל אין על מה לדבר.״ מלמלתי.
״מהיר ועצבני!״ היא אמרה בחצי צעקה.
״זה סרט מדהים.״ אמרתי בהתלהבות.
״נראה את הראשון.״ אמרתי.
״את השלישי.״ אמרה לינוי.
״החמישי.״ הצעתי.
״השישי.״ אמרה לינוי בהתגרות.
״השביעי!״ אמרנו שנינו יחד, הסתכלנו אחד על השנייה וצחקנו.
״מי היה מאמין, אחרי שעה וחצי של ויכוחים סופסוף אנחנו מסכימים על משהו.״ היא אמרה בגיחוך.
״כן הא,״ גיחכתי. לינוי ואני ישבנו מכורבלים מתחת לשמיכת הפוך.
לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה