כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 1

•אליאור•
״נו תחזרי כבר!״ אמרתי בייאוש כשקים ואני דיברנו בסקייפ.
״בקרוב.״ היא אמרה בחיוך.
כבר שלושה שבועות שלא ראיתי אותה, היא נסעה לבקר את המשפחה שלה בניו יורק, שלושה שבועות בלעדיה ואני מרגיש שאני משתגע.
״ניו יורק מדהימה, אבל אני כל כך מתגעגעת.״ היא אמרה.
״אני מקווה שלא שכחת אותי, אם את מבינה למה אני מתכוון.״ אמרתי בציניות.
היא צחקה. ״ממ… טוב נו, קניתי לך משהו קטן.״ היא אמרה.
״קטן?״ שאלתי בחצי צעקה. ״רק דבר אחד, ועוד קטן?״ שאלתי בעצב מזויף.
קים צחקה. ״חיים שלי, אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל כששופינג על הפרק אז,״ היא אמרה בהתנצלות.
צחקקתי. ״זה בסדר, חיים שלי, רק תחזרי כבר.״ התחננתי.
 ״אליאור, אביב,״ קולה של אימא בקע מהקומה הראשונה.
״עוד יומיים אני סופסוף רואה אותך, אני לא מאמין.״ אמרתי בחיוך.
״אוף, אתה לא מבין כמה רציתי שתהיה כאן איתי.״ היא אמרה בעצב.
״אני יותר.״ אמרתי בכנות.
״אליאור, אתה בא?״ שאלה אביב כשנכנסה לחדרי.
״מי זאת?״ שאלה קים בחשדנות כששמעה קול של בחורה בחדר שלי.
״תירגעי חיים שלי.״ אמרתי בחיוך. ״זאת רק אביב.״ אמרתי ברוגע והסתכלתי על אביב שגילגלה עיניים והביטה בי בפרצוף נגעל. ״המעצבנת.״ הוספתי וקים צחקה.
״סליחה?״ שאלה אביב בעצבים מדומים ונעמדה מולי כשידיה מונחות על מותניה. ״מה זה אמור להביע?״ היא שאלה בפליאה.
״שאת מעצבנת.״ אמרתי בגיחוך.
״לא ואתה, גם דביל וגם מכוער.״ היא אמרה בגיחוך.
״אז… בעצם גם את.״ צחקתי, אביב הביטה בי בשאלה. ״את אחותי,״ הסברתי.
״כן, רק שאני האחות המוצלחת בבית הזה.״ היא אמרה בהתגרות.
״את חיה בסרט.״ אמרתי בהתגוננות.
תכלס, זה נכון מבין כולנו אביב היא המוצלחת יותר בלימודים, אותה המורים אוהבים. ואביתר ואני הם הבעייתים בבית.
״אולי תלכי להציק לאביתר,״ העברתי נושא.
״הייתי שמחה, אבל הוא חולה.״ היא אמרה מה שגרם לנורה אדומה להידלק אצלי, לא יכול להיות שאביתר חולה, כמו שאני מכיר את הממזר הקטן הזה הוא יצא למסיבה, הכיר מישהי והעניינים התחממו.
״אבל דווקא נראה לי שמעניין פה.״ היא אמרה בהתחכמות. ״כן, נראה לי אני אשאר כאן,״ היא אמרה וחייכה חיוך מרוצה ושכבה על מיטתי.
״חתיכת ממזר…״ מלמלתי בעצבים התעלמתי לגמרי מדבריה של אביב.
״אהמ…״ קים זייפה שיעול. ״נדמה לי או ששכחת ממני לרגע?״ היא שאלה בקול פגוע.
״מה פתאום יפה שלי.״ אמרתי בהתנצלות והסטתי את מבטי לכיוון מסך המחשב.
״יפה שלי, אני אוהב אותך…״ אביב חיקתה אותי מהצד ועשתה פרצוף נגעל.
״ילדים, זו הפעם האחרונה שאני קוראת לכם. רדו למטה!״ צעקה אימא.
״צריך ללכת הא?״ שאלה קים בעצב.
״יותר בכיוון של חייב.״ עניתי בהתנצלות.
״טוב חיים שלי, דבר איתי יותר מאוחר.״ היא אמרה בחיוך.
״טוב, יפה שלי.״ אמרתי וחייכתי גם אני. ולאחר מכן סגרתי את המחשב.
״אווו, יפה שלי אני אוהב אותך.״ אביב לעגה לי.
״קנאית.״ סיננתי בזמן שסגרתי את התיק.
״עם חברה כזאת, לא נראה לי.״ היא אמרה בגועל.
זה לא סוד שקים ואביב לא מסתדרות, למעשה הן אף פעם לא הסתדרו. 
״אביב, רדי למטה. ליאב כאן,״ קולה של אימא בקע מהקומה הראשונה.
״שמעת?״ שאלתי בלגלוג. ״רדי למטה, שהחבר שלך לא יחכה.״ אמרתי בגיחוך.
״הוא לא חבר שלי בכלל.״ היא אמרה בעצבים.
״ברור.״ מלמלתי.
״באמת!״ היא אמרה בהתגוננות.
״בסדר.״ אמרתי ברצינות.
״טוב, אין לי כוח אליך.״ היא אמרה ויצאה מחדרי.
הוצאתי את הפלאפון מהמטען והכנסתי את המטען לתיק.
בכל זאת, שלא ייווצר מצב שאני אתקע בלי סוללה כל היום.
התזתי על עצמי עוד קצת בושם והייתי מוכן לצאת, לפתע הפלאפון שלי צלצל.
״אה אחי,״ עניתי לשיחה, זה היה לידור.
לידור ואני החברים הכי טובים עוד מהגן, אני זוכר כל יום אחרי בית ספר היינו נפגשים אחר הצהריים ועושים מרתון בובספוג יחד.
לידור הוא אחי, רק לא בדם, עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותו, כמה התגעגעתי אליו.
״נחש מה?״ הוא שאל.
״מה, נבחרת ישראל עלתה ליגה והיא תשתתף במונדיאל?״ שאלתי בציניות.
״צא מהסרט שאתה חי בו.״ הוא צחק. ״תהיה יותר מציאותי.״ הוא אמר.
״לא יודע.״ אמרתי בייאוש. ״בר רפאלי רוצה לצאת איתך?״ שאלתי בגיחוך.
״האמת היא רצתה, זה אני שלא רציתי.״ הוא אמר בציניות.
״מטומטם.״ צחקתי.
״נחש מי הולך ללמוד איתך באותה כיתה.״ הוא אמר.
״לעע, אין מצב!״ אמרתי בהתלהבות כשהבנתי את מה שלידור ניסה לרמוז לי כל הזמן.
״לא נכון!״ צעקתי בהתלהבות.
״כן!״ הוא צעק.
״גדול, אחי זה גדול!״ אמרתי בהתלהבות. ״כמו בימים הטובים.״ אמרתי.
״טוב מה, איפה אתה?״ הוא שאל.
״אני יוצא בדיוק, ע…כשיו.״ אמרתי כשיצאתי מחדרי.
״בוא מהר.״ הוא אמר והשיחה נותקה.
״ביי אימא.״ אמרתי לאימא ונשקתי על לחייה.
״ביי עיוני, יום טוב.״ היא אמרה.
״בטוח שיהיה.״ מלמלתי כשיצאתי מהבית.

•אביתר•
פקחתי את עיניי, ראיתי שאני נמצא בסביבה לא מוכרת, בחנתי את החדר בעיניי. ראיתי ורוד בעיניים. אם אביב הייתה רואה את החדר הזה, היא הייתה מזדעזעת. הצבע הכי שנוא עליה הוא ורוד.
״בוקר טוב,״ שמעתי קול של בחורה, היא ליטפה את לחיי והביטה בי בחיוך.
״אימא?״ שאלתי בבלבול.
״לימור.״ היא חייכה.
הבטתי בה והתחלתי לבחון אותה בעיניי, ניסיתי לשחזר מה בדיוק קרה כאן אתמול ואיך הגעתי הנה.
האמת, לא יודע מה עבר עליי, כנראה האלכוהול מאתמול במסיבה טשטש אותי לגמרי, מה לעזאזל מצאתי בה אתמול.
״היה כיף אתמול,״ היא אמרה בחיוך. ״רוצה עוד סיבוב?״ היא שאלה וליטפה את פניי.
״נראה לי שאני אוותר,״ מלמלתי וקמתי מהמיטה והתלבשתי בזריזות.
״אולי תישאר בכל זאת?״ היא ביקשה ואחזה בידי.
״אני ממש ממהר,״ אמרתי. בהתחמקות ויצאתי מחדרה במהירות.
–
״אז אתה לא זוכר כלום מאתמול, הא?״ שאל דור בגיחוך כאשר סיפרתי לו את מה שקרה היום בבוקר בזמן ששנינו ישבנו במחששה.
זה לא שזה חדש לי להתעורר בבית של מישהי אחרת שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לה. מה שמוזר בכל הסיפור זה שאני לא זוכר כלום מאתמול.
״נשבע לך לא זוכר כלום.״ אמרתי בכנות, ובתגובה דור התחיל להתגלגל מצחוק.
״חבר זבל, זה מה שאתה.״ סיננתי מבין שיניי בעצבים.
״מה כבר יכל לקרות?״ הוא שאל בגיחוך. ״כנראה ששתית הרבה אתמול ומשם העניינים התגלגלו.״ הוא הסביר.
״כן, כנראה.״ מלמלתי והוצאתי עשן מפי.

•אליאור•
״שוב רצית לחזור אליי כי שם כבר קר לך…״ זמזמתי בזמן שנכנסתי בשער בית הספר.
הגעתי לבית הספר, העפתי מבט בשעון, היום הגעתי יחסית דיי מוקדם, ניצלתי את הזמן ועברתי במחששה, חיפשתי את אביתר. הוא בטוח שם, וצדקתי הוא באמת היה שם, עם עוד כמה חברים וחבורת בנות איתם.
״הינה אתה!״ אמרתי בעצבים ואחזתי בחולצתו והדבקתי אותו לקיר. ״תגיד לי, אתה חושב שאני מטומטם?״ צעקתי, אביתר הביט בי מפוחד. ״אתה חושב שאני אימא, שאני לא מכיר את הטריקים המטומטמים שלך?״ שאלתי בעצבים. ״איפה היית אתמול בלילה?״ שאלתי בחשדנות.
 ״איפה אתה חושב שהייתי?״ הוא שאל בעצבים ודחף אותי.
״אידיוט,״ סיננתי והלכתי משם בעצבים.
התהלכתי במסדרון בצעדים מהירים, חשבתי עם עצמי בדרך לכיתה מה יש לי בשיעור הראשון.
״בשיעור שעבר למדנו על שני סוגים של לאומיות,״ קולה של המורה בקע מהכיתה.
״אויי שיט, מכל המורות בעולם דווקא היא הייתה צריכה ליפול עליי על הבוקר?״ מלמלתי.
״כן אדון נהרי, מה התירוץ שלך הפעם?״ שאלה המורה כאשר נכנסתי לכיתה.
״הכלב אכל לי את השיעורים?״ אמרתי בחצי שאלה וכולם צחקו.
המורה הביטה בי ברחמים ונאנחה. ״שב,  פשוט שב!״ היא פקדה עליי.
הלכתי לסוף הכיתה והתיישבתי ליד לידור. 
״זבל, לא יכולת להודיע לי שאתה מאחר?״ שאל לידור בעצבים מדומים.
״שלום גם לך,״ אמרתי ברוגע.
״בגללך אני סובל בתוך הסיוט הזה חצי שעה.״ הוא אמר בעצבים.
״אפ אפ, תרגיע. עוד היום באתי יחסית מוקדם.״ אמרתי בכנות. ״חוץ מזה, תודה שהתגעגעת.״ אמרתי כמובן מאליו.
״ממש לא!״ הוא מחה.
״הצמד נהרי את ביטון, אני מבקשת שתהיו בשקט.״ המורה קטעה את השיחה הכל כך ״מרתקת״ שלנו.
אני כבר רואה איזה חודשים קשים מצפים למורים, לידור ואני לחוד מסוגלים להוציא את המורים מדעתם,
עוד מהגן לידור ואני לא עשינו חיים קלים לגננת. כשאנחנו ביחד, זה קטסטרופה!
לומר את האמת, אני לא בטוח שהמורים יצליחו לגמור את השנה הזאת ועוד להישאר שפויים.