כל אחד והשריטה שלו פרק 6

נקודת מבט ליאל

"בטוח את לא רוצה לבוא איתנו?" דיוויד שאל. הוא אשתו והתאומים נוסעים לחופשה של שבוע וחצי באילת ואני לא רציתי להצטרף אין לי מצב רוח.
"כן זה בסדר תהנו" אמרתי וחייכתי חיוך ענקי ומזויף והוא נאנח.
"רן יחזור עוד מעט מהצבא הוא אמר שגם הוא לא רוצה לבוא" הוא אמר, "ובלי להרוס את הבית" הוא הוסיף על דבריו וצחקתי קצת.
"ביי" אמרתי וסגרתי אחריהם את הדלת מגרשת אותם מהבית כבר. שבוע וחצי של בית לבד, אין יותר מושלם מזה. הלכתי לחדרי ונשכבתי על המיטה שוקעת במחשבות על מה כתוב במכתב שהאדם שקורא לעצמו אבא שלי הביא לי ליום הולדת שלי, לא היה לי אומץ לפתוח עדיין הכנסתי אותו לקופסה עם כל שאר המכתבים שלו.
'עשיתי משהו לא בסדר?' בר שלח לי הודעה ולא עניתי. כבר כמה יומיים שאני מסננת אותו והוא עדיין לא ויתר.
'אני בחוץ פתחי את הדלת' הוא שלח עוד הודעה הרגשתי את הבטן שלי מתמלאת פרפרים והתרגשות לא יודעת למה. קמתי מהמיטה ובצעדים מהירים הלכתי לדלת נשמתי נשימה עמוקה ועל פניי שמתי הבעה אדישה. פתחתי את הדלת והוא עמד שם עם חיוך מרוח על פניו.
"עדיין לא ויתרת?" שאלתי ברטוריות ונאנחתי.
"אף פעם" הוא אמר בחיוך והתקרב אליי משאיר בינינו מרווח שרק נמלה יכולה לעבור דרכו. הרמתי את ראשי והבטתי בעיניו החומות דבש שמרגשות אותי כל פעם מחדש.
"תפסיקי להיות כזאת קשה ותתחילי לחיות" הוא אמר והעביר את השיער שהיה על פני מאחורי אוזני. הרגשתי שאני יכולה להתמכר למגעו. הלוואי ויכלתי לעמוד שם לכל החיים ונהיה רק שנינו.
"אני די מתחננת להפסיק לחיות" אמרתי בציניות והורדתי את ידו מפניי. לקחתי צעד אחורה ונכנסתי לבית משאירה אחריי את הדלת פתוחה אם הוא רוצה הוא יכנס אם לא אז לא. יש לי הומור די שחור שרק מעט אנשים יכולים להבין. ישבתי על הספה בסלון והוא נכנס מיד אחרי.
"את לא מתכוונת באמת נכון?" הוא שאל וקולו הביע חשש קל. הוא התיישב לידי והביט בי.
"אני צינית" אמרתי ונאנחתי טיפה. "למה לא ויתרת עליי?" שאלתי אותו והשפלתי את מבטי.
"את אולי רגילה לאנשים שמוותרים עלייך אבל אני מוכן להילחם עלייך גם כשאת כבר הרמת ידיים" הוא אמר והרים את ראשי ומבטי נפגש במבטו. "תפסיקי לנסות להרחיק ממך אנשים" הוא הוסיף על דבריו
"אני טובה בלהרוס דברים אני רק אפגע בך" מלמלתי בקול שלא גובר על לחישה. לא הייתי בטוחה שהוא שמע.
"אני מוכן לקחת את הסיכון איתך" הוא אמר ונישק את שפתיי נשיקה רכה. יש בו משהו שגורם לי להימשך אליו ולרצות אותו אבל אני יודעת שמגיע לו מישהי יותר טובה ממני, אני זאת אני, רגילה מידי משעממת.

"רן אמור להגיע עוד מעט" אמרתי לבר וציירתי עיגולים עם האצבע על גב כף היד שלו. שכבנו אצלי בחדר כשראשי מונח על החזה שלו ומקשיבה לדפיקות הלב האיטיות שלו ומסניפה את ריח הבושם שלו.
"אוקיי?" הוא אמר לא יודע מה אני אומרת לו בזה.
"אתה צריך ללכת" אמרתי ומבטי הצטלב עם מבטו ושוב ראיתי את עיניו החומות.
"למה?" הוא שאל במבט מבולבל.
"כי אני לא רוצה שהוא ידע שיש לי קטע עם מישהו" אמרתי והוא עבר למצב של ישיבה וכך גם אני.
"את מתביישת בי?" הוא שאל וראיתי אותו נעלב טיפה.
"לא!" אמרתי במהירות והתיישבתי מולו "אני רוצה להשאיר את זה קצת בינינו" אמרתי והוא הנהן בראשו.
"אם זה מה שאת רוצה אז אני מוכן לקבל את זה" הוא אמר וחייכתי חיוך ענק.
"תודה" אמרתי והרגשתי פרפרים בבטני. התקרבתי אליו ונתתי לו נשיקה על השפתיים העבות שלו. פיסקתי את שפתיי נותנת ללשונו לחדור לחלל פי ולחקור אותו. תפסתי אותו מהחולצה וקירבתי אותו יותר אליי מעמיקה את הנשיקה שהפכה מרגע לרגע ליותר אגרסיבית.
"תזהרו לא לבלוע אחד את השניה" שמעתי קול וישר זהיתי שזה קולו של רן. התנתקתי במהירות מבר והסתובבתי אל רן שחייך חיוך מתחכם ומשועשע. מיד הרגשתי איך הדם זורם לפניי ונהיה לי חם.
"אני בר" בר אמר וקם מהמיטה מתקרב לרן.
"רן בן דוד שלה" רן אמר והם לחצו ידיים, "רק שתדע היא כמו אחותי ואם תפגע בה אתה מת" רן אמר כשהם עדיין לוחצים ידיים. זה היה נראה מגוחך מעט בר ענקי ורן נראה שרוך לידו.
"אל תדאג אני שומר עליה כמו על החיים שלי" בר אמר וחייך אליי. רן חייך חיוך מאולץ ויצא מהחדר שלי והרגשתי שאני עוד שניה מתה רציתי לצרוח זה הדבר הכי מביך שקרה לי בחיים. בר התקרב וישב לידי מעביר את ידו על פניי.
"יפה לך אדום" הוא לחש ונתן לי נשיקה על הלחי עובר מאחת לשניה ורק גורם לי להסמיק עוד יותר.

נקודת מבט בר:

שכבנו על הדשא הלח וראשה של ליאל מונח על חזי. הבטנו בשמים השחורים שרק אור הירח מאיר עלינו ומליוני כוכבים מנצנצים.
"אי אפשר לשנוא את הלילה" ליאל אמרה וגרמה לחיוך קל לעלות על שפתיי.
"משהו בלילה כל כך מסתורי ואפל שזה גורם לך להימשך לשעות האלה" היא אמרה ורוח קלה ליטפה אותנו.
"אני הכי אוהבת את הכוכבים, הם אף פעם לא מאכזבים לא משנה מה יקרה הם תמיד יופיעו" היא אמרה וגרמה לחזי להתכווץ בחוזקה. זה היה משפט שחבר טוב שלי אמר פעם וזה גרם לי להיזכר בו.
"חבר טוב שלי אמר לי את זה פעם" אמרתי והרגשתי את ראשה של ליאל זז. הבטתי בה וראיתי את עינייה הירוקות והמהפנטות מביטות בי חודרות לתוכי וקוראות אותי.
"מה קרה לו?" היא שאלה ומבטה לא ניתק לרגע ממבטי.
"הוא מת במלחמה האחרונה" אמרתי מוציא בכוח את המילים ניתקתי את מבטה ממנה והבטתי בשמיים.
"אני מצטערת" היא אמרה והניחה את ידה על פניי.
"היינו חברים מגן ברכה" התחלתי לספר עם חיוך על פניי והבטתי בשמים "הוא היה איתי כל הזמן עלינו ביחד לכיתה א' האויבים שלו היו האויבים שלי ולהיפך, כשעשיתי להורים שלי את המוות הוא נתן לי לגור אצלו הוא היה כמו אח שלי הוא היה היחידי שיכלתי לדבר איתו שיחות נפש" אמרתי והרגשתי שבכל מילה שאני אומר אני מתגעגע אליו יותר ומרגיש יותר בחיסרון שלו פה.
"הוא נשמע בן אדם מדהים" היא אמרה והבטתי בה.
"לא משנה מה אני אגיד עליו עכשיו זה לא יהיה קרוב לתאר את הבן אדם שהוא היה. הוא לא היה אמור בכלל להיות קרבי היה לו כל תירוץ לא להיות אחד אבל הוא התעקש על זה. המשפט אלוהים לוקח את הטובים מתייחס אליו" אמרתי ושקט שרר בין שנינו.
"אני לא יודעת מה להגיד חוץ ממצטערת" היא אמרה וחיבקה אותי. הלוואי והוא היה פה לראות אותה ולהגיד לי מה לעשות איתה. היא מטריפה אותי היא הפכפכה, אני לא בטוח מה התגובה שלה תהיה, היא בכלל לא צפויה וזה מה שמשך אותי אליה. איך אני מת לעוד לילה אחד איתו של שיחות נפש של סאטלה רצינית. רק עוד פעם אחת לראות אותו את החיוך שלו לשמוע את הצחוק שלו ולהספיק להיפרד ממנו. אני מוכן לעשות הכל בשביל להחזיר אותו לא מגיע לו למות אני מוכן למות בשביל שהוא יחיה אני כל כל מתגעגע אליו.