כל אחד והשריטה שלו פרק 12 ואחרון לצערי /:
נקודת מבט בר: כעבור חמש שנים
"קראת לי?" אמרתי בזמן שנכנסתי למשרד של אבא בלי לדפוק כשערימה של דפים מוחזקת בין ידיי. הוא סימן לי עם אצבעותיו שהוא בשיחה ולחכות רגע.
"כן תאמר לגברת קווין שעל כל פרטי העסקה נעסוק במסעדה ואני אשלח עת הבן שלי" שמעתי אותו אומר כשהוא עם גבו אליי.
"כן" אבא אמר והסתובב אליי.
"עסקה חדשה?" שאלתי עוד לפני שנתתי לו לדבר
"כן אישה צעירה, מצליחה, לא טיפשה אני צריך שתפעיל את הקסמים שלך עליה, זו עיסקה חשובה שיכולה להטיס אותנו למעלה" אבא אמר ושילב את ידיו. כמה חום ואהבה נשפכים ממנו.
"עשית תחקיר משהו שיכול לעזור לי?" שאלתי אותו משחק עת עצמי מתעניין באישה הזאת.
"אין לי כל כך מידע עליה, אני רק יודע שהיא בת 23, מצליחה מאוד, יש לה רשת מלונות, אנשים רבים חוזים לה עתיד גדול והיא ממש לא פריירית או טיפשה" הוא אמר. את האמת נשמעת אישה מאוד מעניינת, אתגר שאני מוכן לקחת.
"במילה אחת היא אתגר" אמרתי והוא הנהן.
"מקווה שלא תאכזב אותי" אבא אמר בקול קר.
"אני לא, מבטיח" אמרתי כמו ילד קטן שנוזפים בו על קונדס שעשה.
"אתה אמור לפגוש אותה עוד שעה במסעדת רויל" הוא אמר ואני הנהנתי.
"מקווה שהיא כוסית" אמרתי בזמן כשהתקדמתי לדלת.
"זה מה שאומרים" אבא אמר וצחקתי בזמן שיצאתי מהמשרד שלו והלכתי למשרד שלי.
אז בחמש שנים האלה נכנסתי לעסק המשפחתי והפסקץי לעזור לנוער בסיכון, אני עדיין בקשר עם חלק מהם וזה תמיד מרגש אותי לראות עד כמה שהם השתקמו וכמה החיים שלהם עכשיו נורמאליים אבל אין בזה כסף, ומה לעשות שכסף זה כן הכל בחיים ומי שיגיד אחרת שקרן.
נכנסתי למסעדה והמלצר הראה לי איפה לשבת. היא כבר ישבה שם, היא נראתה כל כך טוב וכל כך מוכרת.
"שלום, אני בר" אמרתי לה ולחצתי את ידה.
"ליאל" היא אמרה בחינניות שגרמה לי לצביטה קטנה בלב, זאת ליאל, ליאל שלי.
"מה קורה" היא שאלה וממבטה הבנתי שהיא זיהתה אותי.
"ברוך השם מה איתך איך עברו עלייך החמש שנים האחרונות מאז שנפרדנו?" שאלתי אותה וראיתי אותה מחייכת חיוך קטן.
"זיהית אותי?" היא שאלה וחייכה חיוך קטן.
"מעולם לא שחכתי" אמרתי ומבטה היה קר כאילו היא לא האמינה.
"קיבלת את התשובות שרצית" שאלתי אותה בהתעניינות. אחת הסיבות שהיא עזבה זה בשביל לקבל תשובות לשאלות שהיא רצתה לדעת.
"כן, גם כשהאמת לא הייתה הכי יפה שיש קיבלתי אותה" היא אמרה לא מפרטת יותר מידי, עינייה הירוקות נראו כואבות.
"זה היה שווה לעזוב אותי בשביל זה?" שאלתי אותה את השאלה המתבקשת.
"תגיד לי אתה זה שווה את זה?" היא שאלה וחד משמעית כן, היא הצליחה כל כך ויש לה כל מה שהיא רוצה.
"לא הייתי יכול להביא לך רבע ממה שיש לך עכשיו" אמרתי מתחמק מתשובה ישירה "אבל באמת אהבתי אותך" הודתי. אהבתי אותה מאוד וכשאני רואה אותה עכשיו כל הרגש צף בחזרה. היא נראית כל כך טוב והשנים רק השפיעו עליה לטובה.
"אוי נו באמת אל תשחק את עצמך קורבן" היא אמרה בעצבים, שגרמו לי להיזכר בכל הפעמים שרק מילה אחת קטנה יכלה להדליק אותה בשניות.
"אני לא אמרתי שאני קורבן" אמרתי מנסה להבין למה היא מתכוונת.
"כן אבל רק שיחקת את עצמך המסכן" היא אמרה בהתנשאות ללא טיפה של חמלה.
"את עזבת אותי!" אמרתי לה זורק את האשמה עליה.
"דבר ראשון אתה לא נלחמת עליי דבר שני אני חזרתי אחרי חודש וחצי וראיתי אותך כבר עם מישהי אחרת אז קפוץ לי" היא אמרה וקמה מהכיסא בדמרתיות ויצאה מהמסעדה. היא חזרה! היא חזרה בשבילי אבל אני לא הייתי עם אף אחת אחריה רק סטוצים וקשרים לא מחייבים. קמתי ממקומי גם ויצאתי אחריה.
"את חזרת?" שאלתי ותפסתי בידה מסובב אותה אליי.
"זה לא משנה עכשיו" היא לחשה.
"בטח שזה משנה!" אמרתי טיפה מרים את קולי היא שיחררה את ידה ממני בגסות והסתכלה לי עמוק בעיניים, מבטה חדר לתוכי והרגשתי כאילו היא שורפת אותי מבפנים.
"כן חזרתי אחרי חודש וחצי באתי בהתרגשות אלייך אבל אתה היית עסוק בלדחוף את הלשון שלך עמוק בגרון של האקסית שלך אז חזרתי לארצות הברית" היא אמרה וראו את הכאב בעיניה. היא חזרה בשבילי ואני כמו אדיוט לא חיכיתי בשבילה.
"היא הייתה ריבאונד לא אהבתי אותה בכלל" אמרתי מנסה להסביר את עצמי, ספק משכנע אותה ספק משכנע את עצמי.
"זה לא ישנה את זה ששתי שניות אחרי שעזבתי אותך אתה כבר היית עם מישהי אחרת" היא אמרה
"אתה יודע מה הכי מעצבן?" היא שאלה בעצב בזמן שהיא מתקרבת אליי עוד צעד ומבטה כל כך חודר. היא גורמת לי להרגיש חרא עם עצמי, אני יודע שהיא כל מה שרציתי אבל איך אומרים רצון זה דבר טוב..
"מה?" שאלתי בלחש מחכה לרגע שהיא תשבור אותי עם האמת הכל כך כנה ואמיתית שלה.
"שלמרות הכל אני עדיין מרגישה אלייך משהו" היא אמרה והשפילה את מבטה. הרגשתי שברגע זה הלב שלי נשבר ומתאחה ביחד, היא עדיין אוהבת אותי? הרמתי את ראשה והבטתי בעיניה הירוקות שעדיין מהפנטות אותי. בלי למור יותר מידי הנחתי את שפתיי על שפתיה ונישקתי אותה נשיקה רכה.
נקודת מבט ליאל:
הנחתי את ראשי על החזה החשוף של בר כמו בימים הטובים והעברתי את האצבע שלי על הצלקת שלו, הרגל שלא יגמר. הבטתי בשעון וראיתי שאני כבר צריכה ללכת. קמתי מהמיטה לאט לאט מנסה שלא להעיר את בר. לבשתי בחזרה את התחתונים והחזיה שהיו זרוקים על הרצפה.
"לאן את הולכת?" שמעתי את קולו המחוספס של בר שואל והעביר בי צמרמורת בזמן שלבשתי בחזרה לגופי את השמלה. זה ממש הזכיר לי עת הפעם האחרונה שבה נפרדתי ממנו.
"שוב את מזיינת והולכת?" הוא שאל בגסות. לא עניתי לו נעמדתי מול המראה וסירקתי בעזרת אצבעותיי את השיער הפרוע שלי. אם הוא רק היה יודע מה עברתי בחמש שנים האלה הוא היה מדבר אחרת. הוא חיבק אותי מאחור והדביק נשיקה על כתפי.
"אני צריכה ללכת" אמרתי לו והוא התנתק ממני. הסתובבתי אליו והבטתי בעיניו.
"שוב את עוזבת?" הוא שאל עם מעט כאב
"לא ציפית שעכשיו אנחנו נהיה ביחד" עניתי לו והסתכלתי על עיניו החומות דבש עם הניצוץ המיוחד בהן. הוא היה האהבה הראשונה והיחידה שלי, הוא היה ושם זה ישאר.
"אל תלכי" הוא ביקש "בואי ננסה להתחיל מחדש, בואי ננסה לחזור למה שהיה" הוא אמר
"אני לא יכולה" אמרתי לו, "אני מאורסת" הסברתי והדמעות עמדו בעיניי. הרגשתי שאני פוגעת בו, הרגשתי שאני פוגעת במקס הארוס שלי, הכרתי אותו באיזה לילה אחד שיצאתי לפאב והוא היה הכי נחמד שיש ומאז אני איתו, אני לא אוהבת אותו אבל הוא טוב לי הוא עושה לי טוב והכי חשוב הוא אוהב אותי.
"זה לא הפריע לך לצעוק את השם שלי לפני כמה דקות" בר אמר בגסות והרגשתי את ליבי מדלג על פעימה "אם את אומרת עכשיו שאת לא רוצה אותי אני עוזב אותך אבל אם כן אני בחיים לא אשחרר אותך" הוא אמר ונשארתי ללא מילים אני יודעת שעדיין יש לי כלפיו רגשות והבנתי היום שאני עדיין מאוהבת בו ולא התאהבתי באף אחד אחריו.
"אני לא רוצה אותך" אמרתי והוא הביט בי במבט פגוע, "מה ציפית שתגיד לי שאתה עדיין מרגיש אלי משהו ואז כמו בסרטים אני אפול לזרועתייך?!" אמרתי ברטוריות ודמעה זלגה על לחיי. הוא התקרב אליי וניגב את הדמעה בעזרת האגודל שלו.
"בבקשה תני לזה צ'אנס" הוא ביקש. "אני לא אהבתי אף אחת אחרייך" הוא אמר בלחש והביט בי בעיניו החומות.
"אתה רק עושה את זה קשה יותר" אמרתי בכאב ועצמתי את עיניי. הרגשתי את גופו קרוב לגופי וזרעותיו מלופפות סביבי. ראשי היה מונח על ליבו שפעם בקצב מטורף.
"אז זהו?" הוא שאל וכאב נשמע מקולו כמו ביום שהכל נגמר בינינו.
"זהו" לחשתי בשקט ודמעה נוספת ירדה מעיניי. אני לא יודעת למה אבל הוא מאוד משפיע עליי מבחינה רגשית. התנתקתי מחיבוקו והבטתי בעיניו שהביטו בי.
"אולי בזמן אחר אולי במציאות אחרת זה היה עובד" אמרתי לו בכאב ועיניו נצצו.
"דברי איתי כשאת בארץ?" הוא שאל.
"תמיד" אמרתי בעצב ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים. "אני אוהבת אותך" לחשתי כשפניי קרובים לפניו.
"גם אני" הוא אמר נישקתי אותו בפעם האחרונה ויצאתי מהדלת.
עכשיו אני יודעת שהוא שלי, אולי אני נמצאת עם מישהו אחר אבל ליבי שלו.
תגובות (0)