כל אחד והשריטה שלו פרק ראשון

נקודת מבט ליאל:

המורה לא הפסיקה לדבר. הרגשתי פעימות של כאב בראשי תפסתי בראשי מנסה להפחית מעט את הכאב. לא יכולתי לשמוע יותר את קולה הצווחני. התפללתי לאלוהים שהשיעור רק יגמר נמאס לי היה לשמוע את קולה, נמאס לי בכללי מבית הספר. עוד שבוע מתחילה תקופת הבגרויות שבה אני לא חייבת להגיע לבית ספר. לפתע נשמע קולו של הצלצול ומיד קפצתי ממקומי. תפסתי את תיק בית הספר הנחתי אותו על כתף אחת ותוך שניה הייתי כבר מחוץ לכיתה.
הלכתי לבניין הנטוש, המקום הקבוע שלי שהיה רק שלי עד שבר הזה החליט שהוא רוצה לצייר שם. נכנסתי לבניין וישר עיניי נתקלו בבר הוא עמד שם כאשר רק מכנסיים קצרים נמצאים עליו וגבו מופנה כלפיי. נכנסתי עוד יותר וראיתי על הקיר כתוב משפט באנגלית בכתב יפה.
"אתה עדיין פה!?" שאלתי אותו ברטוריות בזמן שהתיישבתי על הרצפה ונשענתי על הקיר. הוא הביט בי לכמה שניות וחזר להביט בקיר שלפניו.
"את יודעת אפשר להגיד היי לפני שתוקפים" הוא אמר והסתובב עם גופו אליי. עיניי הצטלבו עם עיניו החומות היה להן צבע חום בהיר מיוחד וניצוץ קל בהן. בחנתי אותו בעיניי הוא היה נראה ממש טוב תווי פנים חדים שיער שחור עיניים חומות בהירות שפתיים עבות זיפים ואף קטן. הוא היה נראה ממש מפותח כאילו כל היום מתאמן היה לו גוף אלוהי רק שהצלקת הרסה. הצלקת משכה את תשומת ליבי היא לא נראתה צלקת רגילה.
"ממה הצלקת?" שאלתי אותו בקול יבש. התעניינתי כיצד הוא קיבל אותה, אבל אני לא אראה לו את זה. הוא הביט בי בעיניים מבולבלות ושקל לרגע אם לענות לי.
"סיפור ארוך" הוא פלט לבסוף "וגם אני לא יודע בכלל איך קוראים לך" הוא אמר בקול נמוך וגירד בזיפיו. כל תנועה שלו הבליטה את שריריו שהיה קשה להתעלם מהן. לאחר שתיקה ממושכת הוא הסתובב עם גבו אליי וחזר להביט בקיר. לא רציתי שהוא יסתובב רציתי לראות את עיניו משהו בהן הפנט אותי הן היו כל כך יפות ולא רגילות.
"ליאל" פלטתי בקול חלש והוא הסתובב אלי בחזרה וחייך חצי חיוך.
"שם יפה לילדה יפה" הוא אמר וחייך חיוך רחב שחשף טור שיניים לבנות.
"כן בטח" אמרתי בציניות וגלגלתי את עיניי.
"למה את צינית כל הזמן?" הוא שאל והבטתי בו במבט צוחק "מה כבר הספקת לעבור בחיים שיש בתוכך הרבה כעס ועצב?" הוא שאל בהתעניינות שדי עצבנה אותי. אני לא יודעת למה התעצבנתי כל כך אולי בגלל שהוא נגע בנקודה רגישה והוא הראשון ששם לב לזה. ניסיתי להסתיר את כל זה תחת החסות הביטצ'ית אף אחד לא אוהב בנות כאלה וזה גם למה לא מתקרבים אליהן.
"אני לא כועסת ולא עצובה" פלטתי בגיחוך מכחישה הכל וקמתי ממקומי הנחתי את תיק הבית ספר על כתפי והתקדמתי לכיוון היציאה.
"לאן את הולכת?" הוא שאל אותי הסתובבתי אליו בחנתי אותו מלמעלה למטה.
"לא עניינך" אמרתי לבסוף בהתנשאות ויצאתי במהירות מהמבנה. משהו בו נגע בנקודה שאף אחד לא הצליח לגעת בה הוא הצליח לקרוא אותי וזה ממש הלחיץ אותי.

נקודת מבט בר:

כבר עברו שבועיים מאז שראיתי את ליאל הזאת ולא יכולתי לשכוח אותה, היופי שלה כישף אותי. כל הזמן חשבתי רק עליה. הלכתי כמה פעמים למבנה הנטוש שבו פגשתי בה אבל היא לא באה לשם הצלחתי איכשהו להבריח אותה, לצערי.
הלכתי לפארק קבעתי להיפגש שם עם אחד הילדים שאני מדריך אותם אחד מהילדים של 'הנוער בסיכון'.
"סליחה שאיחרתי" התנצלתי בפני מאור הילד שלו אני עוזר. אני התחלתי לעבוד בעבודה הזו כבר מגיל 18 בהתחלה זה היה התנדבות ובצבא זה הפך להיות העבודה שלי.
מאור הגיע למסגרת הזו כשהוא רק בן 13 וחצי אבל אני פגשתי אותי כשהוא היה בן 15 כשהוא חזר בפעם השניה. בהתחלה הוא שנא אותי, הוא עקץ אותי, התנהג אליי הכי מגעיל שיש אבל אני לא וויתרתי לו. עכשיו הוא כמו חבר שלי הוא מספר לי הכל. הוא מרגיש שהוא יכול לסמוך עליי וזה בדיוק מה שהיה חסר לו.
"בקטנה שב" מאור אמר והתיישבתי לידו על הספסל הבטתי בו ויכולתי לראות שעובר עליו משהו מבטו לא היה נראה רגוע.
"מאור מה קרה?" שאלתי אותו והוא הביט בי במבט מסכן.
"אני.." הוא התחיל לדבר ונעצר ראו שקשה לו לדבר על זה. הנחתי את ידי על רגלו מסמן לו שאני פה ושתקתי נתתי לו לדבר, שיקח את הזמן שלו לא לחצתי עליו.
"ראיתי אותה אתמול היא הייתה כל כך יפה והרגשתי שאני חייב לגשת אליה" הוא התחיל לדבר. הוא דיבר על האקסית שלו שהוא עדיין אוהב אבל נפרדה ממנו כשגילתה שהוא השתמש פעם בסמים.
"כשהתקדמתי אליה הגיע בדיוק החבר שלה ונישק אותה מול הפנים שלי. לא יודע מה קרה לי.. לא הצלחתי להחזיק את עצמי העפתי אותו ממנה והורדתי לו אגרוף" הוא אמר והייתי המום ממנו זה ממש לא מתאים לו הוא ממש לא הטיפוס שמכה אנשים על כלום.
"ומה קרה?" שאלתי אותו וראיתי איך המבט שלו הופך להיות שבור הרגל שלו רעדה מעצבים והבנתי שקרה משהו רע.
"היא.. היא אמרה שהיא לא רוצה לראות אותי יותר בחיים, שאני הטעות של החיים שלה. היא אמרה שהיא שונאת אותי" הוא אמר וראיתי איך הוא מתחרט על מה שהוא עשה, ראיתי שהוא נפגע מהמילים שלה. "אני הרסתי את זה היא בחיים לא תהיה איתי" הוא אמר בקול שבור וירדה לו דמעה שהוא מיהר לנגב הנחתי את ידי על כתפו מנחם אותו. ישבנו בשקט במשך כמה דקות והבטנו באנשים שנמצאים בפארק.
"מה אחי מה איתך?" הוא שאל אחרי שקט ממושך
"וואלה פגשתי מישהי שאני ממש רוצה להכיר אבל אין לי איך להשיג אותה, היא נעלמה לי מהחיים." אמרתי לו תקצרתי את כל הסיפור. אני לא יודע למה אבל משהו בליאל הזאת ממש משך אותי אליה כל כך רציתי להכיר אותה.
"באסה" הוא פלט ואני הנהנתי. אני מרגיש אידיוט, אני מתבאס על מישהי שלא הכרתי. העברנו בינינו שני משפטים ואני מדמיין יותר מידי.. על זה נקרא כגודל הציפיות גודל האכזבות