כל אחד והנשק האישי שלו / פרק 4 / נביא הזעם הפרטי שלי

אחלה קרח מאז ומעולם היה אחד התחביבים האהובים עלי. בניגוד לחבר'ה שנמצאים בו פעם בהרבה זמן וכל פעם צריכים ללמוד תתכניקה מחדש לי היו אינסינקטים של רוכב סקייטבורד. כשאני על הקרח אני מרגיש בבית. "מה זה?!" צעקה איזה קשישה שעמדה בצד המגרש והביטה בפעלולים שעשיתי במבט של הוא-עוד-יתרסק והיא אכן צדקה. חמש דקות לאחר מכן השלמתי עוד הקפה וחריקה קטנה שמלווה בהמון שלג שמתגרד מרצפת המשטח וניתז לכיוונו של בחור תמים שבסך הכל החזיק במעקה והפך בין רגע לאחד מהאיורים של מתושלח, כלומר לבן מלמעלה עד למטה ואז בלי התראה מוקדמת דפקתי את ההתרסקות של החיים. הסבתא שדמתה כעת לנביא זעם מלמלה לעצמה בקול רם "אמרתי לך, בן בליעל!" ואני ניסיתי להתרומם מיצירת האומנות הלבנה. "צריך עזרה שם?" הקול היה מוכר, מאד. "תביא את היד" הושטתי את ידי לכיוונה של אי. אל. ואחזתי בחלק שמעל כף ידה וגם היא אחזה בחלק העליון מכף ידי. הרגתי זרם,לא זרם מחשמל, זרם של רגשות, היא הבחינה בזה גם. התמכרתי לתחושה וקמתי. פנינו התקרבו, היא יכלה לראות את עצמה באישון שלי ואני יכולתי למדוד את הריסים שלה.
המבט הטשטש הראייה השתבשה השפתיים נצמדו. התת מודע שלי איבד את תחושת הזמן ואפילו השדון שלי שתק. נראו שעברו חודשים, שנים, יובלות ו… בום!!! "אתה לא יודע להחליק?" מצאתי את עצמי שרוע אבל הפעם ביחד עם איי אל ועוד בחור מרגיז. זה שהפך מקודם ללבן כנראה החליט להתנקם ולהתנגש במקום להתעצבן פשוט צחקתי. אף אחד לא יכול להרוס לי את המצב רוח. היום זה היום שלי.