כלום בשבילה | 5(אורינוש,אחרון)

שנתיים עברו מאז, אבל את הפנים שלה בחיים לא אשכח. לא משנה כמה אנסה.
כשאני מחבק את אנדריה, אחותי, ושני אחייני הקטנים, אני יכול להישבע שראיתי אותה עומדת בקהל. מתרחקת.
אני מסתכל שוב, אבל היא כבר נעלמה בין האנשים המגוונים שבאו.
אני חושב קצת. אני בטוח שזו היא. היא בגרה. היא כבר לא אותה 'לסבית' קטנה שהרימה לי את המצב רוח. היא מעודנת, שונה.
אני מחליט החלטה של שניות ומפלס את דרכי לכיוון שבו ראיתי אותה. כמה שקשה כשמתחשבים בעובדה שהקהל, הוא בשבילי.
אני עושה את דרכי במהירות ולא עוצר לרגע אפילו לרגע. אני רואה אותה, שוב. היא מעיפה מבט חטוף אחרון לפני שהיא ממהרת לחמוק דרך הדלת החוצה.
אני יוצא אחריה. אני רואה אותה. היא נשענת על הקיר של בניין הפאב החיצוני ומסתכלת על ענני האדים הלבנים שבוקעים מפיה כשהיא נושמת.
אני נשען על הקיר, לידה. כבר לא אכפת לי מהקהל שמציץ דרך הדלת עם החלונות השקופים למחצה.
"מה אתה רוצה ממני?" היא שואלת. היא ישירה וחדה, כמו שזכרתי אותה.
"דף חדש-" אני נקטע באנחת העצבים שלה.
"אתה לא צריך דף חדש, יש לך אישה וילדים!" היא אומרת בקצת עצבנות.
"על מה את-" אני מתחיל ונזכר. אנדריה. אני מגחך. היא נועצת בי מבט נוקב ורושף להבות.
"זו אחותי והאחיינים שלי." אני עונה למבט. היא מובכת, עכשיו, רואים את זה.
"תפתחי איתי דף חדש?" אני שואל אותה ומתקרב קצת. היא מרימה את המבט אליי ומחזירה אותו לאותו המקום שבו היה
אני מרים את פניה אליי ומצמיד לשפתיה את שפתיי בעדינות שלא האמנתי שיש לי.
כשאני מתנתק, היא מהנהנת ומסמיקה.
השתנתי, בשנתיים האחרונות.
היא שינתה אותי. החיים שינו אותי.