כלום בשבילה | 4(אורינוש)

שנתיים עוברות עד שאני רואה את השיכור הזה שוב.
אני כבר בת 20, אפשר להגיד שאני לא קטנה יותר. הוא לא השתנה, אותו בחור עם העיניים השובות, החיוך המקסים, השיניים הלבנות והגוף…. וואו.
הוא מופיע על פוסטר ענק שמציץ כמעט מכל לוח מודעות, עמוד, או כל דבר אפשרי. אני מציצה על הפרטים למטה. אני רושמת אותם על היד. אני רוצה לראות מה הוא עושה. איך התפתחו חייו מאז החתונה. אני חושבת, אבל לחשוב יש לי זמן גם אחר כך.
כשאני מגיעה הביתה אני מתיישבת על המחשב ופשוט שופכת הכל לדף הוורד שמולי. כשאני מסתכלת על השעון אני רואה שעברו שלוש שעות, ושהשמש מתחילה לרדת ולהיעלם מהשמיים.
נשארה שעה עד ה'מופע' שכל כך תהיתי לגביו. אני מתקלחת. אני נשטפת, מתלבשת ומתארגנת. אני מסתכלת במראה לשתיי דקות ולבסוף אני יוצאת.
ההליכה למועדון לוקחת עשר דקות של דממה, ולבסוף אני מגיעה. הכל הומה אדם, והכניסה קשה ביותר.
אני משלמת חמישה דולרים, ונכנסת. אני מסתכלת על התאורה המעומעמת, על האנשים ועל הבר. יותר מזכיר פאב ממועדון. כנראה שהוא לוקח כמה תפקידים.
אני מחכה שתיי דקות ואז צופה בדמות שלו עולה לבמה ומתיישבת עם גיטרה בין הרגליים על כיסא עץ שעומד מול מיקרופון.
הוא נוגע בו קלות, כמה פעמים. ובסוף מדבר בתור הכנה.
הוא מחייך ומתחיל. הוא שר ברוך ועדינות מילים לא מוכרות אבל כל כך קלות להזדהות.
כשהוא מסיים, אני מתקרבת לבמה. הרצון ההוא לשאול אותו אם הוא זוכר אותי הולם בחזי כמו… לא יודעת.
אני צופה בו יורד מהבמה ובמעריצות מתלהבות סביבו. אישה שנראית בגילו, שיערה שחור ועיניה עיניי מלאך מתקרבת ומחבקת אותו. מיד אחריה מצטרפים שניי ילדים קטנים ומחבקים את רגליו. אני לא יכולה .
אני בשוק.
הוא הספיק להתחתן. הוא נשוי. יש לו ילדים.
אני מרגישה את המילים עומדות לי בגרון. אני מתחילה להתרחק. מה לעזאזל אני מרגישה!? למה לעזאזל אני מרגישה!?