כלואה בין שני הצדדים – פרק שני: "תעשי לי טובה,"

הבוקר למחרת מתחיל כמו כל בוקר טיפוסי. השעון המעורר מצלצל בשעה שש וחצי, וכאשר אני מכבה אותו, אני חוזרת לישון לעוד חמש דקות נוספת, ואחריהן מכריחה את עצמי לקום מהמיטה רק כי אין ברירה. אני ניגשת לחדר האמבטיה, מצחצחת את שיניי, שוטפת את פניי וחוזרת לחדרי. אני עומדת דקות ארוכות מול הארון הפתוח, מתלבטת עם איזה לבוש אופיע היום. לבסוף, אני מחליטה ללבוש ג'ינס שחור, חולצה קצרה בצבע שמנת ועלייה הדפס אקראי. אני מסרקת את שיערי החום שאף פעם לא מסתדר בבוקר כמו שאני רוצה, אבל המראה החיצוני שלי לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלי. רגע לפני שאני יוצאת מחדרי הקטן, אני מחליקה את כפות רגליי אל תוך נעלי האולסטאר הלבנות שלי, אפילו לא טורחת לשרוך את השרוכים.
אני יוצאת למטבח, שם אימא עומדת מול הגז הדולק, מסיימת להכין את ארוחת הבוקר שלי. אני מתיישבת על כיסא מול שולחן האוכל המרובע, צבעו עץ הגוני.
"מתי חזרת אתמול מהעבודה?" אני שואלת את אימא, רואה דרך תנועותיה האטיות שלא עצמה את עיניה לזמן מספיק ממושך.
כדי שהיה לאימא מספיק כסף שימלא את המקרר, היא עובדת בשתי עבודות שונות. היא מתעוררת כל בוקר בשש, כדי שבשעה שבע היא תהיה מוכנה להתחיל את יום עבודתה בתור עוזרת של אישה קשישה. אימא מנקה לה את הבית באופן יסודי פעמיים בשבוע, מכינה לה את הארוחות, הולכת בשבילה למכולת, עוזרת לה להתלבש ואפילו להתקלח. האישה הקשישה חסרת ישע, וללא אימא שלי היא לא תוכל לעשות את הפעולות הבסיסיות. בשעה שבע חצי בערב היא חוזרת הביתה לחצי שעה בלבד. את חצי השעה הזאת היא מנצלת בשביל לתפוס מקלחת קרה ואז היא יוצאת עד שעה מאוחרת לעבוד באולם אירועים בתור מלצרית. אמנם אימא בת שלושים ושש, ואישה בגילה לא עובדת בסוג כזה של עבודה. לרוב האנשים בגילה כבר יש תואר ועבודה מכובדת, אבל לאימא אף פעם לא היה זמן וכסף בשביל לימודים.
אימא מניחה מולי צלחת לבנה ובה שתי ביצים וסלט חתוך לקוביות גדולות. אני מודה לה ורואה אותה מתיישבת לידי, משלבת את אצבעותיה יחד ושולחת לי חיוך קטן.
"חזרתי בשתיים לפנות בוקר," היא אומרת בזמן שאני מתחילה קודם לאכול את הסלט.
אני מרימה אליה את מבטי, מוצאת את עיניה כבר מביטות בי. למרות שעל שפתיה הדקות מתנוסס חיוך, עיניה הגדולות מספרות בפירוט איך היא באמת מרגישה. כאב, עייפות, ייאוש – כל אלה התערבבו יחד עם הצבע החום. אני מסבה את מבטי, חופרת את המזלג עמוק בין העגבניות והמלפפונים. אימא עובדת יותר מדי קשה, אימא דואגת לי יותר מדי. אני מבינה ממה זה נובע, אבל הייתי שמחה יותר אם היא הייתה מבינה שאנחנו נוכל להסתדר גם אם היא לא תעמיס על עצמה יותר ממה שהיא מסוגלת לסחוב.
אני נאנחת, שומטת את המזלג מכף ידי והצליל שנגרם מהתנגשות המזלג בצלחת החרסינה מחריש את אוזניי אך אני מניחה לזה ומביטה שוב באימא. העיגולים השחורים מבליטים את חוסר השינה שלה. השער המקורזל והקצוות המפוצלים מסגירים את העובדה שאין לה זמן לטיפוח עצמי. "את לא צריכה לעבוד כל כך הרבה."
גיחוך מבזה יוצא משפתייה הסדוקות, ואני באמת מתחילה לתהות מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא הקדישה זמן לעצמה. "אם אני לא אעבוד, מי יביא אוכל לשולחן?"
אני נאנחת פעם נוספת, מניחה את מרפקיי על השולחן ומשלבת זרועותיי. "אני יכולה לעזור. אני יכולה להתחיל לעבוד גם כן. ככה תוכלי להתפטר מעבודה אחת, או להוריד קצת מהעומס כך שתתמקדי גם בחיים שלך."
"אני לא צריכה להתמקד בחיים שלי," אימא אומרת ועושה תנועה בידה שמטרתה ביטול דבריי על הסף.
"אימא, בחייך, את עוד צעירה. את יכולה עוד להספיק דברים, את יכולה להשלים פערים ולחזור לעשות את הדברים שאת אוהבת." אני אומרת, לא חוסכת בהוספת קול מתחנן לנימת דבריי, בניסיון לשכנע את אימא בכל דרך שהיא טועה. העובדה שהיא אימא כרגע, לא מבטלת את העבודה שהיא קודם בנאדם. אני מעריכה את הדאגה שלה ואת הדבקות שלה במטרה שלעולם לא יחסר לי דבר, אך היא פשוט הולכת עם זה טיפה רחוק מדי.
"תעשי לי טובה," אימא אומרת, ערבוב של טון רציני ומיואש עוטף את קולה. "את צריכה להתמקד עכשיו בלימודים ולחיות את חייך המתבגרים כראוי."
אני נאנחת, מורידה את מרפקי מהשולחן וחוזרת לאחוז במזלג. אני מבינה בדיוק את מה שהיא מנסה להעביר לי בדבריה, אבל את העקשנות שלי ירשתי ממנה. אני לא מתכוונת לתת לאימא להטביע את עצמה בעבודות ולשכוח מעצמה לגמרי כדי לגרום לי להיות ילדה מאושרת שמקבלת כל דבר שהיא רוצה.
ברגע שאני מסיימת את ארוחת הבוקר, אני מניחה את הצלחת והמזלג בכיור, נותנת נשיקה מהירה על מצחה של אימא, עולה במדרגות המובילות לחדר שלי, מניחה את תיקי ברישול על כתפי הימנית ויוצאת מהבית. אחרי שאני אסיים את יום הלימודים שעומד לפני, אני אצא ואחפש לי עבודה.