כלואה בין שני הצדדים – פרק ראשון: לאן הניצוץ נעלם?

כל האורות בסלון כבויים לגמרי ומקור האור היחידי בחלל הוא הטלוויזיה הדלוקה שהאירה על שנינו. בהתחלה עיניי הצטמצמו לאור הבהיר שהכה אותן, אך דקות אחדות לאחר מכן התרגלתי לעצמה. אני שוכבת על ספה ארוכה מעור שחור שמוגדרת לשלושה מקומות ישיבה וראשי מונח על ברכיו הרכות של מאט, שיושב בקצה הספה ומלטף את שיערי בקצב אחיד.
עינינו נשואות אל מסך הטלוויזיה, צופים בסרט אקראי שמאט בחר. העלילה סבוכה מדי בשבילי, או שאני לא מרוכזת בסרט מלכתחילה. כך או כך אני לא מצליחה לחבר את אירועי הסרט לסיפור רציף והגיוני במוחי. המחשבה שלי מתעופפת לה כבר זמן רב כשאני נמצאת בקרבת מאט; הכל מרגיש שונה, הכל מבולבל לי.
אני ומאט יוצאים כבר שנתיים, מגיל חמש עשרה. הוא החבר הראשון שלי, היד הראשונה שאחזתי, החיבוק – שלא הגיע ממשפחה או חברה – הראשון שלי והנשיקה הראשונה שלי. זה היה ילדותי לחשוב שהוא הולך להיות אהבה הראשונה והאחרונה בחיי אבל זה באמת מה שישב בדעתי כל הזמן. אבל אני לא מאשימה את עצמי, הייתי בת חמש עשרה. חייתי בפנטזיות, הייתי תמימה, לא ידעתי כיצד העולם מתנהל.
מזה זמן מה שזה לא עובד בינינו, לפחות מבחנתי. כמו לכל זוג, גם לנו יש דעות שונות ומחלוקות, אך רק פעמים נדירות אנחנו מגיעים לשלב המריבה; אנחנו תמיד מגיעים לפשרה לפני. אני לא כועסת עליו, או לא אוהבת את נוכחותו יותר, הבעיה היא שונה. אני לא מרגישה יותר את הניצוץ הזה כשעורנו מתחכך יחד. אני לא טובעת יותר בצבע הכחול של עיניו שמזכיר לי את האוקיינוס כמו שתמיד הייתי עושה. אני לא מרגישה את העקצוצים הנעימים בבטן כשפתיו זזות נגד שלי. אני לא מרגישה כמו שהרגשתי פעם.
יכול להיות שאהבה שלי אליו נגמרה. האם דבר כזה ייתכן? אנחנו אוהבים זה את זה פרק זמן שווה, ואני בטוחה במאת האחוזים שהוא מרגיש אלי את אותה ההרגשה שהרגיש לפני שנתיים. או אולי אהבה לא נגמרה, אולי אני רגילה לכל התחושות וההרגשות שמלווים אותה? אולי זה כבר לא מלהיב אותי כמו שזה היה מלהיב?
בדבר אחד אני בטוחה; זה לא מה שהיה פעם. ההרגשה שגרמה לי להרגיש שלמה יחד עם מאט כבר לא נמצאת שם, אינני בטוחה שתחזור, גם אם יש באפשרותה לעשות זאת.
הסרט ארך כשעה וחצי, ובתומו אני ומאט נשארים מספר רגעים באותה תנוחה על הספה, לא מוצאים הגה מהפה. כשאני שומעת אותו מכחכח בגרונו עם שמץ של מבוכה קלה, אני מבינה שבכך הוא רומז שאני צריכה לקום מברכיו ואולי גם לכבות את הטלוויזיה לא יזיק. סומק קל שוטף את לחיי ואני עושה את מה שכחכוח גרונו אמר עליי לעשות.
עכשיו הטלוויזיה כבויה, ואני ממהרת להדליק נורת שולחן על אחת השידות המרוחקת מהספה כדי להקנות לחדר האווירה רגועה ואולי טיפה רומנטית. אני מתיישבת ליד מאט, והוא באופן אוטומטי כורך את ידו סביב המותן הרחוקה ממנו. הוא מחייך אליי ואני אליו – אחד מהרגעים שלנו שאני הכי אוהבת בהם אנחנו לא באמת צריכים להשתמש במילים.
"נהנית מהסרט?" מאט שואל, מכחכח את אפו בקו הלסת שלי.
"הממ…" זה הדבר היחיד שאני מסוגלת להוציא מגרוני בזמן שהמגע הנעים של אפו מתחכך עם עורי. אולי הוא עדיין מלהיב אותי אחרי הכל?
"אלברט ביקש ממני לכתוב קטע לעיתון בית הספר," הוא אומר בזמן שמגשש בכיס הג'ינס השחור שלבש. הוא מוציא מתוכו דף תלוש ממחברת, שאותו קיפל לארבעה חלקים מבעוד מועד, ומושיט אותו לי. "אני רוצה שתקראי אותו לפני, שתאשרי שהוא יופיע בעיתון."
"למה אתה רוצה אישור ממני?" אני שואלת מבולבלת ופותחת את קפלי הדף. מאט לא עונה מהסיבה הפשוטה שאחרי שורה אחת בלבד אני מבינה מדוע הוא רוצה אישור ממני. הקטע הוא עליי. השם שלי לא רשום שם במפורשות, אבל מי שבאמת מכיר אותי, יזהה שכל מילה ומילה מתאימה רק לי.
חיוך מתפרש על שפתיי עם כל מילה שאני קוראת. זה היה ללא ספק מקסים. מאט הוא ילד ביישן שלא אומר יותר מדי, אבל ברגע שנותנים לו דף ועט, מגלים את עולמו העמוק שלא חוסך בתיאורים. הוא יודע להעביר את המסר בצורה בטוחה ולעורר רגש אצל כל קורא. הלוואי ולי היה את הכישרון שלו.
"זה… מדהים." אני אומרת ומרגישה שלא אמרתי מספיק. אלה בהחלט היו מילים עלובות לקטע כל כך מסעיר שכתב עליי. אך אני, לא יודעת לבטא את עצמי יותר מדי בעל פה או בכתב.
"את באמת חושבת?" הוא שואל ולחייו נצבעות אדום. אני אוהבת שהוא מסמיק.
"זה יהיה קצת מביך שכל בית הספר יקרא את זה, כי יזהו שזאת אני. גם בגלל שאתה מתאר אותי טוב כל כך וגם כי אין אחד שלא יודע שאנחנו זוג," אני מצחקקת טיפה. "אבל מצד שני, יש לי משהו שלכל בת אחרת אין ויהיה נחמד להוציא להן את העיניים החוצה."
מאט מצחקק ומסמיק אפילו יותר. הוא לוקח את הדף מידיי, מקפל אותו ומחזיר לכיס הג'ינס כשחיוך קטן אך אמתי מעטר את שפתיו.
אנחנו חולקים עוד רגע בו אנו לא מדברים. שוב, אנחנו פשוט לא מרגישים את הצורך לדבר ולא בגלל שנושאי השיחה שלנו נגמרו. אני מרגישה בנוח לידו כמו שאני לא מרגישה סביב אף אחד אחר. אבל חייב להרגיש משהו מעבר לסתם נוחות, לא ככה?
אחרי רגע ארוך מאט קם מהספה, מותח את גופו הארוך ואני קמה אחריו. הוא אוחז במותניי ומצמיד אותי בעדינות לחזהו. הוא מושך את שיערי הגלי בצבע חום אל מאחורי אוזני ומסתכל הישר אל תוך עיניי. "אני כנראה צריך ללכת עכשיו."
"זה לא הכרחי." אני אומרת, בוהה בשפתיו מבלי להבחין בכך. הוא גורם לי למשהו, אינני יכולה להתעלם מזה, אך הוא בעיקר גורם לגוף שלי להגיב לו. מה עם הלב?
הוא מצחקק, מחזק את אחיזתו במותניי ומצמיד את פיו לפי. הנשיקה מלהיבה אותי, גורמת לעקיצה מזערית בבטני אבל מהר מאוד היא נעלמת. מהר מאוד אני מאבדת עניין בנשיקה הזאת אבל אני לא הראשונה שמפסיקה אותה. זה לא מגיע לו.
כששפתינו נפרדות כך גם שאר איברנו ואנחנו מתקדמים יחד לכיוון דלת הכניסה. הוא פותח את הדלת, מסתובב אליי ומשעין את כתפו השמאלית על המשקוף. אני זוכרת שפעם המבט שיש בעיניו זה עתה הטריף אותי, אך עכשיו אני מרגישה ריקנית.
"אז אני אראה אותך מחר בבית הספר, נכון?" הוא שואל, תקווה בקולו.
"ברור," אני אומרת ומחייכת לעברו.
מאט מצמיד נשיקה מהירה לשפתיי לפני שמפנה אליי את גבו ומתרחק. את הדלת אני סוגרת רק כשהוא נעלם לגמרי משדה ראייתי ואני נשענת על הדלת. בכל פעם שאני חושבת על זה שמה שאני מרגישה כלפיו זה כבר לא אותו הדבר, הוא חייב לבוא עם משהו חדש שמצליח לבלבל אותי לגמרי.
אבל יש במוחי שאלה, אחת שלא עוזבת אותי בשום רגע; לאן הניצוץ נעלם?