ככה זה בחיים….פרק 3:)

קמתי בבוקר אחרי שרשרת הסיוטים הקבועה שלי בלילה, אלה לא היו בדיוק סיוטים אלא פשוט זכרונות, בעיקר על המשפחה שלי אבל לא כל הזמן, רוב הפעמים אלא פשוט זכרונות מתקופות שמחות יותר, כאלה שרק המחשבה עליהם הכאיבה לי, אז כל פעם אני קמה בבוקר מתייפחת לתוך הכרית שלי,בעיקר כדי שדודה דומיניק לא תשמע אותי ותבוא לבדוק מה קרה.כל אחד שהייתי מספרת לו את זה בטח היה חושב שזה נורא אבל כבר התרגלתי…

אחרי שסיימתי להתלבש ולהתארגן ליום הראשון של בית ספר ירדתי למטה למטבח.
שמעתי את דודה דומיניק מדברת למישהו – מי יכול לבוא אלינו כל כך מוקדם?
אבל כשנכנסתי למטבח לא היה שם אף אחד.
"בוקר טוב חמודה!” היא אמרה לי
"בוקר טוב…אהה..דודה דומיניק? עם מי דיברת?” שאלתי
"אה..רק עם הווארד" היא ענתה והצביעה על הכיסא שהיא אמרה לי לא לשבת עליו פני יומיים
"מי זה הווארד?” שאלתי מופתעת
"בעלי. הוא נפטר לפני הרבה זמן..לא הכרת אותו. זה היה הכיסא שלו. אני אוהבת לדמיין שהוא עדיין יושב שם לפעמים..” היא הסבירה כאילו זה היה הדבר הכי נורמאלי בעולם
לא רציתי שיפלט לי משהו חצוף או מעליב אז רק הנהנתי ואמרתי "אני הולכת לבצפר"
"תהני חמודה נראה אחר כך" היא ענתה ואני יצאתי מהבית לכיוון בית הספר החדש שלי.

איזה יופי, לא רק ש לדודה דומיניק יש איזה אובססיה לא ברורה לפרחים, עכשיו היא גם מדמיינת שהיא מדברת עם מתים…נהדר.

ההוראות שדודה דומיניק נתנה לי של איך להגיעה לבית ספר לא היו ברורות במיוחד אז פעמיים טעיתי ברחוב והייית צריכה לחזור. בסופו של דבר שאלתי מישהו את הדרך והגעתי באיחור של בערך רבע שעה. נכנסתי בדלתות בית הספר ולא הייתה נפש חיה במסדרונות. לא היה לי מושג איפה כיתה י"א 3 אז פשוט עמדתי בעולם הכניסה ואמרתי לעצמי בקול רם מתוסכלת "לאן אני אמורה ללכת?!”
"אני יכול לעזור לך. אבל רק שתדעי שדיבור לעצמך זה הסימן הראשון לשגעון"
שמעתי קול מימיני, הסתובבתי וראיתי את הנער הזה שפגשתי באותו יום בפארק.
והוא באותו רגע גם ראה את הפנים שלי ואמר "הו שלום!” גילגלתי עניים לעברו ואמרתי "לא בסטייל שלך להיכנס לכיתה הא?”
הוא צחק ואמר "אולי, אבל אם את רוצה שאני אראה לך את הדרך את צריכה רק לבקש"
הוא חייך, החיוך גילה שתי שורות של שיניים לבנות ישרות, הייתה לו גם גומת חן אחת בלחי בצד ימין..
"לא תודה אני אסתדר לבד" עניתי לו והוא אמר "סבבה,רק שתדעי שאת יכולה להסתובב פה הרבה זמן- זה בית ספר גדול..”
רק עמדתי שם ובהיתי בו מעוצבנת "טוב תראה לי את הדרך"
"ומי אמר שבכלל בא לי להראות לך את הדרך?” הוא שאל בעוקצנות
רק גלגלתי עניים והתקדמתי לעבר מסדרון אחד משמאלי
"הוא השיג אותי "סתם סתם בצחוק, אני אראה לך את הדרך!” הוא אמר וסובב אותי חזרה לכיוון שממנו באנו.
לא עניתי לו , רק הלכתי לצידו "למה היא כזאת יבשה?” הוא מלמל לעצמו
"דיבור לעצמך הוא הסימן הראשון לשיגעון" אמרתי לו והוא צחק
"הגענו לכיתה ואמרתי לו "תודה" באתי להיכנס והוא אמר "דרך אגב אני קולין"
הרמתי גבה ואמרתי "טוב, אז תודה קולין" ונכנסתי לכיתה