כך זה היה – פרק 11 – פרק מיוחד
בעוד כשבוע יפשוט אורן את המדים באופן סופי. יגיע לבסיס השחרורים במרכז הארץ ויתחיל את חייו האזרחיים.
"אני רוצה שניפגש מחר" שלחה ליאור הודעה. "אני אעביר לך מתנות שתמסור למפקדים שלי כשאתה מגיע שוב לבסיס יום לפני השחרור שלך."
"אין בעיה" ענה לה אורן.
"מה שלומך? איך בבסיס החדש?" שאל.
"אני בסדר" ענתה ליאור "נחמד שם.
אורן שם לב שהשיחה נתקעה, שמשהו לא קשורה ומפריע לליאור. הוא נזכר שחשב לא פעם על כמה שאמרו לו, שמיד בסיום השירות, הקשר לא נשמר עם רוב האנשים. לכן הבין שאולי גם במקרה זה, המצב הוא דומה.
"היי ליאור" קרא אורן לליאור, בעודו מחבק אותה.
"הכל טוב מה איתך? השבוע משתחרר. בוא נשב לאכול." השיבה ליאור.
השניים הלכו לאכול באזור של המסעדות של המזון המהיר והתיישבו אחד מול השני.
"למה אתה לא מזמין לעצמך כלום לאכול?" התפלאה ליאור.
"זה בסדר, אכלתי בבית אני לא רעב" השיב לה.
"את יודעת, ביום רביעי, יום לפני השחרור, אני נוסע עם הידידה הכי טובה שלי לתל אביב" הוסיף.
"אתה יוצא עם הידידה הכי טובה שלך?!" שאלה ליאור בפליאה, כעל פניה סימני עצבים קלים.
"לא…" השיב לה אורן בחיוך. "אנחנו לא יוצאים כזוג. רק נוסעים יחד ליום כיף."
"מי סוחב את מי ליום כיף? אתה אותה? או היא אותך?" שאלה ליאור במהירות.
"אף אחד פה לא סוחב, זה יום כיף אחד עם השני. מה קורה לך?" ענה אורן בחוסר סבלנות מסוים.
ליאור שתקה למספר שניות, לקחה עוד ביס מהכריך שקנתה וענתה: "סתם אני לא מבינה פשוט למה אתה יוצא לדייט עם ידידה שלך?"
"זה לא דייט, רק נוסעים יחד ליום כיף" השיב אורן. "מה כל פגישה בין גבר לאישה זה בהכרח דייט?!" שאל אורן בתמיהה.
"כן…" ענתה ליאור בנחרצות.
"אז טוב לדעת שאת ואני יצאנו לכמה דייטים" השיב אורן בציניות ובעוקצנות.
מרגע זה האווירה החלה להיות לא נעימה. אורן וליאור שתקו במשך מספר דקות.
"קח זאת השקית עם המתנות למפקדים, תיתן להם. יש שם גם משהו בשבילך" שברה ליאור את הקרח. "אני חייבת לחזור הביתה, אני עייפה" אמרה ליאור בעודה מוסרת לאורן את השקית ובורחת לעבר תחנת הרכבת.
אורן הגיע אל בסיס השיחרורים כבר בבוקר מוקדם. החליט להגיע לשם ראשון, בשביל להיות בטוח בכך שהוא משתחרר. פחד בליבו שאולי בצבא יתחרטו ויחליטו להשאירו לעוד שנה, למרות שבפועל אין הדבר יכול לקרות.
"הנה תעודת השחרור שלך, בהצלחה, תהנה!" חייכה לעברו הפקידה.
אורן לא ידע את נפשו מרוב אושר. שנים של חוויות מלוות בקשיים נגמרו במשפט אחד.
"עכשיו חוזרים לחיים האמיתיים" חשב לעצמו בלב.
מרוב שמחה אורן שלח תמונות של השחרור לכולם. להוריו, לאחיו, לחברים מהבית, ללב וכמובן גם לליאור.
"יפה…" ענתה לא ליאור בחוסר חשק.
"נתתי אתמול גם את המתנות למפקדים שלך, הם שמחו" כתב לה אורן.
"תודה רבה!" ענתה ליאור.
"הם גם אמרו שניסו להתקשר אלייך ואת לא ענית" הוסיף.
"נכון… לא היה לי זמן" ענתה ליאור בתקיפות.
כאן נגמרה השיחה ביניהם.
שוב אורן לא מבין כיצד הגיע למצב שעד לפני שבוע, ליאור והוא מדברים. היא דאגה לו, הראתה לו אופטימיות מהי. והיום, בשחרור, שוב מתנתק הקשר.
אורן פחד להזכר במשפט שאמרו : "אנשי שירות, ברובם, הם אנשים שילכו איתך רק בשירות. אחר כך כבר כולם ישכחו ממך מהר מאוד". הוא לא רצה שליאור תהיה עוד אחת מאותם אנשים שמנתקים איתם קשר מיד. הוא ראה בה משהו אחר. ידע עמוק בליבו שבתור אחד שקשה לו להתחבר לאנשים נפשית ולתת להם את ליבו, היא אחרת. לה נתן את ליבו לא פעם.
במשך שבועות מספר שלח אורן לליאור הודעות. ליאור ענתה לו על ההודעות אך שוב בחוסר חשק ובצורה שאף בן אדם אוהב לקבל.
"שרון הוא משגע אותי" שלחה ליאור הודעה.
"מה קרה הפעם?" שאלה שרון.
"הוא שולח לי הודעות, והאמת שמסיבה כלשהי אין לי הרבה רצון לענות לו" השיבה ליאור. "אולי אני צריכה מעט זמן לעצמי, מעט שקט ממנו ובכלל מהשירות בבסיס שם. כי הצטבר בי גם כעס עליו. אני לא אשכח את מה שהוא אמר לי לידך במסעדה."
"זה היה מצחיק" השיבה שרון.
"זה היה בעיקר מעליב" ענתה ליאור. "זה כואב לדעת שזה מה שבן אדם חושב עלייך."
"הוא אמר את זה מעצבים" הפצירה בה שרון. "לפעמים אנשים לא חושבים לפני שהם זורקים הערות לאוויר. הוא אוהב אותך, אני אומרת לך. ואני בטוחה שהוא עוד יותר מעריך אותך."
"אז איך הוא מעליב אותי, פעם במסעדה ופעם אחרי הצימר? והנה השבוע הוא יצא עם ידידה טובה שלו. הוא טען שהם יוצאים ליום כיף בתל אביב, אבל מי יוצא ליום כיף. הוא סתם אמר" השיבה ליאור.
"אבל יש לך חבר חדש כבר חודש, תתעסקי בו" סיכמה שרון את השיחה.
אורן הבין שכנראה היחסים בין ליאור לבינו כבר נגמרו וגם אם יהיה מקום לשפר זה יהיה קשה מאוד. אך בליבו, מלהט הדברים הוא כעס על ליאור. על כך שהיא נעלמה. על כך שהשאירה אותו לבד במערכה, בלי תשובה ברורה.
מכיוון שהיה בחור מאוד אימפולסיבי ופועל עם רגש באופן מיידי, החליט לשלוח לה הודעה מיד.
"ליאור בוקר טוב!
כבר תקופה ארוכה שאת לא עונה לי להודעות, ואם את עונה אז זה כדי לצאת מידי חובה. אני רוצה לדעת למה זה קורה. אני ידעתי בשלב כזה או אחר הקשר היה מתנתק אבל לא חשבתי שכזה מהר וזה חבל! ובבקשה תחסכי ממני את התשובה הרגילה שלך של הכל בסדר."
"אני באמת אומרת שהכל בסדר" השיבה ליאור.
אורן התעצבן מהתשובה הרגילה והרגיש שוב שהתשובות של ליאור מובילות אותו לשום מקום ולכן ענה: "לא הכל בסדר! אל תגידי שהכל בסדר. יש בעיה ואת לא רוצה להגיד מהי. לא יכול להיות שאת נעלמת ככה פתאום והכל בסדר."
"אבל אני אומרת שהכל טוב." ענתה שוב ליאור.
"אני לא מאמין לך!" השיב אורן בתוקפנות. "האמת אף פעם לא האמנתי למה שאמרת לי, תמיד שיקרת כשאמרת לי דברים. ראיתי תמיד בעיניים שלך שאת אומרת משהו אחד ומתכוונת לאחר. לא באמת אומרת לי את האמת."
"מאיפה הבאת את השיחה הזאת עכשיו?" התפלאה ליאור. "אין לי זמן, אני בבסיס חדש ולא יודעת מה אתה רוצה ממני."
"אני רוצה שתהיי אמיתית, שתגידי לי מה את חושבת באמת ולא כל הזמן לענות יהיה בסדר." השיב אורן בעצבים.
"אבל הכל בסדר!!!" סיימה ליאור את השיחה.
אורן לא ידע את נפשו מרוב כעס. הכל הרגיש לו כמו השקט שאחרי סערת ברקים ורעמים. מין שקט כזה שמכיל בתוכו המון כעס ורעש.
מהתלהטות הרגע, החליט אורן שמרגע זה ואילך הוא לא מדבר עם ליאור יותר. הוא כועס עליה ומעדיף לוותר מאשר לנסות ולתקן את מה שיש. בנוסף, היא לא מראה טיפה של נכונות ללכת לקראתו.
"שרון שוב זה קרה."
"מה הפעם קרה? אתם שניכם משהו מיוחד" השיבה שרון.
ליאור הראתה לשרון את כל השיחה.
"אני חושבת שאת באמת חייבת פסק זמן ממנו, ועכשיו אני גם בטוחה שאחרי שהוא הוציא עלייך את כל מה שיש לו להגיד שהוא ייעלם" אמרה שרון.
"אבל יש לי עוד שאלה אלייך" הוסיפה. "את יודעת מה את רוצה מעצמך איתו? אתם שניכם נראים לי מאוד מבולבלים וטעונים."
"לא…" השיבה ליאור בהססנות.
"טוב אולי שקט אחד מהשני יעזור לכם להבין" סיכמה שרון.
בשבוע הבא אורן ומשפחתו נוסעים לשבוע לטיול בספרד.
"שם אני אנקה את הראש" חשב לעצמו.
"שרון?"
"כן אורן" ענתה.
"מאוד קשה לי עם ליאור. אין לי מושג איך הגענו למצב, שוב, שעברה בינינו כבשה שחורה. אני לא יודע מה אני עושה לא נכון" השיב.
"לפעמים אתה צריך לדעת לקחת קצת פסק זמן" ענתה שרון.
"אני מצד אחד רוצה לסדר את הדברים איתה, אבל מצד שני אני מאוד כועס עליה" הסביר אורן.
"אני מבינה" ענתה שרון. "תן לזמן לעשות את שלו, אולי גם העצבים שלך יעלמו."
ביום השני של הטיול הגיעו אורן ומשפחתו למסעדה שנמצאת בקומה העליונה של הקניון. הקניון נמצא במרכז בעיר ברצלונה. השולחן שלהם נמצא ליד החלונות השקופים. מבעד לחלונות נשקף נוף מרהיב של העיר העתיקה. ומי עיניי לא בוגדים בו יכול לראות מרחוק גם את היער. אורן היה שמח ומאושר והחליט להעלות תמונה אחת לרשת החברתית ולשתף את חבריו.
לפתע השתנה פרצופו. הוא ראה תמונה של ליאור עם חבר שלה.
אורן הרגיש שליבו נדקר. מין הרגשה לא נעימה. הרגשה שמישהו עוקר לך את הלב ממקומו, מסובב אותו מספר פעמים, מוחץ אותו ומחליט בכל זאת להחזיר אותו עם כל הכאב חזרה למקום. לא הרבה פעמים בחייו הרגיש אורן הרגשה כזאת.
אך למזלו הכעס על ליאור עוד בוער בו.
אורן החליט שלא לתת לזה להרוס לו את הטיול. ואכן כשחזר לארץ, חזר עם המון חוויות. אבל הנה עכשיו הגיע הזמן להחליט מה עושים עם החיים שלו.
מחשבות רבות החלו לתקוף אותו. שירותו הצבאי רץ מול עיניו כסרט נע.
ברוב המחשבות ובסרט הנע הופיעה ליאור…
תגובות (0)