כך זה היה – פרק שישי

שבוע של בסיס אימונים חדש. אחרי שליאור ואורן הצליחו להסתיר מכולם את מה שהיה בשבת, עבר עליהם שבוע של שתיקה בנושא. ליאור לא דיברה כלל על הנושא, וגם אצל אורן זה לא היה בראש סדר העדיפויות.
נראה היה שהם קרובים מתמיד. יושבים יחד בספסל, מחפשים אחד את השנייה כל הזמן. אפילו התחילו דיבורים קלים על היותם זוג. אורן חייך כששמע את הדברים הללו. תמיד היו עליו שמועות, שפעם הוא יוצא עם בחורה מהמחלקה הזאת ופעם עם בחורה ממחלקה אחרת.
"שמעת את כל מה שאומרים עלינו? " שאלה ליאור.
"כן" ענה לה אורן, "אני ממש לא מתרגש משמועות, לי זה לא מפריע בכלל. "
"לי זה כן מפריע" השיבה ליאור. "אולי אני אספר לכולם שיש לי חבר, וככה כולם ירדו מאיתנו. "
"לא אין טעם", אמר אורן. "מניסיון, זה רק מגביר את הלהבות, אין טעם להלחם בשמועות, הם יעלמו לבד. "
ליאור חייכה קלות והתרצתה.
ביום חמישי הקרוב כל הבסיס יוצא ליום ספורט קרוב לבית של אורן. הזדמנות טובה בשבילו לצאת מוקדם הביתה.
יום הספורט והגיע וכולם מעודדים. חמש שעות מתישות בשמש, אורן כבר רוצה לצאת הביתה. הוא אף פעם לא ייצג את המחלקה שלו בתחרויות ספורט, אבל שמוליק חפר על כך. זכה מעט בכל התחרויות.
שמועות אומרות שכולם צריכים לחזור לבסיס כי יש שם בעיות. שהיום לא יהיו יציאות הביתה. אורן לא מוכן לקבל את מר גורלו.
"ליאור… " אמר אורן, "אני חייב לצאת הביתה, איך שאחד המפקדים הולך, מיד אני עולה על האוטו שלו ושיוריד אותי בבית. זה ממש מטר מכאן" המשיך.
"חבל שלי אין איך להגיע בשעה הזאת הביתה, אמא שלי בעבודה. "
לפתע אורן הבחין בשמוליק הולך לכיוון רכבו.
"שמוליק, שמוליק חכה רגע" צעק לעברו אורן. "אתה עובר דרך העיר שלי נכון? "
"אכן" ענה שמוליק.
"אני בא איתך, גם ליאור באה. "
"אבל אמא שלי… " ענתה ליאור בקול חלש.
"אל תדאגי רק בואי נעלה ונלך הביתה" השיב אורן.
באוטו של שמוליק נסעו שלושה אנשים, אורן, ליאור ולירון.
"לאן אתה צריך בדיוק אורן? " שאל שמוליק.
"תוריד אותי פה עוד 100 מטרים זה בסדר, הבית שלי זה הבית הגדול ממול" ענה אורן.
"ולאן אני לוקח אותך אחר כך, ליאור? " שאל שמוליק.
"היא תבוא איתי" נדחף אורן לשאלה. "אני אקח אותה מאוחר יותר לתחנה המרכזית, אמא שלה לא בבית כרגע. "
"יפה לך מה אתם חוגגים? " אמר שמוליק וחיוך גדול על פניהם של לירון ושלו.
שוב הסמיקו אורן וליאור למשמע השאלה החטטנית.
"הנה שוב תכירי זה הבית שלי" חייך אורן.
"אז מה אנחנו נעשה עד שניסע לתחנה המרכזית? " שאלה ליאור. "יש לנו לפחות עוד שעתיים".
"תגיד… " שאלה ליאור במהירות. "יש מישהו נוסף בבית? "
"לא" ענה לה אורן. "אמא שלי ואחי חוזרים עוד שעה. "
"אני אזמין לנו משהו לאכול, בינתיים את מוזמנת לשבת במרפסת עד שהאוכל יגיע. "
הבית של אורן אמנם לא גדול, אבל נוף מדהים נשקף ממרפסתו. רואים משם את הים. "ליאור תראי איזה נוף מדהים" אמר לה אורן.
"כן… אבל המרפסת קטנה, צפופה" היא ענתה.
הלכה ונשכבה במיטה של אורן.
אורן מיד הצטרף אליה, ופתאום נחבט בו הזכרון של שבוע שעבר, ליאור והוא באותה מיטה שוכבים מחובקים. רק שהפעם ליאור שכבה ממש עם גבה אליו. יכול להיות שזה גם מה שמנע ממנו לנסות שוב ולנשק אותה.
"הנה אמא שלי חזרה עם המכונית, בואי אני אקפיץ אותך לתחנה המרכזית. " אמר אורן.
"הכל בסדר? " שאלה אורן את ליאור בנסיעה.
"כן… " ענתה ליאור.
"אני מרגיש שמשהו לא בסדר" התעניין.
"הכל טוב, פשוט לא נוח לי היום" ענתה ליאור.
אורן חזר מהתחנה ונשכב במיטתו. הוא שכב וחשב על כל מה שעבר עליו בשבועיים האחרונים. מה בעצם קרה כאן? איך מישהי שהייתה אצלו פעמיים, שכבה על המיטה שלו, ישנה אצלו לא אומרת כלום. מתנהגת באדישות כזו.
חשב חשב והתייסר, דבר שמעיד על כך שהנה הגיעו אותם יצורים קטנים. יצורים שחלקם מחייכים, חלק עצובים, חלק כעוסים, חלקם אוהבים.
לאותם יצורים קוראים רגשות.
צליל הודעה קטע את מחשבותיו.
"מה היה הקטע הזה היום? " שלחה לירון לאורן הודעה.
"למה ליאור הגיעה אלייך? מה יש ביניכם? "
"אין כלום" ענה לה אורן. "אמרתי לכם כבר ברכב, אמא שלי מגיעה הביתה מאוחר, הצעתי לה לשבת אצלי בינתיים, ומאוחר יותר אקח אותה למרכזית. "
"היא עוד אצלך? " שאלה לירון.
"לא" ענה לה אורן.
"יופי כי אני חייבת לספר לך משהו" אמרה לירון.
"מהרגע שירדתם מהרכב שמוליק לא הפסיק לדבר עלייך. סיפר לי שבעבר כל שבוע חשבו שאתה יוצא עם מישהי אחרת. אפילו שאל אותי מה יש ביניכם? "
"ומה ענית לו? " שאל אורן.
"אמרתי שאני לא יודעת, שנדמה לי שאין ביניכם כלום" ענתה.
"הוא הוסיף שבטח יש לך בית ריק, והזמנת את ליאור אלייך בשביל אתה יודע מה… "
"אני אומרת לך, מחר כל המפקדים ידברו על זה" סיימה.
אורן ידע שמעכשיו לא יהיה קל בבסיס. שאם עד עכשיו רק דיברו על זה שליאור והוא ביחד, עכשיו יש לכולם סיבה אמיתית לחשוב כך. מזלו היחיד היה, שבימים הקרובים שוב כולם מפוצלים בבסיסים שונים.
יום ראשון הגיע והחיילים התפזרו בין הבסיסים השונים.
אורן הגיע יחד עם עוד מספר חיילים לבסיס שהיו נטוש כבר חודשים. כל הכלים בחדר האוכל היו מלאים בתולעים. אין חדר בלי חלום שבור, וברוב החדרים בכלל אין מיטות. נראה שהבסיס הזה מתאים יותר לג'וקים מאשר לחיילים. מה גם שגשם החל לרדת בצורה חזקה.
"מזל שעוד יומיים אני עוזב את הבסיס הזה, וכולם חוזרים לשרת ביחד" חשב לעצמו אורן.
"אורן… " צליל הודעה נשמע ברקע. הייתה זאת ליאור.
"אני רוצה לספר לך משהו. "
"זוכר את הבחור ההוא שהתלהבתי ממנו" שאלה ליאור.
"כן אני זוכר" ענה אורן.
"אז צדקתי, יש לו מישהי" השיבה ליאור.
"לא נורא ליאור, תמצאי לך עוד מישהו אני בטוח" ניחם אותה אורן.
"אבל… אתה מכיר אותה" ענתה.
"היא מהבסיס? " שאל אורן.
"כן… " ענתה ליאור בהססנות.
"אני מצטער לשמוע. לא נורא, תתעלמי ממנה ותמשיכי הלאה" השיב אורן.
"אתה לא מבין" ענתה ליאור בתוקפנות. "אני חברה שלו. "
"יומיים אחרי שישנתי אצלך התחלנו לצאת" המשיכה ליאור.
"אבל אני ממש מבקשת ממך, שכלום לא ישתנה בינינו. שהיחסים בינינו יישארו כמו שהיו, אני ממש מתחננת" כתבה ליאור.
אורן פשוט לא האמין למשמע אוזניו. הדבר האחרון שחשב, זה שלליאור יש מישהו ועוד אחרי כל מה שקרה. לאט לאט התחילו הדברים להסתדר בראשו. הבין מדוע בפעם השנייה ששכבה במיטתו, הייתה קרה אליו, ומדוע לא הסכימה לדבר על אותו לילה יותר.
אורן נשבר, לא ידע את נפשו מרוב כאב.
"אני לא יודע מה להגיד לך" כתב לליאור. "אני לא מבטיח לך שום דבר, אני צריך זמן לעכל את הכל."
בפעם הראשונה בחייו, אורן נתן לבן אדם אחר לרדוף אחריו, להשלים עם מעשיו ולא לומר מיד שהכל בסדר.
"אני מבינה ובאמת מצטערת" השיבה ליאור. "אני אתן לך זמן, תזכור שאני תמיד פה, רק תחשוב על זה בצורה חיובית".