כך זה היה – פרק רביעי

לפתע שרון נרתעה.
"ליאור מגיעה לפה עוד מעט, הזמנתי אותה לשבת איתנו" אמרה שרון והתרחקה.
"מקווה שזה לא מפריע לך."
"לא…" ענה אורן בלית ברירה.

ליאור הגיעה והתיישבה מימינה של שרון. שקט השתרר בחדר. שקט מביך עד ששרון שברה את הקרח. "אתם רואים שאת יכולים לשבת יחד באותו חדר" חייכה שרון.
אורן שהיה מתוסכל מהסיטואציה החליט לא לשתוק. הוא חשב שאם יעקוץ מעט את ליאור, ירגיש טוב עם עצמו. גם כי היא פגעה בו, וגם כי הרסה לו את הרגע המיוחד עם שרון.

"לשבת? הדבר היחידי שליאור עושה כל היום הוא לשבת" אמר אורן בקול תקיף.
"עדיף לשבת כל היום מאשר ללכת זקוף כמו שאתה הולך" ענתה ליאור. "הולך כמו דף נייר" אמרה ליאור, בעודה מחכה את הליכתו של אורן.

שרון צחקה בלי סוף. בשבילה זה היה ממש סרט קומדיה.
"לילה טוב" צעק אורן בעודו עוזב את החדר.
"לא אל תלך" זעקה ליאור. "בסך הכל צחקתי."
"לילה טוב" חזר על עצמו אורן ועזב את החדר.
"אתם גדולים שניכם, אתם צמד חמד" ציחקקה שרון. "אתם עוד תהיו זוג יום אחד."
"לא חושבת" ענתה לה ליאור.
"אני מכירה את אורן חודשיים. הוא לא עזב אותי במנוחה בהתחלה, השתגעתי ממנו, רציתי שילך. אבל עכשיו אחרי שהוא הלך, לא רוצה שיעזוב" נאנחה.
"הוא כועס עלייך, הוא אמר לי" הסבירה לה שרון.
"הרגשתי את זה" אמרה ליאור בפנים נפולות.
"נלך לישון הכל יהיה בסדר, בקרוב יש נופש, נשתגע יחד במסיבות שם" סיימה שרון את השיחה.

יום ראשון הגיע, היום הראשון היחיד שכל הבסיס חיכה לו. נפגשים באוטובוס בתחנה המרכזית ומשם מגיעים לשבוע שלם של נופש. אין שמירות, אין עבודה, אין מדים. כל היום יש פעילויות, בריכה, משחקים ובערב מסיבות.
ליאור ושרון כבר התיישבו אחת ליד השנייה במושב האחורי של האוטובוס. אורן עלה לאוטובוס, שמח שהגיע היום הזה. הוא ידע לקראת מה כולם הולכים.
"בוא שב לידנו" צעקה שרון.
אורן החליט להתיישב לידן, בחלק האחורי של האוטובוס. הוא ידע ששרון לא אשמה בכך שהוא כועס על ליאור.
האוטובוס נסע וליאור ושרון החלו לדבר. צחקקו להן כל הנסיעה.
אורן הרגיש לא בנוח בסיטואציה הזו, הרי אין לו כבר נושא שיחה משותף עם ליאור.
שרון ניסתה מדי פעם לצרף את אורן לשיחות אך ללא הועיל.

כל הבסיס הגיע לנופש, והמסיבות החלו. למסיבה הראשונה אורן החליט לא להגיע, העדיף להסתובב רב הזמן עם לב, למרות ההפצרות החוזרות ונישנות של שרון שיגיע. כל בוקר באופן קבוע קמו לב ואורן באותה השעה וישבו בקפיטריה עם לירון.
אפשר היה לראות שהישיבה הקבועה בבוקר, הייתה השיא של הנופש מבחינת שלושתם.
"בוא למסיבה היום בערב" ביקשה שרון בנימוס מאורן, "תגיע באמת שהמסיבות פה טובות, תבוא בשבילי."
"טוב הערב אני אגיע" ענה אורן.
"בוא לב תגיע גם אתה" הציעה שרון.
"לא יודע, נראה" השיב לב.

הערב ירד, גשם יורד בחוץ. זה היה מהגשמים הראשונים של השנה. קר בחוץ אך אורן החליט בכל זאת ללבוש חולצה מכופתרת קצרה. חולצה בה יראה מכובד, כי הרי שרון הזמינה אותו.
הוא לא היה בטוח בכישורי הריקוד שלו, אך בכל זאת לא רצה לאכזב אותה.
את המוזיקה שמעו עד לחדרים. המסיבה החלה.
אורן נכנס פנימה מעט חושש, לא אוהב את המסיבות הללו. עיניו בוחנות את כל הרחבה, אנשים רוקדים ונהנים, אך הוא מחפש את שרון.
שרון וליאור רקדו יחד בצד הרחבה, אורן החליט לגשת אליהן, תוך התעלמות מוחלטת מליאור.
"היי אורן הגעת" התרגשה שרון וחיוך כיסה את פניה.
"תראי מה הוא לובש" צחקה בלי סוף ליאור.
אורן נעלב, פניו נהפכו חיוורות.
"זה מאוד לטעמי מה שאתה לובש, התלבשת בצורה הכי יפה פה" הסבירה שרון.
"בוא נרקוד, תזוז קצת."
אורן התבייש תחילה אך רקד עם שרון.
מאחר והרגיש לא בנוח בנוכחותה של ליאור, החליט לחפש חברים אחרים. חיפש אורן את לב, אבל הוא לא הגיע למסיבה. אורן החליט לחזור לחדרים וללכת לישון.

הבוקר עלה, שמש עטפה את מתחם הנופש, והישיבה הקבועה בקפיטריה המשיכה.
"שמעתי שנהנת אתמול במסיבה אה אורן?" שאלה לירון.
"אפשר לומר" השיב אורן. "חבל שלא הייתם יכל להיות הרבה יותר נחמד."
"איך התחברת לשרון הזאת? כל מה שמעניין אותה זה רק היופי שלה" שאלה לירון בקול כעוס.
"לא יודע, יחסים בין אנשים זה דבר מורכב."
"העיקר שמחר נגמר כבר הנופש הזה" הכריז לב.
לאחר כמה שעות של ישיבה, נכנסו שרון וליאור לקפיטריה. שרון נופפה לאורן לשלום, ניגשה אליו, נשקה לו על הלחי ולחשה לו "שב איתנו כשאתה מסיים."
ליאור ושרון התיישבו בשולחן האחרון עם עוד שני חיילים. אורן הצטרף אליהם והתיישב ליד שרון. שרון החזיקה את ידו ושמה את ראשה על כתפו.
"נהנתי מאוד אתמול במסיבה" היא אמרה. "רק חבל שהתביישת לרקוד והלכת מהר."
"אני לא אוהב את המסיבות האלה" השיב אורן.
"כן האמת שאני גם כבר רוצה לחזור הביתה, העיקר שהיום זה נגמר."
ליאור הרגישה לא רצויה בשולחן, ועזבה עם פנים נפולות.
"העיקר שיגיע כבר סוף השבוע" חשבה לעצמה. מכיוון שליאור ושרון היו חדשות וצמודות אחת לשנייה כל היום, לא היו להן הרבה חברות. "אורן יושב עם שרון אז עדיף לי ללכת לנוח בחדר" היא חשבה לעצמה.
ליאור ישבה וחשבה כיצד הגיעה למצב הזה. הרי גם כשהיא נחמדה לאורן כרגע, הוא מתעלם.

כל אחד חגג את סוף השבוע שלו עם חבריו. אחרי שבוע ארוך, שכולם היו בנופש, צריכים גם מרחק אחד מהשני. אורן יצא לפאב. ליאור נסעה לחמת גדר עם חברתה הטובה.

"הנה תמונות שלי מחמת גדר, אל תשאל איזה כיף היה" קיבל אורן הודעה מליאור.
אורן היה מבולבל,הוא לא ידע מה לחשוב. האם כדאי להמשיך ולסחוב את העצבים על ליאור. היא הרי מנסה לשנות את הגישה שלה עכשיו.
אורן החליט לשים את האגו והעצבים בצד לעת עתה.
"תמונות יפות מאוד" הוא אמר.
"אל תשאל" אמרה לו ליאור.
"יש איזה בחור ממש חמוד שפגשתי" המשיכה.
"אהה ממש נחמד לך" הוא ענה.
"אבל הוא לא התייחס אליי" אמרה "כל פעם שרק חייכתי אליו הוא הסתכל למקום אחר, האמת שקצת התאכזבתי."
"אבל, איזה יפות אנחנו נכון?" שאלה אותו ליאור.
"נכון חברה שלך יפה, אבל את יותר" הוא ענה, כדי לשפר את הרגשתה של ליאור.

השיחה נמשכה שעות, עד הלילה. שניהם נזכרו שמחר נוסעים לבסיס אימונים, שנמצא הרחק בדרום. הם חייבים ללכת לישון.
האוטובוס חיכה בתחנת האיסוף הרגילה. ליאור כבר הייתה בתוך האוטובוס, אך הפעם בניגוד לפעם הקודמת, שרון לא ישבה לידה.
"איפה שרון?" שאל אורן את ליאור.
"היא לא תגיע השבוע בכלל…" ענתה.
אורן חשב כבר דמיין בראשו איזה שבוע יעבור עליו. שבוע בלי שרון, אותה בחורה שמגשרת בינו ובין ליאור. כיצד ישרוד את השבוע הזה, אך נזכר בהודעות מאתמול, ובהחלטה לשים את הכל בצד.
"בוא שב לידי" אמרה לו ליאור, "יש לנו נסיעה ארוכה של ארבע שעות."
אורן התיישב לידה. ליאור ואורן דיברו וצחקו כל הנסיעה, ולא פעם צעקו להם חיילים אחרים באוטובוס שידברו חלש יותר. שיתנו להם לישון.

כל חיילי הבסיס, למעט שרון הגיעו לבסיס האימונים.
"פה תעבירו את הזמן שלכם" הסביר המפקד. "פה בקפיטריה?!" כולם צחקו.
"הלוחמים מתאמנים ואם נצטרך אתכם נקרא לכם. תנוחו" הוא אמר.
אורן אמר לעצמו "עכשיו בוודאות לא תהיה לי ברירה, אלא לנסות להתחבר לליאור, יש לנו חמישה ימים להעביר ביחד."
אורן וליאור ישבו אחד עם השני מהבוקר עד הערב. ישבו וצחקו. אפילו סיגלו לעצמם מספר בדיחות אישיות שרק הם מבינים. הקפיטריה עצמה מכילה המון מקומות ישיבה, אך שניהם בחרו להם שולחן קבוע, שם ישבו אחד מול השני. בכל פעם שישבו הזמינו משהו אחר לאכול. מדי פעם בורקס, מדי פעם כריך. לא תמיד הייתה מטרה להזמנה, העיקר שישבו יחד.
שיר קבוע התנגן מהפלאפון של אחד החיילים.
"זה יהיה שיר כניסת החופה שלנו" צחקה ליאור. "כן" ענה אורן, "אנחנו שומעים אותו כל היום."

יום רביעי בבוקר הגיע ואורן כבר מוכן ליציאה לביתו.
"אתה יוצא היום הביתה?" שאלה ליאור.
"כן" ענה לה אורן. "ביקשתי אישור מהמפקד שלי."
"יש לי כאב ראש, אני לא אשרוד פה עוד יום" ענתה ליאור. "הלוואי וגם אני הייתי יוצאת איתך היום, יהיה לי קשה להיות פה לבד."
"שלחי הודעה למפקד שלך" אמר לה ליאור בעודו שם את ראשה על רגלו. "המפקד שלך אחראי על כולם, אין סיבה שלא ירשה לך."
"אני לא בטוחה בזה, מפחיד לשלוח לו הודעות."
אורן חטף מליאור את הטלפון שלה ושלח הודעה בשמה למפקד.

נסיעה מבאר שבע לצפון, גם ברכבת היא לא קלה. נסיעה ארוכה ומפרכת, מזל שהיה מספיק מקום. אורן וליאור התיישבו אחד ליד השני, כאשר עוד חיילת מהבסיס יושבת מולם.
"שבוע הבא מגיעים לבסיס אימונים חדש ליד הבית, אפשר לקום מאוחר בראשון" שמח אורן.
"כן איזה כיף" ענתה ליאור, ומיד לאחר מכן הניחה את ראשה על כתפו של אורן. החיילת ממול הסתכלה וחייכה אליהם. מן חיוך כזה שאומר 'אתם נראים טוב ביחד.' אורן חייך אליה חזרה, כאשר לחייו נהפכו אדומות.
הרכבת החלה בנסיעתה. אורן וליאור החזיקו זה בידו של זה, ונרדמו.