"כך אוכל אולי להיות שוב איתך"
עמדתי שם, בחושך, בסמטה, וחיכיתי לך. אלוהים יודע כמה זמן עמדתי שם. עייפה, רעבה, בודדה ומתגעגעת. מחשבות רבות כל כך עברו בראשי. עליי, עליך, עלינו… כל שנייה שעברה נראתה כמו שעתיים וחצי. ואני רציתי רק דבר אחד- רציתי שתגיע. בשלב מסוים התחלתי להסתכל על העוברים ושבים. בחורה גבוהה ובלונדינית, שהלכה עם ילד קטן. אחר כך רץ שם נער אחד. עוד רוכב אופניים ואישה שיצאה לריצה. התיישבתי על הספסל. עוד לא הגעת. חשבתי שאולי כבר לא תגיע בכלל, ודמעה זלגה על לחיי. "אני אוהבת אותך" לחשתי לי, בשקט בשקט, ואף אחד לא שמע. פתחתי את תיקי והוצאתי ארנק קטן, הייתה בו תמונה שלי ושלך. הבטתי בתמונה ובכיתי. הרגשתי שזמן רב מדי עבר. נגשתי לבחורה צעירה ושאלתי אותה מה השעה. נוכחתי לדעת שחיכיתי שם שעתיים. התחלתי לפסוע לאט לכיוון ביתי, מסתכלת לצדדים וסורקת את השטח, שלא תבוא פתאום ותראה שאני לא שם. לא הצלחתי להבין למה לא באת. אתה לא אוהב אותי? לא רצית לראותי? אני לא חשובה לך? מחשבות ושאלות אלו הציפו את מוחי וכמעט שפוצצו אותו. הגעתי לביתי, בניין מספר 8, ועליתי לדירה. נכנסתי לחדרי והתיישבתי על מיטתי הגדולה. הבכי גבר. "בוא אליי!" צעקתי. ידעתי שהוא לא שמע… הדלקתי את הטלוויזיה. צפיתי בתוכנית קומדיה ישנה, ולאט לאט שקעתי בשינה עמוקה. התעוררתי מאוחר בבוקר מקול צעקות בחדר ליד. שטפתי את פניי והלכתי לברר מה אירע. אמי עמדה שם. "שבי דניאל" היא ביקשה. התיישבתי על קורסת העור הבלויה והקשבתי. "את צריכה להבין." אימא אמרה לי. הכול יהיה בסדר." היא הבטיחה, והתיישבה מולי. היא שתקה במשך כדקה, ובחוסר חשק התחילה בסיפורה. "קבעת אתמול להיפגש איתו. בסמטה שליד בית הקפה הקטן. בשעה 19:00. הוא רצה להתחיל להתארגן ולצאת מהבית, אבל הוא היה עייף ונרדם בלי כוונה. כשהתעורר נוכח לדעת השעה היא כבר 20:15, והוא עוד לא יצא. הוא התלבש מהר ויצא מביתו. הוא החליט ללכת ברגל, יותר נכון לרוץ. כשהגיע לכביש הקטן שבין השכונות, הוא ניסה לחצות את הכביש, אבל נהג של אוטובוס אחד לא שם לב שהרמזור התחלף לצבע אדום… האוטובוס המשיך, ודרס אותו. אני מצטערת כל כך…" הא סיימה את סיפורה בבכי. חיכיתי מספר שניות, ואז התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי עוד מעולם, וכנראה שגם לא אבכה. רצתי לחדרי וטרקתי את הדלת. "עומר!!!" צרחתי בכל כוחי. למעלה, לשמיים. הדיכאון לא הרפה. באותו הבוקר, בבית הספר, ואחר הצהריים. "מה אני בלעדיך?" שאלתי, כאילו הוא באמת יכול לענות. התיישבתי על הכיסא, מול השולחן, וכתבתי. מכתב פרידה. מאימא, מאבא, מהדודים והדודות, מהחברים, מכולם. וכשסיימתי פתחתי את החלון לרווחה ופשוט קפצתי החוצה, מהקומה ה-31, בזמן שצעקתי את המשפט: "כך אולי אוכל להיות שוב איתך".
תגובות (2)
איזה מרגש. זה עשה לי צמרמורת. יש לך כתיבה מדהימה.
תודה!!! וזה לא תמיד יוצא לי ככה