רק ביחד – פרק 1 – ניסיון:\\

רצתי הכי מהר שיכולתי, התאמנתי לזה כל החיים שלי, אסור לי להיכשל עכשיו. אם אני לא טועה, אני עדיין מוביל. כבר ראיתי את קו הסיום, הגברתי את הקצב. עוד קצת וזה נגמר. עוד קצת…
"והמנצח הוא:… מספר 34 – דניאל רוברטס!!" נשמע קולו של השדרן.
נשמעו קריאות ושריקות מהקהל, צלמים הקיפו אותי מכל מקום. אני רק התנשפתי וחייכתי, הנחתי את ידיי על ברכיי כדי להרגיע את קצב נשימותיי. צפיתי בשאר המתמודדים זוכים במקום השני, השלישי, הרביעי ואיך כל 46 המתמודדים האחרים נקראים מקום אחרון. פתאום הרגשתי יד נוקשה נוגעת בכתפי.
הסתובבתי וראיתי את אחי הגדול עם בקבוק מים. הוא הגיש לי את בקבוק המים ותפח על כתפי.
"מקום ראשון, אחי!" אמר, קורן מאושר, "איך המרגש?"
"מעולה," עניתי בחיוך ולגמתי מהבקבוק מעט מים.
"ההורים למעלה, הם עוד מעט באים. הם מה זה גאים, אתה לא מבין."
"אני שמח…" פתאום הגיע כתב עם מיקרופון ומאחוריו צלם עם מצלמה ואיש גבוה במיוחד שמחזיק בום מעל ראשו, וקטעו את דבריי.
"אנחנו כאן עם דניאל רוברטס, הזוכה במקום הראשון בתחרות הריצה של הקילומטר וחצי," אמר המראיין בקול רם ודחף את אחי. "איך אתה מרגיש, דניאל?" הוא שאל וקירב את המיקרופון אל פי.
"אני מרגיש מצויין, מאוד גאה בעצמי," עניתי והוספתי את חיוך מיליון הדולר שלי כשהבנתי שהמראיין הוא כתב הספורט של החדשות המקומיות של אנגליה.
"כמה זמן התכוננת למירוץ היום?"
"אממ אני מניח שכל חיי," עניתי וחייכתי שוב.
המראיין חייך והתעקש על תשובה יותר מספקת.
"הגברנו את רמת האימונים לפני כחודשיים," עניתי ללא חשק.
המראיין חייך בסיפוק, ופנה למצלמה: "ובכן, זה לא פשוט בכלל לזכות במקום הראשון, כמו שאנחנו רואים, הניצחון מצריך חודשיים של אימונים מפרכים בנוסף לאימונים הרגילים." הוא אמר ופנה אליי בחזרה בכוונה לשאול אותי עוד שאלה, אך פתאום הופיעו הוריי מאחוריו, שניהם קורנים מאושר וגאווה כאילו כתוב על מצחם: 'הבן הקטן שלי זכה במקום הראשון בתחרות ריצה של קילומטר וחצי מתוך ארבעים מתמודדים והוא בסך הכל בן 14', אבל כמובן שזה לא רשום על המצח שלהם – זה ארוך מדי. זה רשום על הדגל שהם מחזיקים יחד.
"אתם ההורים של הילד?" שאל המראיין.
"כן, כן, אנחנו ההורים הגאים," אמר אבי וחייך חיוך ענקי.
"אתם מודעים לעובדה שהוא היה המתמודד הכי צעיר בשכבת הגיל של המירוץ שלו (שהיה לגילאי 14-17)?"
"כן, ואנחנו הכי גאים בעולם! כל האימונים הקשים השתלמו!" צעקה אימי בשמחה.
"השגתם מאמן מיוחד לילד או ש…" המראיין לא הספיק לסיים את שאלתו ואחי התפרץ מאחוריו.
"לא, לא. אני ואבי אימנו אותו," אמר אחי.
"ומי אתה בדיוק?" שאל המראיין המופתע שלא שם לב לזה שאחי היה מאחוריו כל הזמן הזה.
"אני אריק, אני האח הגדול של דניאל," ענה אחי.
"ומה הפרש הגילאים בינכם?"
"4, מספיק זמן כדי לצבור ניסיון בספורט יותר ממנו," אמר אחי בקול מתנשא.
"'יותר ניסיון בספורט ממנו'? הבחור הרגע קטף את המקום הראשון בתחרות ריצה של קילומטר וחצי מתוך 40 מתמודדים," ענה המראיין בזילזול.
"קצת סבלנות, אני הולך להתחרות בתחרות של הקילומטר וחצי, זאת של גילאי ה-18 עד 25, ואז אני אבוא להתראיין אצלכם רק בשביל להזכיר לכם," הוא הצביע עליי ועל המראיין, "איך באמת נראה המקום הראשון," אמר והצביע על עצמו.
"בהצלחה לך," אמרתי ותפחתי לו על השכמות והלכתי לחדר המנוחה. השארתי את אחי להתמודד עם כל הצלמים, הוא מסתדר איתם מעולה. הוריי עקבו אחריי ואמרו לי שהם צריכים לספר לי משהו.
"מה קרה?" שאלתי וקיוויתי שזה לא משהו רע, לפי החיוכים וההתרגשות הגלויה לעין הבנתי שאין סיכוי שזה יהיה משהו רע.
"לפני שבאנו אלייך, דיבר איתנו מקס פרדי, יודע מי זה?" שאל אבי.
"רק האדם העשיר ביותר באנגליה, יותר ממשפחת המלוכה כולה ביחד, זה שמחתים אנשים שחושב שיש להם כישרון וגורם להם להתפרסם בכל העולם תוך יום. כן, שמעתי עליו קצת."
"אז הוא רוצה להחתים אותך על חוזה לחמש שנים הבאות! הוא יעשה אותך מפורסם! אוי, בן שלי, אתם, הילדים, גדלים כל כך מהר…" אמרה אימי והתייפחה על כתפיי.
"וואו, אמא, אבא, אני לא מאמין!" אמרתי לא מאמין.
"כן, כן. אנחנו נשבעים!" אמר אבי בחיוך גאה וניסה להרגיע את אמי, "הכל בסדר, רוזיצ'קה, הכל בסדר," אמא התנתקה מכתפיי ועברה לכתפיו של אבי שליטף את גבה במטרה להרגיע אותה. "היא סתם קצת מתרגשת…" אמר אבי, אך לא זכה לסיים את דבריו שנקטעו על ידי השדרן.
"וחזרנו כדי לצפות במירוץ של הקילומטר וחצי, הפעם של שכבת גיל יותר גבוהה – גילאי 18-25, בהצלחה לכולם."
"מהר, שלא נפספס את אריק!" אמרה אמי ופתחה בריצה מהירה בחזרה לאזור הקהל כאילו לא בכתה כמו ילדה קטנה לפני רגע ואני ואבי אחריה.