כי לא נשאר דבר- פרק 33 אחרון

פרק 33-

-כעבור חודש-
"אני עדיין לא מאמינה שאני באה בגללך לנשף." אני אומרת בזמן שאני שמה את נעל העקב השחורה על רגלי.
"את לא באה בגללי, את באה בשבילי." שירן מצחקקת.
"תאמיני לי, חבל שלא השלמנו לפני הגיוס." אני צוחקת ושירן אחרי.
"די להיות ממורמרת, את תראי שיהיה כיף. זה ישחרר אותך מהשנה הזאת שעברה עלייך." אומרת.
"כן… איזה שנה זו הייתה." אני אומר ונעמדת מול המראה, מסתכלת על עצמי.
השנה הזו הייתה קשה, קשה מדיי. עברו עליי דברים לא קלים. כל ההחלטות שהייתי צריכה לקבל, כל הרגשות, המעשים… כל המבחנים, והציונים שהייתי צריכה להוציא למרות המצב הקשה. וכשאני מסתכלת עכשיו אחורה, אני לא מצליחה להבין איך עברתי את זה.
"מוכנה?" שירן שואלת ונעמדת לידי, אני מהנהנת.
שתינו לבושות בשמלות ארוכות-ארוכות בצבע שחור.
"אז בואי נרד, איתמר מחכה כבר למטה." היא מחייכת.
בחודש הזה מאז שהשלמנו, אני החזרתי את שירן למסלול והיא החזירה אותי. החזרתי אותה להיות שירן שאני מכירה, זאת שלא מתלבשת חשוף ולא יוצאת יותר מפעמיים בשבוע. היא החזירה אותי לכל החברים שניתקתי איתם קשר מאז שאור נהרג.
אנחנו יורדות לאט, כדי לא ליפול מהעקבים ולהתגלגל ביתר המדרגות. ולפני שאנחנו מספיקות לצאת מהבית, אמא שלי תופסת אותנו ומכריחה אותנו להצטלם.
"נו אבישג תחייכי," היא אומרת ומדגימה חיוך על עצמה.
אני מחייכת חיוך מאולץ, היא מצלמת, ואחרי עשר דקות אנחנו משוחררות לצאת לנשף.
"תהנו!" אמא אומרת לפני שאני סוגרת את הדלת אחרינו.
אנחנו מתקדמות לג'יפ הלבן של איתמר, ונכנסות לשבת אחת ליד השניה במושב האחורי.
"איזו השקעה בנות." הוא אומר ומחייך לשתינו.
"סע כבר לפני שנאחר." שירן אומרת בכעס- צחוק והוא מתניע את הג'יפ.
אנחנו מגיעים לנשף, אני לא מזהה את המקום.
בכניסה הוצב קיר ענקי שאני רואה שיתר השכבה מצטלמת שם.
אני ושירן נכנסות, בלי להצטלם, שירן לא מתה על הצלמים ולי אין כוח לעמוד בעוד פוזות מטומטמות.
הערב עובר מהר. כל עשר דקות מביאים לך שוט ואת לא יכולה לסרב כי זה הערב הגדול שלכם, לא מפסיקים לרקוד לשניה… גם עם כאלה שאת לא הכי מכירה, אבל את כל כך שיכורה שאת לא יודעת מה את עושה.
כשהערב נגמר ואני מחפשת את שירן בין כל האנשים, אני רואה את אריאל יושב באחד השולחנות עם רז ואיתי. הוא לא נראה כל כך שיכור ולפני שאני מספיקה להבין מה אני עושה, הרגלים שלי לוקחות אותי אליו.
"היי אתה," אני צוחקת ומצביעה על אריאל. "בוא תרקוד איתי."
ההליכה שלי מצחיקה, אני מתנדנדת מצד לצד בכל צעד שלי, הרגלים שלי עייפות מהעקבים אבל אני לא מפסיקה.
"אבישג את בסדר?" אריאל שואל אחרי שקם ולקח אותי לצד.
"ברור, ברור." אני צוחקת שוב, מתרחקת ממנו והולכת לכיוון היציאה. "איזה ערב מדהים, נכון?"
"ניראה לי." הוא עונה.
בצעד הבא שאני עושה, אני כניראה דורכת על קצה השמלה שלי כי אני מועדת ונופלת על הרצפה.
"אני ממש ממש ממש שיכורה…" אני אומרת, ובמקום לבכות מהמכה החזקה שקיבלתי ברגל, אני צוחקת כמו מטומטמת.
"קומי אני לוקח אותך לבית." אריאל אומר ועוזר לי לקום מהרצפה.
"לא רוצה לבית, אני צריכה לחפש את שירן." אני עונה לו ודוחפת אותו ממני כשאני כבר עומדת ביציבות על הקרקע.
"אני אתקשר לשירן, פשוט לכי ותשבי על הספסל שם, בסדר?" הוא אומר ומצביע על ספסל חום שקצת רחוק מאיתנו.
אני מהנהנת ומתחילה להתקדם לספסל, בדרך אני מועדת עוד כמה פעמים אבל אני מצליחה לייצב את עצמי ולא ליפול שוב. הראש שלי מסתובב, הגרון שלי שורף, והכל ניראה מסביבי מטושטש.
אני מגיעה לספסל, מתיישבת עליו ואחרי כמה דקות אריאל מגיע אליי בריצה.
"דיברתי איתה, היא חזרה לבית עם איתמר." הוא אומר בין נשימה לנשימה.
אני מרימה את ראשי ומסתכלת עליו.
"אתה חתיך היום." אני אומרת בלי לחשוב.
אני לא יודעת כמה שתיתי, אבל ככל-הנראה זה יותר מדיי. אריאל מתעלם ממה שאמרתי ויושב לידי.
"שוגי תני לי לקחת אותך הבייתה." הוא אומר ואחרי כמה שניות אני מהנהנת.
הוא עוזר לי ללכת למכונית שלו כי היא קצת רחוקה מהמקום בו אנחנו יושבים. אני נכנסת למושב הקדמי שליד הנהג. אפילו לסגור את החגורה כמו שצריך אני לא מצליחה אז אריאל עוזר לי וסוגר אחר-כך את הדלת שלי.
הוא נכנס ויושב בכיסא הנהג, מתניע את המכונית ויוצא מהחנייה.
לכל אורך הדרך שקט. אין מוסיקה ואין על מה לדבר. וכשאני שמה את ראשי על הכתף שלי אני מבינה איפה ועם מי אני נמצאת.
במכונית אחת קטנה, עם זה ש"שברתי" לו את הלב.
"פאק." אני ממלמלת לעצמי ומקווה שאריאל לא שומע אותי.
"אמרת משהו?" הוא שואל ומסיט את מבטו אליי, רק לרגע מהכביש.
"לאן נוסעים?" אני ממציאה משהו ומזיזה את כל השיער המבולגן שנפל על פני.
"אני לוקח אותך לבית." הוא אומר בשקט ועוצר בחדות ברמזור שהתחלף בשניה לאדום.
אנחנו המכונית היחידה שעומדת שם. העצירה החדה הזאת לא עושה לי טוב ואני מרגישה שכל מה ששתיתי על הבטן הריקה עולה לי… בלי לחשוב פעמיים אני פותחת את הדלת ורצה למדרכה, אני לא רוצה שמישהו יראה אותי במצב הזה. אני לא רוצה שאריאל יראה אותי במצב הזה.
"לאן את…" אני שומעת את אריאל מרחוק אבל זה כבר מאוחר מדי.
אני נכנסת מאחורי תחנת אוטובוס ומקיאה את הכל. את כל מה שעבר עליי הערב הזה. אני שומעת צעדים מאחורי אבל אין לי את הכוחות להגיד לו שיעצור, שאני לא רוצה אותו כאן, עכשיו.
"את בסדר?" אני שומעת אותו מעליי, אני משתעלת כמה פעמים ואחרי זה מהנהנת.
אני דפוקה. החיים שלי דפוקים. המחשבות שלי דפוקות. המעשים, הכל. אני פשוט דפוקה.
"חכי כאן, אני אלך לקנות לך מים." הוא אומר ואני מרגישה את הצעדים שלאט לאט מתרחקים עד שאני לא שומעת אותם יותר.
אני לוקחת את קצה השמלה ומרימה אותה למעלה כי פשוט חם לי. את הנעלים אני מורידה כי אני לא מסוגלת לדרוך על הרגלים יותר. ואני מתיישבת בתחנת האוטובוס, מחכה לאריאל.
"קחי," הוא מושיט לי בקבוק גדול של מים וחבילת מסטיקים בטעם מנטה. "זה עוזר לי שאני שיכור." הוא מחייך.
אני מחזירה לי חיוך כי אני חושבת שזה הדבר המתאים לאותו הרגע אבל אחרי שניה אני מתחרטת.
מה אני עושה לעזאזל? הולכת עם האקס שלי שאמרתי לו שזה פשוט לא ילך? מה עובר עליי?
אני שותה מהמים ומנסה למחוק את הערב המיותר הזה מהזיכרון, אחרי זה אני לוקחת שני מסטיקים מהחבילה ושמה בפה… זה באמת משפר את ההרגשה שלי.
"תודה שאתה ככה דואג לי…" אני אומרת אחרי שקט ארוך ביני לבינו כשראשי מופנה למטה, אני לא רוצה להסתכל עליו, על העיניים שלו… כי אני בטוחה שזה פשוט יחזיר אותי אליו.
נקודת החולשה שלי אצל אנשים זה העיניים, מספיק שהם יתנו לי מבט אחד ואני שבויה שלהם, ובטח שזה קורה לי אצל אנשים שאני אוהבת.
"ברור," הוא מחייך אלי ואחרי כמה זמן אני מרגישה שהוא אוחז בידי. "קשה לי בלעדייך."
הדמעות לא מאחרות לבוא, ואני מרגישה שהאיפור היותר מדי מוגזם לאט-לאט נמרח לי.
"אני לא יכולה אריאל, תבין אותי." אני אומרת אחרי כמה זמן, בוכה כמו מטורפת.
אריאל מסתכל עלי בעיניים האלה שלו, כאילו מבקש רשות… ואז אחרי רגע אני מרגישה את היד החמה שלו מרימה את שיערי מפני ומושכת אותי לחיבוק חם ואוהב.
"קשה שלי," אני ממלמלת בזמן שדמעותיי מרטיבות את כל חולצתו של אריאל, אבל זה נראה שבכלל לא אכפת לו.
"זה לא נגמר אבישג. אני לא יכול להאמין שזה נגמר." הוא לוחש באוזני אבל אני דוחפת אותו ממני.
כי אני יודעת שאני תכף לא אוכל לשלוט בעצמי ואני אפול שוב בזרועותיו.
"איך אתה יכול להמשיך לאהוב אותי אחרי שאני פוגעת בך כל-כך הרבה?" אני שואלת אותו אבל לא מסתכלת עליו.
"אם זה היה תלוי בי, מזמן כבר הייתי מתקדם הלאה." הוא עונה לי ושומעים בקול שלו לא מעט ביטחון. "הבעיה שזה לא תלוי בי, זה תלוי בלב שלי."
אני נושפת אוויר ומכסה את פני בעזרת ידי השמאלית, איך אפשר להישאר אדישה אחרי מילים כאלה?
"תסתכלי עלי," אריאל מבקש ונוגע שוב בידי.
"אני לא יכולה." אני עונה בשקט וממשיכה להסתכל למטה.
"למה?" הוא שואל.
"כי אני יודעת שכשאני אסתכל בעיניים שלך, זה נגמר, אני אהיה שלך לתמיד." אני אומרת ואחרי זה יש שקט.
"תני לנו הזדמנות," אריאל אומר לבסוף בקול שבור. "תני לי הזדמנות."
אני מרימה את ראשי לאט לאט, מפחדת ממה שאני הולכת לעשות… או בעצם לא לעשות.
כשאני מסתכלת בעיניים הרטובות שלו ופשוט מושכת אותו אליי לחיבוק.
איך אני יכולה לבחור?
איך אני יכולה באמת לבחור כשהלב שלי עשה את הבחירה כבר בעצמו?