כי לא נשאר דבר – פרק 32

פרק 32 –

"תני לי יד, תני לי מקום…" זמזמתי בדרכי לכיתה.
קשה לחזור ללימודים אחרי חופש ארוך כמו חופש פסח, בעיקר בכיתה כמו י"ב.
יש כבר תחושה של סיום, של בגרות… תחושה של זהו, סיימנו את פאקינג שתיים-עשרה השנים האלה.
אני הולכת בשקט ונכנסת למבנה המוכר.
בדרך לכיתה אני עוברת בשירותים ומסתגרת באחד התאים.
'אסור לך להשתגע. נשאר לך חודש ואת עפה מכאן. תרגעי, תנשמי, הכל יהיה בסדר.' אני מדקלמת לעצמי בראש.
הימים שאחרי הפרידה מאריאל היו קשים. ניסיתי לא לשקוע שוב בדיכאון כמו זה של אחרי המוות של אור. הייתי לבד, המון לבד.
בפעם הראשונה הבנתי כמה אני בודדה. כמה שאני מתגעגעת לקצת חברה, קצת התייחסות…
הבטחתי לעצמי שאני הולכת לקחת את שירן לשיחה, התגעגעתי אליה יותר מדי… ולמרות כל מה שהיא עשתה, כל ההתרחקות הפתאומית הזו… אני עדיין אוהבת אותה.
והיא עדין החברה הכי טובה שלי מגן רימונים.
אני פותחת את הדלת, מסתכלת על עצמי במראה ויוצאת לעבר הכיתה שלי.
בשיעור הראשון המחנכת שלי מדברת על טקס הסיום, ובשיעור השני על הנשף.
שניהם עוברים במהירות ואני לא מקשיבה לה שהם אומרים.
"והדבר האחרון," המחנכת שלי אומרת. "הנוכחות בנשף היא חובה."
אני מגניבה חיוך קטנטן לעצמי, אין סיכוי שבמצב הזה אני הולכת לנשף.
כשמגיע הצלצול, אני יוצאת במהירות בשביל למצוא את שירן.
אני מגיעה לקפיטריה ומסתכלת מסביב, אני רואה אותה יושבת בשולחן שתמיד נהגנו לשבת בו… וזו הפעם הראשונה שאני רואה שהיא לא מוקפת בחברים בכלל, היא לבד.
ממש לבד, כמוני.
אני מסדרת את תיקי על גבי והולכת לכיוון השולחן.
"אפשר?" אני שולחן בקול שקט וקטן.
היא מרימה את ראשה, מסתכלת עליי ומהנהנת.
השקט שייש ביננו מלחיץ אותי. פעם לא יכולנו לשתוק כשהיינו ביחד, לכל אחת היה מה לספר לשנייה. והיום… לפי המצב הזה, כל אחת מפחדת לפתוח את הפה בשביל להגיד משהו. יכול להיות שאיבדתי אותה? את החברה הכי טובה שלי?
"אם יש דבר שאני בחיים לא אסלח לעצמי, זה שהתרחקתי ממך כשהכי היית צריכה אותי." שירן אומרת לבסוף. "אני לא רוצה אפילו לתאר לעצמי את הגיהנום שעברת."
"זה בסדר," אני אומרת, למרות שזה ממש לא. אבל אני רואה את הצד שלה, יכול להיות שגם לה היה קשה… היא הייתה חברה מאוד טובה של אור בלי קשר אליי. ואני מבינה אותה, לאבד מישהו כמו אור זה כמו לאבד עולם ומלואו.
"לא זה לא, הייתי צריכה להיות איתך שם ברגעים הכי קשים שלך. שון סיפר לי כמה קשה לך ואני בחרתי להתעלם." היא אומרת. "את לא יודעת כמה אני מצטערת על זה, שוגה."
"זה בסדר, באמת. אני רק רוצה אותך בחזרה."

"ניראה לי שלא שמעתי טוב… אמרת שאריאל ואור בני-דודים?" שירן שואלת בצעקה, אני מהנהנת. "והוא לא אמר לך?"
"לא, הוא החליט לשמור את המידע הלא חשוב הזה לעצמו." אני אומרת ולוקחת עוד כפית מהגלידה שקנינו בדרך לבית שלי.
"אני לא מאמינה." היא אומרת ולוקחת גם היא עוד כפית. "רגע ומה עשית?"
"מה אני יכולה כבר לעשות? נפרדתי ממנו… איך אני יכולה להיות עם מישהו כזה שדומה לו בכל דבר אפשרי?"
"אבל את אוהבת אותו." היא חוזרת ואומרת.
"יש דברים שחזקים יותר מרגשות." אני אומרת ונועצת את הכפית בגלידה.
"כמו מה?" שירן שואלת.
"כמו מעשים." אני עונה חד וחלק.
אם רק הוא לא היה עושה את זה… אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל הלוואי ואריאל אף פעם לא היה לוקח אותי לקיר הזה. הלוואי ולא הייתי מגלה על זה… הכל היה הרבה יותר טוב עכשיו.
"בזמן הזה שלא דיברנו נהיית משוררת, אה?" שירן שואלת בצחוק ונועצת גם את הכפית שלה בגלידה.
"את רואה מה זמן עושה לאנשים." אני צוחקת.
"לדעתי את צריכה לתת לו עוד הזדמנות." היא אומרת. "תראי זה לא שהוא עשה משהו לרעתך, אני בטוחה שהיית מתה לא לגלות שהם משפחה."
מצחיק איך אחרי כל הזמן הזה, היא עדיין מכירה אותי הכי טוב שאפשר…
"נכון, הלוואי ולא הייתי מגלה אבל עכשיו, אחרי שגיליתי, אני לא יכולה להתעלם מזה."
"את יותר מדי קשה עם עצמך אבישג, תשתחררי קצת. הוא מצחיק אותך?" היא שואלת, אני מהנהנת.
"הוא גורם לך להיות מאושרת?" היא ממשיכה לשאול ואני שוב מהנהנת. "אז זה מספיק, תאמיני לי."
"אוף…" אני ממלמלת ונושפת אוויר מפי, צונחת בין כל הכריות על המיטה שלי. "למה דווקא החיים שלי הם הכי אומללים וממורמרים?"
"כי בדרך לאושר יש אינספור מכשולים." שירן מחייכת. "והגיע הזמן שתעשי את הבחירה שלך במכשול הזה. אם להמשיך לאהבה החדשה שלך או להיות תקועה בעבר."