כי לא נשאר דבר – פרק 31

פרק 31-

אני ממשיכה ללכת ומסתכלת תוך כדי על הקיר עם התמונות, עכשיו מופיעות רק תמונות של אריאל… הוא היה ילד יפה. משורטט ולבוש כמו גבר קטן.
אני מחייכת ועוברת לתמונות הבאות.
ואז… אני כל-כך מתחרטת.
כשאני רואה תמונה של אריאל ואור על הקיר.
תמונה אחת, ואלף מילים שאני רוצה לשמוע מאריאל.
אלף מילים שיסבירו לי איך הוא מכיר אותו.
אני מסתובבת ומסתכלת על אריאל, הוא מחייך אלי ובטוח שלא יבין למה אני כל כך מבולבלת.
אני מצביעה על התמונה ורק אז הוא מבין. לא מעניין אותי עכשיו שום דבר, אני רוצה לדעת מאיפה הם מכירים. אבל אריאל שותק ואני לא יכולה לסבול להיות באותו מקום יותר.
אני עוברת אותו במהירות ויורדת במדרגות.
שקט. פשוט שקט.
זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו בזמן שאני רצה במהירות מביתו של אריאל.
דמעות עומדות לי בקצה העיניים ואני מרגישה שחלקן מתחילות ליפול.
"אבישג זה לא מה שאת חושבת!" הוא צועק ואני רק מגבירה את קצב הריצה שלי.
"תקשיבי לי, בבקשה." אומר ומצליח לעקוף ולעצור אותי. "אני אספר לך, אבל תבטיחי לי שלא תעזבי אותי."
אני מוחה את הדמעות ומפסיקה לבכות, ולפי המשפט הזה אני יכולה להבין שהוא ידע. הוא ידע במשך כל הזמן הזה שהייתי החברה שלו, והוא פשוט לא ייחס לזה חשיבות.
"אני לא מבטיחה כלום." אני אומרת שוב, בחדות.
אריאל לוקח נשימה ומוריד אתה הראש למטה.
"קדימה תסביר," אני אומרת בביטחון.
"כשהגעתי לעיר וראיתי אותך בפעם הראשונה במסדרון, לא ידעתי, באמת. אבל כשסיפרת לי עליו, אז הבנתי שזאת את. הבכי והדיבור שלך מתוך שינה… הכל התחבר לי. פשוט העדפתי להתעלם מזה כדי שיהיה לנו יותר טוב ביחד." הוא אמר, דיבר לאט ולקח שוב את ידי בידו.
"אתה בכלל יודע כמה זה קשה?" אני שואלת אותו ועולות לי שוב דמעות בעיניים, הוא שיקר לי. "אתה יודע כמה זה קשה לאהוב בפעם השנייה אחרי דבר כזה? אחרי שאת מאבדת את הדבר הכי יקר לך בעולם?"
הוא שותק בפעם השנייה, בצדק. אין לו מה להגיד. רק עכשיו, בטח, הוא מבין שהוא עשה טעות.
"לא אתה לא יודע. כי לא עברת את זה." אני אומרת. "מה אתם בכלל? אחים? דודים? מה?"
אני לוקחת את ידי מידו ומתרחקת ממנו, כשדמעות לא מפסיקות לזלוג מלחיי. אני לא מוחה אותן כי אני רוצה שאריאל יראה מה הוא גורם לי, כמה השקר היה משמעותי בשבילי.
"בני דודים," הוא אומר בשקט ומתיישב על המדרכה שבצד הכביש הנטוש.
"ולא יכולת לספר לי?"
"הייתי בטוח שתעזבי אותי," אריאל צועק בהתגוננות.
"אתה צודק." אני אומרת בשקט, "זה באמת מה שאני עושה."
"מה?" הוא שואל, הפעם יותר רגוע.
"נתתי לך את הלב שלי אריאל, הוא כבר היה שבור אבל בכל זאת החלטתי לשים אותו בידיים שלך. אתה ידעת שהייתי חברה שלו ובכל זאת ניסית להיות איתי. למה? כמעט שלא הייתי מסוגלת להמשיך הלאה עם מישהו חדש אז עכשיו אתה רוצה שאני אמשיך הלאה איתך? שאתה קרוב משפחה שלו?" אני שואלת ומסתובבת כדי שלא יראה אותי, כאילו מסתתרת מפניו.
וזה רגע, שאני ממש לא רוצה שאריאל יראה.
רגע של חולשה. פעם אור היה החולשה שלי, ועכשיו זה הוא.
הכל השתנה לי בבת-אחת. אני לא יכולה להסתכל עליו מבלי לראות את אור. זה מרגיש לי שכל הזמן שהייתי איתו היה שקר. הוא ניצל אותי, הוא הכיר את הסיפור שלי ובכל זאת הלך על-זה.
ואני לא יכולה לסלוח.
'המלחמה לא הוגנת כשהאוייב שלך- הוא החולשה שלך' עולה לי המשפט ששירן פעם אמרה לי באחת משיחות הנפש שלנו… כל כך נכון.
עכשיו אני מבינה, שבעצם התאהבתי באריאל… אני אוהבת אותו, כן, בגלל זה כל-כך כואבת לי הבגידה שלו.
"אל תעשי את זה אבישג… אל תזרקי את מה שייש בנינו." הוא אומר בשקט וברוגע.
אני מסתובבת שוב ומסתכלת עליו, כשאני לא רואה את פניו כי ראשו מופנה כלפי מטה.
"אריאל תסתכל עליי," אני אומרת בביטחון אך הוא לא זז. "נו תסתכל עליי…"
כשהוא ממשיך להיות עקשן ולא מרים את ראשו מהרצפה, אני מתקדמת אליו, ומתיישבת לידו.
אני שמה את ידי על הלחי שלו… הלחי הנעימה שלו ופשוט מלטפת אותה… אני מרגישה שהיא רטובה ואני מרימה את ראשו כך שיוצא מצב שאני מסתכלת לו בעיניים.
"אני אוהבת אותך," אני אומרת חד וחלק.
אני עוצרת את עצמי מלטבוע בעיניים הירוקות והיפות שלו ומפנה את ראשי מטה.
"אבל אני פשוט לא יכולה להיות איתך."
הוא לא אומר כלום, כי הוא יודע שההחלטה שלי נכונה לגביו.
אני לא יכולה להמשיך ולהיות איתו אחרי דבר כזה… זה לא מרגיש נכון מבחינתי.
אני קמה מהמדרכה ומתחילה ללכת לכיוון המכונית שלי שחונה באחת החניות ברחוב.
אני לא רצה, פשוט הולכת באיטיות וחושבת.
חושבת על איך הגעתי למצב הזה ואם אני אשאר בו כל החיים.
המצב הזה שאני נותנת לאור לשלוט בי ככה, שאני מבינה שהוא לא יחזור אבל עדיין איזשהו חלק בי לא רוצה 'לאכזב' אותו…
אני מגיעה למכונית, לוחצת על הלחצן שמדליק אותה ונכנסת דרך הדלת בשקט.
אני מתניעה ונוסעת לבית.
כשאני מגיעה, כל האורות בבית כבויים כמו שעזבתי אותו, כאילו אף אחד עדיין לא חזר לכאן מאז שיצאתי.
אני מדליקה את האור בכניסה והולכת למטבח בשביל לשתות.
בדרך אני עוברת דרך השולחן שבסלון, רואה את הדף שהשארתי כאן. אני הולכת לעבר השולחן, מתכופפת ומרימה את הדף… וכל הדרך למטבח אני מקמטת וקורעת אותו לחתיחות.
אחרי שאני זורקת אותו לפח אני מחליטה להירגע, לשתות מים ולעלות למיטה.
אבל משהו עוצר אותי, משהו בפנים… בלב.
זו בטח הסכין שאור נעץ שם והסיבובים שאריאל עשה בה.