כי לא נשאר דבר – פרק 3

פרק 3 –

– ״שוגי חודש הבא יש לנו שנתיים.״ אור אמר לי ושיחק ביד שלי שהייתה בין ידיו.
״נכון.״ חייכתי, הוא תמיד זוכר תאריכים.
– ״ויום ראשון אני מתגייס.״
״אוף.״ אמרתי ובשנייה ירד לי החיוך מהפנים.
אני אראה אותו רק פעם ב… הוא יחזור כל שבועיים, או אפילו יותר לבית. הטירונות שלו נמשכת קצת יותר מכולם כי הוא מתגייס לקרבי ובזה אני כבר מתנחמת… שהוא לא יצטרך ללכת וישר לעשות דברים שיכולים לסכן אותו…
״אולי לא תתגייס ?״
– ״אני לא יכול.״ צחק.
״נו אני אדבר עם המפקד שלך.״
– ״די כבר חולת נפש.״ המשיך לצחוק.
איך אני אאבד אותו עכשיו להרבה זמן ? ועוד כשייש לנו שנתיים באמצע…
״שונאת אותך.״
– ״הדדי.״ אמר ושם את הראש שלו על הברכיים שלו.
שיחקתי בשיער שלו וככה ישבנו.. בערך חצי שעה, בשקט.
– ״את נשארת לקידוש ?״ שבר את השתיקה.
״לא יודעת.״
– ״תשארי,״ הרים ממני את ראשו.
– ״הרבה משפחה באה אלינו היום.״
״ומה אני צריכה להתקע פה באמצע ?״ צחקתי.
– ״כן.״היה רציני.
אני מכירה את המשפחה שלו בערך, אבל עדיין לא כל כך נעים… בכל-זאת שישי אחרון שלהם, אולי הם רוצים להיות כולם ביחד ?
״אור…״ רציתי להגיד לו שלא נעים לי ושזה לא בעיה שאני אלך לבית ואחרי זה נפגש…
– ״אבישג…״ הוא קטע אותי ואמר באותה נימה.
״טוב חופר, טוב.״ אמרתי אחרי שהוא דפק לי את המבט החמוד שלו.
– ״יש! נשבע אני אוהב אותך.״ הוא צעק וחייך תוך כדי.
אחרי שניה הוא כבר היה בדרך למטה, להגיד לאמא שלו.
צחקתי, זאת השריטה שלו.

–

״תתקשר אליי מתי שאתה יכול!״ אמרתי כשאני בוכה בהיסטריה ומחזיקה לאור את היד.
הוא ישב לידי בספסל האחורי של הרכב ואמא שלו נהגה, היינו בדרך ללשכת גיוס.
– ״טוב יפה שלי רק תרגעי.״ הוא אמר וליטף לי את הלחי.
מכל החברים שלו הוא כבר נפרד אתמול, ומהמשפחה ביום שישי. נשאר לו להפרד רק מאמא שלו וממני, ואני ? אני לא מוכנה להיפרד ממנו… זאת הרגשה כאילו עוד כמה דקות חלק מהלב שלך ילך, ואת לא יודעת מתי תפגשי אותו שוב.
הסדרתי נשימה, אני רוצה לזכור את הרגעים האחרונים איתו כמשהו טוב ולא כמשהו שהתנהגתי כמו מטורפת.
הוא הסתכל עליי וחייך, מסוג החיוכים של – הכל יהיה בסדר. החזרתי לו חיוך ובדיוק עצרנו.
יצאתי מהרכב והוא אחריי, הוא לקח את התיק הגדול הזה שלו ושם משקפי שמש.
התחלתי ללכת לשם, אם כל הכבוד שאני חברה שלו והכל… מגיעות לו כמה דקות עם אמא שלו.
כשהגעתי הסתכלתי קצת מסביב, הרבה מתגייסים היום. ואז ראיתי מרחוק את דקל ועוד כמה חברים של אור. יצא שהם מתגייסים באותו תאריך.
״מה קורה ?״ חייכתי אליו.
הוא עשה לי סימן שהכל טוב וחזר להיות עם המשפחה שלו.
אחרי כמה שניות הרגשתי יד מחבקת אותי מהכתף ומצמידה אותי לחזה של מישהו, הבנתי שזה אור.
– ״אל תהיי עצובה.״ הוא חייך.
״אני לא.״ צחקתי צחוק מזויף, מה שלא כל כך הלך לי.
״סוף סוף יהיה לי שקט ממך.״
– ״שמענו עלייך יבכיינית.״ צחק.
ואז הוא נעמד לפני כשהוא שם את התיק על הרצפה ואת המשקפיים על הראש.
הוא הוריד מעצמו את השרשרת של אבא שלו ושם על הצוואר שלי.
״מה אתה עושה ?״ לא הבנתי.
זה הדבר הכי חשוב לו והדבר האחרון שנשאר לו ממנו והוא מביא אותו לי ?
– ״ככה כשתחשבי עלי, תסתכלי על השרשרת.״ אמר.
״אבל…״
– ״שום אבל,״ קטע אותי.
״מעכשיו היא לא יורדת לך מהצוואר.״
לא התווכחתי. אם זה מה שהוא רוצה, זה מה שיהיה.
– ״כל המגוייסים להתייצב ליד התחנות.״ הכרוז אמר אחרי שניה.
– ״תסובבו לתמונה.״ אמא שלו צעקנו לנו ושנינו הסתובבנו.
חיבקתי אותו מהמותן והוא חיבק אותי מהכתף וחייכתי חיוך קטן. אני לא אשקר, אני לא כזאת שמחה שהוא הולך לשם עכשיו, ועוד לאחד הדברים הכי מסוכנים שייש… אבל אם הוא רוצה ואוהב את זה, מי אני שאעצור אותו ? אם הוא מאושר, אני מאושרת.
אחרי שהתנתקנו הוא נתן לי נשיקה ארוכה ארוכה, כאילו רק שנינו שם. הוא חיבק את אמא שלו, לקח את התיק והתחיל להתקדם לתחנה.
– ״אוהב אתכם!״ צעק לשתינו.
חייכתי, שוב, בטוחה שיהיה טוב.

–

הגעתי לבית אחרי יום ארוך מאוד בבית ספר. הייתי עייפה ורעבה ומותשת ורעבה, ממש רעבה… ברמה שכאילו לא אכלתי חודש.
הלכתי למקרר והוצאתי ממנו את הפסטה והשניצלים המיוחדים של דליה, היא ביום חופש היום. חיממתי וישבתי לאכול בזמן שאני מדפדפת באינסטגרם… מחפשת משהו מעניין.
– "בעד מסיבה בריכה ?" קיבלתי הודעה משירן אחרי כמה דקות.
"מתי ואיפה ?" שלחתי לה.
– "היום אצלך."
"ניצול!" החזרתי.
– "אוף."
"טוב נו… אבל מסיבה מצומצמצת." כתבתי.
– "יש! מאוהבת בך!"
"לא הדדי בכלל." שלחתי ועזבתי את האייפון.
פיניתי את הכלים לכיור ועליתי למעלה להתארגן.