כי לא נשאר דבר – פרק 29

פרק 29 –

"תנשמי. הכל בסדר. תנשמי." אני לוחשת לעצמי בארבע לפנות בוקר כשהדמעות לא מפסיקות לזלוג מלחיי.
לפני שעה חזרתי מבר המצווה של אביתר. הורדתי את השמלה, את האיפור ואת התסרוקת היותר מדיי מושקעת. שמתי על עצמי פיג'מה ונכנסתי ישר למיטה, רק עכשיו הרשתי לעצמי להתפרק.
אף פעם לא חשבתי שאני יודעת להעמיד פנים כל-כך טוב, אבל כניראה שזה נכון. אף אחד באירוע לא שם לב שעובר עליי משהו, אפילו לא אריאל. זה משהו כל כך אישי שאני אפילו לא מסוגלת לחלוק את זה איתו ולהגיד לו. זה סתם ישבור אותו, שאני עדיין אוהבת את החבר המת שלי.
מת.
וואו, איזו הרגשה זו.
המילה הזאת נותנת פרופורציות, כאילו רק עכשיו אני מתחילה להאמין שהוא אף פעם לא יחזור.
בבת-אחת הפסקתי לבכות ובהיתי בתקרה.
הוא לא יחזור יותר אף פעם. פשוט לא. הוא מת. הוא לא יחזור. ואם הוא לא יחזור הוא לא יכול לכעוס, נכון? אז למה יש לי הרגשה כאילו הוא כועס יותר מכל דבר אחר?
"את חושבת על דברים לא הגיוניים, תפסיקי." אני לוחשת שוב.
"הוא מת אבישג, תכניסי את זה לראש. הוא פאקינג מת. הוא לא יחזור והוא גם לא כועס על זה שאיבדת את השרשרת, תמיד הוא אמר שאת לא אחראית, אז הוא בטוח לא כועס." הפעם דיברתי ברור ושוטף. בלי לחשוב או למצמץ.
זה נכון. הוא לא כועס.
אני צוחקת, מדברת לעצמי? מה? שתיתי יותר מדיי כניראה.
שוב אני צוחקת, ואז הצחוק הופך לאט לבכי מתמשך. זה כבר לא קשור לשרשרת. זה קשור לקשר שהיה לי איתו.
כמו זה שהוא אמר שאני לא אחראית אבל בכל זאת הפקיד אצלי את הדבר האחרון שנשאר מאבא שלו. הוא תמיד סמך עלי למרות שבעצם ממש לא סמך עלי, הוא תמיד נתן לי הרגשה בטוחה, הרגשה שרק הוא ידע איך לתת.
נתן לי את ההרגשה שאני הכי מיוחדת בעולם, ובאמת ככה הייתי. הכי מיוחדת בעולם שזכתה בהכי מיוחד בעולם.
אבל כשההכי מיוחד בעולם אבד, מה זה אומר על המיוחדת?

–

אני מתעוררת בבוקר ליום חדש. יוצאת מהמיטה לעבר המקלחת בזמן שאני מנסה לסדר את שערי. אני מסתכלת על עצמי במראה ולא מאמינה לכל סימני הבכי המוגזמים שעל פני.
מאז היום שבו הוא מת לא בכיתי ככה, אז מה גרם לזה אתמול בלילה?
לא עוברות שתי שניות עד שאני נזכרת.
'בסדר, זו רק שרשרת.' אני חושבת במוחי ולא מאמינה לעצמי שאני חושבת את זה בכלל.
איך זה שייש בתוכי שתי דמויות?
האחת, שעדיין אוהבת את אור ואחרי אתמול מרגישה שכל עולמה קרס עליה ושאין לה עוד סיבה לקום בגללה בבוקר.
והשנייה, שלא חשובה לה השרשרת כלל והיא רק רוצה לצחצח שיניים ולרוץ לחדר כדי להתקשר ולהעיר את אריאל.
אני מורידה מעלי את הפיג'מה ונכנסת למקלחת, את פניי אני שוטפת בזרם המים ומתנתקת מהעולם לכמה שניות.
בסוף המקלחת, כשאני יוצאת ועוטפת אותי המגבת, אני מחליטה לחיות את חיי כמו שהם, בלי הרבה דרמות ובכי מיותר, כמו זה שהיה אתמול בלילה, לדוגמא. אני מחליטה לתת לאהבה החדשה בחיים שלי צ'אנס ולנסות ולהדחיק את הישנה. לא סתם בחרתי באריאל. אני תמיד אוהב את אור, אין ספק, אבל הגיע הזמן לשינוי. ואם זה לא בשבילו, אז זה בשביל עצמי, כי אין בעולם דבר ששווה יותר מעצמך. ועצמי? עצמי זאת אבישג השנייה.
כן, אבישג השנייה ניצחה.

–

"נו?" שאלתי תוך כדי צחוק וחיכיתי לתשובה של אריאל.
– "אני לא אוהב את הסרטים האלה, מציקה," הוא גיחך.
"אין מצב! כולם אוהבים דיסני!" קראתי והתיישבתי מולו.
– "אני לא כולם," הוא חייך ורכן אליי.
"כל כך לא מתאימה הנשיקה הזאת עכשיו," חייכתי כשהתנתקנו והוא עדיין ליטף את לחיי.
– "עכשיו תצטרכי להתחנן לנשיקה ממני." הוא קבע בקול חצי כועס חצי נפגע ונשכב לאחור לכל אורך המיטה שלי, לא מתייחס אליי.
"לא כל כך קשה," צחקקתי והסתכלתי עליו, כל כך יפה.
נשכבתי לידו לאט והעברתי את אצבעותי בין שפתיו, הוא אף פעם לא עומד בזה.
אריאל עצם את עיניו כדי לא להסתכל עליי ומלמל שאני צריכה להפסיק אחרת הוא לא ישלוט בעצמו.
"בתנאי אחד," אמרתי והוא פקח רק עין אחת.
"הסרט האהוב עלייך של דיסני הוא…" צחקקתי וחיכיתי שהוא ימשיך את המשפט.
אחרי כמה שניות שאריאל "חשב" על זה, הוא קירב את פניו אלי והניח את שפתיו על שפתיי. הנשיקה שהייתה כל כך איטית ועדינה התעמקה והתעצמה. הוא אחז במותניי והושיב אותי עליו, מגעו על לחיי היה כל כך עדין ונעים שכאילו בכל שניה התמכרתי אליו יותר, לא יכולתי להפסיק. הוא נשך את שפתיי התחתונה והתנתק ממני לאט.
"ואו," מלמלתי בזמן שאני כורחת את ידיי סביב צווארו ומושכת אותי אליו לחיבוק מרושל.
– "ואו פעם שנייה," הוא מלמל וצחק.
"אריאל," לחשתי אל תוך צווארו. "אני שמחה שהכרנו."
– "זה סוג של 'אני אוהבת אותך' חסוי או משהו?" הוא שאל במן חצי חיוך.
"אל תדאג," צחקתי. "כשאני אגיד את שלושת המילים האלה, אתה תשמע אותן ברור."
– "אני בטוח," הוא מלמל והוריד אותי ממנו. נשכב לידי ועטף אותי בין זרועותיו.