כי לא נשאר דבר – פרק 28

פרק 28 –

– "איפה אבישג? היא התעוררה?" שמעתי מבעד לדלת.
– "ניראה לי שהיא עוד ישנה." ענו לה ולאחר מכן השקט חזר.
חשבתי שאני יכולה לחזור לישון אך אחרי כמה דקות דפיקות נשמעו על דלת חדרי.
– "אבישגי, יאלה קומי, תכף המאפרת צריכה לבוא." אמא צעקה מהצד השני של החדר ולא הפסיקה לדפוק על הדלת.
הורדתי בזהירות את ידיו של אריאל ממני ויצאתי מהמיטה בשקט, התקדמתי אל הדלת בצעדים קטנים וניסיתי כמה שיותר לא לעשות רעש מיותר שיכול להעיר את אריאל.
"מה אמא? את תכף תעירי את אריאל עם כל הרעש שאת עושה על הבוקר."
– "אני מבינה ששכחת לגמרי איזה יום היום שאת נותנת לו ככה לישון כאן." היא אמרה.
"אני לא שכחתי שום דבר," חייכתי אליה חיוך ציני.
"זה שאת מעירה אנשים תמימים בשבע בבוקר, זאת לא אשמתי." נכנסתי חזרה לחדר וסגרתי את הדלת מאחורי.
– "תתארגני בבקשה!" היא צעקה ושמעתי את צעדיה שמתרחקים מחדרי.
מאז אותו היום שאריאל בא לבקר אותי בבית החולים, אמא לא אהבה אותו. אולי מפני שזה שהיא גרשה אותו משם גרמו לבעיות החדשות בנינו. היא האשימה אותו על משהו שהיא גרמה לו. אבא שלי הרבה יותר מתחבר אליו וגם אביתר, יש להם יותר שפה משותפת. אבל אמא שלי? בדיוק ההפך, עושה לי את המוות בכל פעם שהוא כאן. במקום שהיא תשמח בשבילי שסוף סוף אני מתחילה לצאת מהדיכאון שהייתי נמצאת בו חצי-שנה, היא בחרה לא לאהוב את החבר החדש שלי.
נכנסתי למקלחת ועשיתי את ארגוני הבוקר הקבועים שלי. כשסגרתי את זרם המים מעליי דילגתי ישר לחדר בכדי לקחת בגדים ולהתלבש בשירותים. לאחר ששמתי את מכנס הג'ינס, הורדתי מראשי את המגבת והתחלתי לסרק את שיערי הרטוב. כשסיימתי עם הכל, הייתי מסודרת ומאורגנת להיום. יצאתי מהמקלחת והתקדמתי אל המיטה, נכנסתי שוב מתחת לשמיכה, ליד אריאל. ליטפתי את לחיו בעדינות והוא החל להתעורר לאט לאט.
"בוקר טוב," חייכתי אליו חיוך קטן.
בלי לדבר או לפקוח עיניים, היד שלו תפסה במותן שלי והצמידה אותי אליו.
"ואו אריאל, יפה לך." צחקתי.
– "כיף לשמוע אותך צוחקת על הבוקר." הוא אמר.
– "מה השעה?" שאל עדיין עם עיניים סגורות.
"עשרים לשמונה," אמרתי לאחר שהסתכלתי על השעון שתלוי בקיר ממול.
– "שוגה מאמי, למה את ערה עכשיו?"
"כי מסתבר, מאמי, שייש היום בר מצווה לאביתר." עניתי לו בהדגשה על ה-מאמי, שונאת שקוראים לי מאמי, או שוגה.
– "איזה יום היום?" הוא שאל ומהר קם ממקומו בצורה שקצת נבהלתי ממנה.
"שני, למה?" לא הבנתי למה הוא לחוץ.
– "פאק, אני מאחר." הוא אמר ויצא מהר מהמיטה שלי.
"מאחר למה?" עדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר.
– "מתכונת אחרונה באנגלית." הוא שם את הג'ינס והחולצה מאתמול ונעמד מול המראה שבחדר שלי כדי לסדר את השיער שנהיה פרוע בעקבות השינה.
לאחר מכן הוא רץ למקלחת שבחדר שלי וצחצח שיניים במברשת הקבועה שלו שם. הוא חזר לחדר כשהוא מסודר ונראה הרבה יותר טוב.
– "תביאי איזה עט שוג," ביקש.
קמתי מהמיטה והתקדמתי לשולחן הכתיבה שבצד השני בחדר שלי, פתחתי את המגירה הראשונה והוצאתי עט שחור.
"קח." הושטתי לו את העט והוא לקח אותו מידיי.
– "עכשיו תביאי עוד משהו," אמר בזמן שהוא רוכן אליי ומסתכל על שפתיי.
"קיטשי שזה משהו." אמרתי שניה לפני שהוא נישק אותי ודחפתי אותו מחזהו, אוהבת לעצבן אותו.
– "שונא אותך, שונא." הוא אמר ופתח את הדלת, רוכן אליי בשנית והפעם מדביק לי נשיקה רטובה על השפתיים.

–

"נו אמא, הערת אותי בשבע בשביל לחכות למאפרת ולמעצב שיער שלוש שעות?" שאלתי אותה בעצבנות.
יכולתי להשלים את שעות השינה שלי בזמן הזה.
– "מה אני אעשה, הן מאחרות." אמרה ושמעתי את דפיקות עקביה על הרצפה.
קמתי מהספה בסלון ונכנסתי למטבח, דינה ביום חופש היום ככה שאין כל-כך אוכל. פתחתי את המקרר והוצאתי את קופסת העוגיות שדינה הכינה לנו לפני יומיים. סגרתי את המקרר, לקחתי את הקופסא והתיישבתי איתה בחזרה בסלון.
אחרי כמה שניות נשמע צלצול פעמון מדלת הכניסה.
– "תודה לאל," מלמלתי חלושות תוך כדי אכילת עוגייה, ואמא, שכנראה שמעה את מה שאמרתי, נעצה בי את המבט הזה שלה.
היא פתחה את הדלת ובחור ובחורה נכנסו לבית.
– "קדימה אבישג, תעזבי את העוגיות ובואי, אנחנו גם ככה באיחור," אמא קבעה.
לקחתי לי עוד דקה אחת של מנוחה לפני שכל הטירוף מתחיל. נשמתי עמוק ולאחר מכן קמתי. שמתי את הקופסא על השיש והלכתי לחדר אליו אמא הלכה.
"אני אתחיל עם שיער," הודעתי לאמא.
יש לי בעיה עם איפור, אני לא מתחברת לזה פשוט. ביום-יום אני לא מתאפרת ואני מנסה להיות עם זה כמה שפחות.
התיישבתי בכיסא והבחור התחיל לדבר ולשאול אותי אם חשבתי על איזה רעיון.
"תעשה לי משהו עם שיער פזור, אני לא סובלת אסוף." אמרתי.
לא ממש עיניין אותי כל הקטע הזה של הבר-מצווה. רציתי רק לגמור עם זה כבר.
– "תורידי את כל השרשראות והעגילים." הוא הורה לי.
הנהנתי וקמתי ממקומי, הלכתי לשולחן והורדתי את העגילים מהאוזניים ולאחר מכן את השרשרת היחידה שהייתה לי על הצוואר. הרגשתי מוזר, בדרך כלל יש לי שתי שרשראות.
לא עבר זמן עד שהבנתי שהשרשרת של אור חסרה לי.
התחלתי להילחץ. לא הורדתי אותה אף פעם. מהרגע שהוא שם אותה עליי לא העזתי להוריד אותה. זאת הייתה המזכרת האחרונה שלי ממנו.
– "אבישג את מוכנה לעזוב את מה שאת עושה שם?" שמעתי את קולה של אמא מאחוריי והדבר היחיד שרציתי לעשות באותו רגע הוא לצעוק עליה.
היא משגעת אותי כל היום וסתמתי מולה את הפה, אבל זה שאיבדתי את הדבר היחיד שנשאר לי מאור העסיק אותי הרבה יותר.
יצאתי בריצה מהחדר לעבר המדרגות. שמעתי את קולה של אמא צועקת את השם שלי כמה פעמים אך התעלמתי.
נכנסתי לחדר שלי, הופכת את כולו. זה לא קורה לי.
ניסיתי לחשוב איפה זה יכול להיות אבל לא מצאתי שום מקום הגיוני חוץ מזה שזה תמיד היה מונח על צווארי.
חסרת אונים חזרתי לחדר בו כולם נמצאים בשקט. התיישבתי על הכיסא בשקט, ונתתי למעצב להתעסק לי בשיער בשקט.
המחשבות שלי היו הרבה יותר רחוקות ממה לעשות בשיער כרגע.
הדבר היחיד שחשבתי עליו זה שלאט-לאט, גם אם אני לא ארצה, אני ואור מתרחקים.
ובקרוב, לא ישאר לי דבר ממנו.