כי לא נשאר דבר – פרק 27

פרק 27 –
אריאל התקרב אלי לאט ואני… אני הייתי מהופנטת מהעיניים שלו, ועוד לפני שהספקתי לחשוב… זה קרה.
תחושה חמימה התפשטה לי בכל הגוף, הרגשתי את ההתרגשות הזו שלא הרגשתי המון זמן… היה ברור לי שזה לא הדבר הנכון לעשות אבל פשוט לא יכולתי להפסיק. וזו הפעם הראשונה שהרשתי לעצמי קצת להתפרע. הנשיקה הפכה אט-אט יותר ויותר אגרסיבית והזכירה לי שאני חייבת להתנתק ממנו.
וכמו בכל פעם שאני מקשיבה למוח ולא ללב, התנתקתי ממנו קלות, במרחק שהוא עדיין עלול להמשיך לנשק אותי.
"אני…" ניסיתי למצוא את המילים הנכונות לתאר את מה שקרה כרגע.
עיני היו עדיין עצומות והרגשתי את הנשימות של אריאל לידי.
– "אם אני אגיד שאני מצטער, אני אשקר לך עכשיו…" הוא הודה לאחר כמה שניות ויכולתי לשמוע את חיוכו בקולו.
"את האמת, שאני לא יודעת מה אני מרגישה." נאנחתי ופקחתי את עיניי.
שחיתי אל המדרגות המובילות ליציאה מן הבריכה והתיישבתי על אחת מהן, כשרוב גופי עדיין שקוע בתוך המים.
הייתי חייבת את ההתרחקות הזו כדי לארגן את מוחי מחדש ולנסות להביו, מה קרה כאן עכשיו?
זה אמיתי? או שזה היה סתם עיניין של ניצוץ לרגע?
– "את רוצה להגיד מה את מרגישה?" הוא שאל.
"לא יודעת," עניתי.
"אתה מבין… מצד אחד חבר שלי מת לפני חצי שנה, אני מרגישה שממש עכשיו בגדתי בו. בעצם, אתה לא ממש מבין על מה אני מדברת אבל…" נעצרתי.
הבנתי שנפתחתי בפניו יותר מדיי אבל פשוט לא יכולתי להפסיק לחשוף את הרגשות שלי.
"אבל הוא היה כל העולם שלי. היינו שלוש שנים ביחד והן היו כל כך מושלמות ואמיתיות, שברגע אחד הכל נעצר לי. אני לא ידעתי איך להתמודד עם זה ואז… הכרתי אותך, אתה גורם לי לשכוח ממנו אבל באותו הזמן אתה כל כך מזכיר לי אותו. ואני מבולבלת… אני כל כך מבולבלת שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך להתנהל. אני פשוט כבר לא מייחסת חשיבות לכל מה שקורה ונותנת לעצמי לזרום עם הכל, וזו כל כך לא אני. אני כבר לא מכירה את עצמי מרוב השינוי הזה שנגרם בתוכי." בכיתי אל תוך ידיי שהיו מונחות על פניי.
אני נשמעתי מטורפת, באמת.
אף פעם, מאז המוות של אור, לא הוצאתי ככה הכל החוצה וממש דיבתי עם מישהו. היה לי מוזר, שאני חושפת את הרגשות שלי בפניי מישהו שהתנשקתי איתו עכשיו. ועוד יותר היה לי מוזר, שהנשיקה הזאת… היא בעצם הייתה לי נעימה. אני התרגשתי.
אני פאקינג התרגשתי כאילו זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי.
– "תני לעצמך לזרום, אבישג. אני מבין מה את מרגישה אבל את חייבת לשחרר אותו. ואל תחשבי שאני אומר את זה כי נישקתי אותך עכשיו, זה לא קשור אליי. אני רואה שאת סובלת, את עברת התמוטטות עצבים, זה כבר לא צחוק." אריאל אמר בקול הצודק הזה שלו… שהסביר לי כמה אני נשמעת משוגעת.
הוא התקדם אליי לאט ונעצר.
– "חיבוק את רוצה?" הוא שאל.
הנהנתי בשקט והוא משך אותי אליו.

–

-כעבור חודש-
התעוררתי.
שכבתי ככה כמה דקות, בוהה בתקרה ומנסה להבין איך התעוררתי באמצע הלילה. זה כבר כמה זמן שלא קרה שהתעוררתי ככה באמצע הלילה. בדרך כלל הכדורים שהרופא המליץ לי לקחת במשך תקופה אחרי מה שקרה, עושים את העבודה יופי ואני ישנה עד הבוקר נפלא. אבל משום מה, הלילה… הלילה התעוררתי.
הרגשתי לא בנוח, ופחדתי לזוז בגלל שאריאל היה לידי.
המשכתי לבהות בתקרה ושקעתי במחשבות.
החודש הזה היה כל כך… מייסר.
מצד אחד, אני ואריאל החלטנו לתת לזה צ'אנס אבל בקצב שלי. אנחנו לא מתקדמים מהר מידי, ואני… אני מנסה כמה שיותר להשתחרר. מצד שני, כל נשיקה או כל חיבוק שלי ושל אריאל ומיד הייתה עולה לי התמונה של אור בראש.
ואריאל… הוא כל כך מדהים ומתחשב ועוזר ותומך… שאני פשוט קרועה בין שניהם!
בין מישהו שחיי ובין מישהו שמת!
ככל שחשבתי יותר הייתי זקוקה יותר לשינה.
הבעיה הייתה שלא הצלחתי לישון, השמש החלה לעלות ומצאתי את עצמי ממשיכה לבהות בתקרה.
הגעתי למסקנה שאני חושבת שזה טוב שאני ממשיכה הלאה, הרי עם כמה שאני אוהבת את אור, אני לא באמת אוכל להיות איתו עד שאני לא אעלה אליו למעלה. והיה ברור שבקרוב זה לא עומד לקרות. אז… אני מנסה דברים חדשים, וגם זה בסדר… אני חושבת.
הסתובבתי פנים מול פנים אל אריאל, הוא כל כך יפה. מה שגרם לי לרצות לחבק אותו, ואחרי כמה דקות כבר לא יכולתי לעמוד בפיתוי.
– "מה קרה ?" הוא מלמל וחיבק אותי באדישות כזו שמתאימה לו.
"היה בא לי לחבק אותך." אמרתי בפשטות.
– "אבל למה עכשיו ?" שאל בקולו הצרוד.
"כי רציתי, אריאל." צחקתי.
– "אוי… לפעמים אני לא מבין אותך." הוא נאנח וסיבב אותי לצד השני.
"זה בסדר, גם אני לא." חייכתי והתעטפתי בין ידיו.