כי לא נשאר דבר – פרק 23

פרק 23 –

– ״אבישג!״ שמעתי קול של גבר צועק במעורפל.
– ״אוי אלוהים, תקראו לאמבולנס!״
הייתי מטושטשת, העיניים שלי היו עצומות וגם לא רציתי לפקוח אותן. ההרגשה שלי הייתה כבדה ולא נוחה, לא היה לי כוח לזוז או לקום. הרגשתי חסרת אונים, וגם… חסרת יכולת.
– ״ילדה שלי!״ שמעתי בכי, עכשיו היה זה קול של אישה, כמעט בטוחה שזו הייתה אמא.
נשארתי ככה לשכב, עם העיניים העצומות וללא תזוזה. הרגשתי רק מגע חם עובר וחוזר על כל אורך היד שלי. לא הבנתי מה קורה, או בעצם… מה קרה ?
– ״מה קרה לה ?״ אחרי כמה רגעים שמעתי קול לא מוכר.
– ״אני לא יודע… הגעתי ומצאתי אותה ככה.״ עוד מישהו אמר.
אחרי שניה משהו קר נגע לי באזור החזה ועוד משהו באיזור הצוואר, הרגשתי שאני לאט לאט הולכת ונחלשת.
לאחר כמה רגעים הרימו אותי ושמו אותי על משהו רך, שאחרי כמה דקות הרגשתי שהוא מתרומם.
– ״מי נוסע איתה ?״ אותו קול לא מוכר שאל.
ומכאן, כבר לא הצלחתי לשמוע שום דבר…

–

פקחתי את עיניי באיטיות והסתכלתי מסביב. החדר היה לבן והייתי מכוסה בשמיכה כחולה. ניסיתי לקום למצב ישיבה ואז שמתי לב למכשירים שמחוברים לידיים שלי. איפה אני נמצאת ומה לעזאזל קרה ?
אחרי כמה זמן, מישהו גבוה, לבוש בחלוק לבן נכנס לחדר שלי והסתכל על הקלסר שהיה מוצמד לסוף המיטה מהצד השני, הנחתי שהוא רופא.
– ״בוקר טוב אבישג.״ הוא אמר והוציא עט מכיס החלוק שלו.
״בוקר טוב.״ אמרתי והחזקתי בראשי, עדיין לא מבינה.
– ״את יודעת איפה את ?״ הוא שאל.
הנהנתי קלות, לא ידעתי בוודאות אבל הייתי די בטוחה.
– ״איפה ?״ הוא שאל, שוב.
״בית חולים ?״ עניתי בשאלה והוא הנהן.
– ״את יודעת איך הגעת לכאן ?״
הנדתי בראשי לשלילה, על זה כבר לא יכולתי לענות.
– ״את עברת התמוטטות עצבים אבישג.״ הוא אמר.
– ״את עברת אירוע לא שגרתי בזמן האחרון ?״ שאל.
״חבר שלי… ה-הוא נהרג במבצע.״ גמגמתי.
הוא רק הנהן וכתב משהו בקלסר.
– ״אני משתתף בצערך.״
״מתי אני אוכל לראות את המשפחה שלי ?״ שאלתי.
גם אני הופתעתי, כן, פעם ראשונה שאני באמת רוצה לראות אותם..
– ״בעוד כמה רגעים, רק תני לאחיות לבצע עוד כמה בדיקות אחרונות.״ חייך אליי.
אחרי שניה נכנסו לחדר שתי אחיות, אחת מהן גררה אחריה עגלה שייש בה כל מיני מכשירים והשנייה נגשה אליי.
אחרי כל הבדיקות הרופא סוף סוף אישר לי לראות את כולם. אמא נכנסה ראשונה, היא לא הפסיקה לבכות אבל בו-זמנית רק חייכה. אחריה אבא ואביתר נכנסו, ואחרי שיצאו אמא חזרה אל החדר.
– ״מתי היא תוכל להשתחרר ?״ שאלה את הרופא שבדיוק נכנס לחדר.
– ״היא כרגע במצב מאוד רגיש, אני מאמין שבעוד כמה ימים.״ אמר.
– ״אוי ילדה שלי.״ היא אמרה והסתובבה אלי.
שנאתי את כל תשומת הלב המזויפת והמיותרת הזו, היה לי חבל שרק במצבים כאלה מקבלים תשומת לב מהמשפחה הזו. הרי זה היה ברור שאיך שנחזור לבית המצב חוזר להיות בדיוק איך שהיה, לא ישתנה כלום.
״הכל יהיה בסדר,״ הרגעתי אותה ואחרי שניה היא התיישבה לידי.
היא לקחה לי את היד שהייתה מונחת על הבטן שלי ואחזה בה חזק.
״אמא, זה באמת בסדר.״ הרגעתי בשנית וניסיתי לחייך.
– ״אריאל היה כאן,״ היא התחילה להגיד.
״מה זאת אומרת היה ?״ לא הבנתי.
– ״אני אמרתי לו ש… הוא הלך.״ אמרה.
״את אמרת לו ?״ צעקתי.
״מה את אמרת לו ?״
היא ישבה ללא תזוזה, אם היא לא הייתה קרובה אליי הייתי חושבת שהיא הפסיקה לנשום.
״תעני לי!״ צרחתי, היא קמה ויצאה מהחדר.
וככה חזרתי למצב של הלבד, הלבד הזה שאני מכירה כל כך מקרוב.

–

– ״תגיעי לביקורת ביום חמישי, אני רוצה לראות שהכל תקין.״ הרופא אמר ובו-זמנית חתם על טופס השחרור שלי.
כרגע… מבחינה רפואית, אסור לי להתאמץ יותר מדי. אני צריכה כמה שיותר להיות רגועה כי הרופא עדיין מגדיר אותי כ'חלשה'.
הנהנתי ולקחתי את הטופס שהגיש לי.
– ״תשמרי על עצמך אבישג, אל תעשי שטויות. תרגישי טוב.״ הוא חייך.
״תודה.״ החזרתי לו חיוך והוא קרא לאחות שתעזור לי לצאת מהמשרד שלו.
הייתי כאן בסך הכל שבוע. שבוע קשה מאוד בשבילי. לא דיברתי עם אמא בכלל, הרמה שהיא הגיעה אליה הייתה כבר מוגזמת. גיליתי שהיא פשוט 'גרשה' אותו מכאן. היא אמרה לו שרק משפחה מורשת להיכנס וכדי שהוא יחזור לבית… פשוט כעסתי עליה. היא לא הייתה לצידי בכל התקופה הזאת ודווקא מי שכן היה, היא מונעת ממני פשוט… 'להיות איתו'. מאז הבנתי שאריאל לא בא אפילו פעם אחת… לא דיברתי איתו, הוא לא דיבר איתי. והתחלתי להרגיש דברים מוזרים, דברים שלא הייתי אמורה להרגיש אליו… הרגשתי כאילו נעלם לי חלק מהלב, שחסרה בו איזו חתיכה כדי שהוא יהיה מושלם. הכרתי את ההרגשה הזאת טוב, המוזר היה שההרגשה הזאת תמיד הייתה כלפי אור… ועכשיו היא מתחילה לגשש את האיזור של אריאל.
אבא אסף אותי ממגרש החנייה בבית החולים ונסענו לבית. כשהגענו עליתי לחדר שלי וצנחתי על המיטה, כל כך התגעגעתי למיטה שלי שעברתי עליה כל כך הרבה…
נשכבתי עליה ואז היה לי צלצול מכיוון התיק שהבאתי איתי מבית החולים.
קמתי, הוצאתי את האייפון ופתחתי אותו.
– "אנחנו צריכים לדבר." הוא כתב.