כי לא נשאר דבר – פרק 22

פרק 22 –

פקחתי את עיניי באיטיות והסתכלתי מסביב. החדר היה לבן והייתי מכוסה בשמיכה כחולה. ניסיתי לקום למצב ישיבה ואז שמתי לב למכשירים שמחוברים לידיים שלי. איפה אני נמצאת ומה לעזאזל קרה ?
אחרי כמה זמן, מישהו גבוה, לבוש בחלוק לבן נכנס לחדר שלי והסתכל על הקלסר שהיה מוצמד לסוף המיטה מהצד השני, הנחתי שהוא רופא.
– ״בוקר טוב אבישג.״ הוא אמר והוציא עט מכיס החלוק שלו.
״בוקר טוב.״ אמרתי והחזקתי בראשי, עדיין לא מבינה.
– ״את יודעת איפה את ?״ הוא שאל.
הנהנתי קלות, לא ידעתי בוודאות אבל הייתי די בטוחה.
– ״איפה ?״ הוא שאל, שוב.
״בית חולים ?״ עניתי בשאלה והוא הנהן.
– ״את יודעת איך הגעת לכאן ?״
הנדתי בראשי לשלילה, על זה כבר לא יכולתי לענות.

– 24 שעות לפני –

התעוררתי בבהלה. השיער שלי היה מבולגן וכך גם המחשבות. הייתי מבולבלת. לא מצאתי את עצמי. חשבתי… למה אור התכוון ? מזאת אומרת, מה הוא מצא ?
יצאתי מהמיטה לכיוון המלקחת, זו הייתה שעת בוקר מוקדמת ביום שבת, היום האהוב עלי. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים וסידרתי קצת את השיער. אחר כך עברתי חזרה בחדר שלי, הוצאתי מהארון את אחת החולצות הארוכות והנעימות של אור, שמתי אותה וירדתי למטה. הוצאתי מהמקרר שוקו ומהמגירה חבילת וופלים ויצאתי החוצה, אל הגינה.
זה היה יום יפה מדיי בשביל כל מיני מחשבות טיפשיות ומבלבלות.
אור לא יכול למצוא לי אף אחד אחר, כרגע, אני שלו. וגם אם הוא ירצה שאני אהיה מאושרת, אני לא יכולה… בטח לא בלעדיו.
התיישבתי על אחד הכיסאות מבין אלה שמפוזרים בגינה. אחרי הרבה זמן, סוף סוף היה לי רגע אחד עם עצמי. הרשתי לעצמי להתנתק, לא לחשוב על כלום.
״אדם צריך שתהיה לו מילה.״ זמזמתי לעצמי בלחש והסתכלתי על השרשרת של אור שהייתה על צווארי.
השמיים התחילו להפוך לאט לאט יותר ויותר בהירים. הרגע שלי עם עצמי חלף לו כששמתי לב שמישהו התעורר, אני כמעט בטוחה שזה אביתר.
נכנסתי בחזרה לבית, החזרתי את הכוס הריקה לכיור ואת עטיפת הוופלים זרקתי בפח.
וכמו שחשבתי, אביתר ישב בפינת האוכל, אוכל קורונפלקס עם חלב כרגיל.
– ״בוקר טוב שוג.״ הוא אמר לי כשהתיישבתי לידו.
״בוקר טוב אח קטן.״ חייכתי אליו.
הרבה זמן לא היינו רק אני והוא, הרבה זמן לא הקדשתי לו זמן בכלל. בחודשים האחרונים הייתי מרוכזת רק בסבל העצמי שלי שאפשר להגיד שהזנחתי אותו קצת.
״מה בא לך לעשות היום ?״ שאלתי והעברתי יד בשיער שלו שהיה קצת מבולגן.
– ״לא יודע.״ הוא משך כתפיים ושניה אחרי זה טיפטפו עליו כמה טיפות חלב.
– ״נו באמת.״ אמר ודחף את הצלחת ממנו.
החיוך שלי הפך לצחוק. צחוק מזה שאביתר אף לא ילמד איך לאכול קורונפלקס עם חלב.
– מה את צוחקת ?״ הוא שאל בזמן שעלה למעלה, אחרי דקה ראיתי אותו יורד כשהוא לבוש בבגד ים.
– ״זה מה שאני רוצה לעשות.״ הוא אמר ומשך אותי מהיד החוצה.
אחרי שניה מצאתי את עצמי עמוק בתוך המים.

–

"מתי תסיים ?" כתבתי לאריאל בתשובה למה שכתב לי לפני, לא תזיק לי קצת חברה…
– "כבר מתגעגעת ? אנחנו עדיין לא בשלב הזה." החזיר לי.
"חיי בסרט." כתבתי לו ופלטתי צחוק קטן בזמן שאני מייבשת את השיער במגבת.
– "ואם כבר מדברים על סרט." הוא התחיל לכתוב.
– "מתי אנחנו יוצאים לאחד כזה ?"
"אריאל…" כתבתי, מצטערת שהתחלתי את השיחה הזו.
– "תרגעי לחוצה, צחקתי." שלח.
נאנחתי ונשכבתי על הכרית במיטה שלי, חושבת… ההרגשה שלי הייתה מוזרה. מצד אחד, זכרתי את אור טוב מאוד. ידעתי שאסור לי כרגע או בזמן הקרוב להיות עם מישהו, לפחות עד שזה ירגיש לי נכון… אבל מצד שני רציתי את ה'סרט' הזה בצורה מפתיעה.
– "בערך עוד שעה." קיבלתי עוד הודעה מאריאל.
"מה עוד שעה ?" לא הבנתי.
– "אני מסיים." הוא כתב.
– "את רוצה שאני אקפוץ אלייך ?"
"נו באמת אריאל… אנחנו עוד לא בשלב הזה." חיקיתי אותו מקודם.
– "תרגעי לחוצה, צחקתי." הוא כתב לי, שוב.
ובפעם השניה לשיחה הזאת יצא שחייכתי.
יכול להיות שאני כן מרגישה אליו משהו… אולי בגלל זה אומרים תמיד שלדברים שאסור לנו אנחנו נמשך אליהם ולדברים שמותר לנו… הם מיותרים. אור סומך עלי שאני לא אוותר עליו, אבל אני מרגישה שלאחרונה קורים לי דברים אחרים עם אריאל.
הם דומים באופן כל כך עוצמתי שאני פשוט לא יכולה לעצור את עצמי. אני לא יכולה לוותר לעצמי עכשיו, אחרי כל מה שאני ואור בנינו ועברנו… אני לא יכולה לוותר. ויכול להיות שייש כאלה שיגידו שאני מטורפת, שאני חושבת עדיין על מישהו שאף פעם לא יחזור, שאני אוכל לפגוש רק אם אני אגיע לגן עדן ונתאחד, אבל בשבילי זה משהו אחר… זה הרבה יותר מזה. אני ואור סיכמנו שגם אם לא נהיה ביחד פיזית, תמיד נהיה ביחד נפשית… וכרגע זה הדבר היחיד שאני צריכה לסמוך עליו.
העברתי מבט במראה ורק אז קלטתי שאני בעצם בוכה, יכול להיות שכל העיניין הזה עם אריאל פשוט צריך להיגמר, לטובתי וגם לטובתו… הרי אני לא רוצה לפגוע בו. זאת לא אני, זה בעצם כל מה שקורה וכל ההבטחות שלי ושל אור שאני עדיין מזכירה לעצמי שהן קיימות. אסור לי, אסור לי להתאהב באריאל. אני שייכת למישהו ואחר ואני לא רוצה לפגוע בו… בטח לא אחרי כל מה שהוא סיפר לי עליו ועל האקסית שלו. מגיע לו יותר מזה, מגיע לו יותר ממישהי שאיבדה את החבר שלה ומנסה להדחיק ולצאת מזה בכל דרך אפשרית.
הבכי המשיך ולא יכולתי לעצור, כאב לי. כאב לי בלב, בנשמה. כאב לי גם בשביל אריאל שהוא בכלל נכנס לזה… כאב לי כל הגוף. הרגשתי שאני כבר לא יכולה לשאת יותר את כל מה שקורה לי.
הרבה זמן החזקתי את הבכי הזה בפנים ועכשיו, כשהוא סוף סוף יצא אני לא יכולה להתמודד עם זה. קמתי מהמיטה וניסיתי לעבור למקלחת, הבעיה הייתה שהרגשתי שאני קורסת… הרגשתי שלגוף שלי כבר אין כוח… לאט לאט הרגשתי שאני נופלת על הריצפה, ואז…. גם העיניים נעצמו.