כי לא נשאר דבר – פרק 21

פרק 21 –

״שבת שלום.״ חייכתי את החיוך הכי צבוע שלי לכל מי שמסביבי.
אמא הכריחה אותי לבוא, ואני לא אשמה בכל החיוכים הצבועים. לא היה לי חשק לבוא, ואם היא הכריחה אותי, היא תישא בתוצאות.
הלכתי במסדרון אל עבר השירותים, מהפעם האחרונה שהייתי כאן אני זוכרת שצבע הדלת הוא חום, הייתי צריכה להתרחק קצת מכל מה שקורה בסלון. כשהגעתי לדלת החומה, היא הייתה נעולה, הנחתי שייש מישהו בפנים אז פשוט הסתובבתי וחזרתי לסלון.
– ״מה קורה שוגי ?״ בת-דודה שלי, רוני, שאלה עם חיוך כשהיא מתיישבת לידי על הספה.
רוני בגיל שלי, והיא.. אפשר לומר, היחידה שעוד איכשהו מציאותית כאן.
גדלנו ביחד, אני מכירה אותה כמו שאני מכירה את עצמי. היא תמיד הייתה מתעניינת ועוזרת לי בהכל. אבל עכשיו, עם כל העניין של אור, היא התרחקה ממני מאוד. כמו כל המשפחה, לא שמעתי ממנה יותר מדי והיא גם לא התעניינה כמו כל הזמן.
הייתי כבר רגילה, באמת, זה בקושי הזיז לי. בואו נגיד שמזל שייש מקרים כאלה שמזכירים לך מי הם האנשים והחברים האמיתיים.
״הכל טוב.״ חייכתי גם אליה, חיוך צבוע.
– ״מה עם ה…״ היא ניסתה למצוא דרך יצירתית כדי לשאול את מה שהבנתי כבר.
״הכל בסדר, מתרגלים.״ אמרתי ואחרי שניה היה צלצול שמעיד שקיבלתי הודעה.
הוצאתי את האייפון מהתיק הקטן והייתה שם הודעה אחת, שון.
– "שבת שלום שוג," הוא כתב, קצת יבש מדיי בשבילו… אבל בסדר.
"שבת שלום שון," שלחתי ועשיתי גם לב קטן.
אחרי שניה ראיתי שהוא מקליד עוד משהו, זה היה כל כך ברור.
– "שירן עושה מסיבה היום, אמרה לי להגיד לך, נלך ?" כתב.
"מה קרה היא כבר לא יכולה לשלוח לי הודעה בעצמה ?"
– "לא יודע…" הוא שלח לי בחזרה.
האדישות שלו עצבנה אותי.
"וממתי אתה בקשר עם שירן בכלל ?" הקלדתי מהר ושלחתי, העצבים ששניהם עושים לי בזמן האחרון התחילו לעלות.
– "את יודעת, הכרת בנינו,"
"כן, אבל לא התכוונתי שתהפכו לחברים הכי טובים."
– "לא ניראה לך שאת קצת מגזימה ?" הוא כתב.
– "בסה״כ הילדה אמרה לי להגיד לך לבוא למסיבה שלה,"
"אז תגיד לילדה הזאת שאני לא יכולה." כתבתי.
הוא עיצבן אותי. כל חלק בשיחה הזאת עיצבן אותי. רציתי רק לשבת לארוחת שבת הזאת ולחזור למיטה שלי. לסיים עם הערב המגעיל והצבוע הזה.
ראיתי ששון מקליד עוד משהו אבל כבר לא היו לי עצבים… התנתקתי ושמתי את האייפון בחזרה בתיק, דודה שלי הודיעה שמתיישבים לאכול וכולם קמו מהמקומות שלהם.
סבא שלי נעמד בראש השולחן וכולנו אחריו, הוא התחיל להקריא את הקידוש. ככה זה בכל יום שישי כל כמה זמן. אחד מבני המשפחה מזמין את כולם אליו, הפעם יצא שמי שאמרת אותנו זו שודה שלי, אמא של רוני.
– ״אמן.״ כולם אמרו יחד כשהוא סיים להקריא את הברכה.
כוס היין עברה בין כולם ובינתיים התיישבתי במקום שלי, בין אביתר לשחר, האח הגדול של רוני. הארוחה עברה, מהר מאוד למען האמת.
אחרי שעתיים כבר מצאתי את עצמי נוסעת בחזרה לבית. עליתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ופשוט נפלתי על המיטה. רק לרגע הזה חיכיתי.
זה לא שרע לי עם המשפחה שלי, פשוט מאז מה שקרה, גיליתי את הפרצופים האמיתיים של כל אחד מהם. ואין לי שום עיניין להיות צבועה, בגלל זה אני מעדיפה להיות פחות קרובה אליהם. אם הם לא מגלים עיניין והבנה אצלי, אני אלך באותה הגישה.
החלפתי את הבגדים בפיג'מה ארוכה. נכנסתי מתחת לשמיכה, והרשתי לעצמי להרגע לכמה רגעים. בכמה רגעים שבאו אחריי זה כבר הייתי שקועה בשינה עמוקה.

*

פקחתי את עיניי במקום מואר ולבן, ישבתי על כיסא מעץ, לבושה לבן והגיטרה של אור בין ידיי. איך הגעתי לכאן ?
אחרי כמה רגעים שמעתי צעדים, בכיסא מולי התיישב מישהו כל כך מוכר. הוא הרים את פניו ויכולתי זהות את העיניים הכחולות והיפות שלו.
אורי שלי.
– ״שמעתי שכתבת שיר ?״ הוא חייך בשאלה.
הנהנתי, עדיין לא מאמינה שהוא באמת כאן, איתי.
– ״אני רוצה לשמוע.״ אמר כשהחיוך היפה שלו התרחב על שפתיו.
״זה שיר עצוב.״ השפלתי את פני.
וכמו בכל הרגעים שזה קרה, הייתי רגילה לכך שאור היה מרים את פני ומעודד אותי, הפעם זה לא קרה. הוא פשוט ישב שם על הכיסא מעץ והסתכל עליי.
– ״אני יודע.״ אמר.
״תבחר כל שיר אחר,״ הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו.
הוא הניד את ראש לשלילה.
– ״אני רוצה רק את זה.״ הוא התעקש.
עקשן נשאר עקשן, מה אני יכולה לעשות ?
עברה בי צמרמורת קלה אבל מיד אחרי זה התייצבתי על הכיסא וחיפשתי את המיתר הנכון שמתחיל בו השיר.
אחרי כמה דקות, סיימתי לשיר והורדתי ממני את הגיטרה, שמתי אותה על הרצפה וישר הרמתי את פני אל אור.
״מה אתה חושב ?״ שאלתי בשקט וחיכיתי לתגובה שלו.
– ״השיר נכתב עליי נכון ?״ שאל.
הנהנתי.
״אמרתי לך לבחור שיר אחר.״ אמרתי אחרי השתיקה הארוכה.
אני לא יודעת למה, פשוט אף אחד לא אוהב את השיר הזה. אני מבינה כמה הוא קשה אבל בכל זאת, הוא מתאר זכרונות ורגשות אמיתיים.
– ״אני אוהב, מאוד…״ הוא אמר והרים יד כדי למחות את הדמעה שנפלה לי מהעין.
המוזר היה שלמרות שלא היינו רחוקים, הוא לא הצליח להתקרב אלי ולנגוע בי.
״אני מתגעגעת אלייך.״ לחשתי אליו, מקווה שהוא לא שמע.
כואב להגיד למישהו שכבר לא נמצא איתך שאתה מתגעגע אליו. בטח כשזה מישהו שגם לא יכול לחזור.
– ״אני מצאתי לך מישהו.״ הוא אמר והסתכל עליי.
הסתכלתי עליו במבט לא מובן.
– ״את זוכרת שהבטחתי לך שאני תמיד אשמור עלייך ואמצא לך מישהו שתהיי איתו מאושרת ?״ שאל.
הנהנתי, שוב. הוא הבטיח לי את זה במה שכתב לי אז, בטלפון שלו.
– ״מצאתי.״ הוא אמר.