כי לא נשאר דבר – פרק 18

פרק 18 –

״תמיד.״ שרתי את המילה האחרונה בשיר והפסקתי לנגן.
זה שאמא עמדה בכניסה לחדר, לא נתן לי להמשיך.
– ״אני לא מכירה את השיר הזה.״ היא אמרה בשקט ושילבה ידיים על החזה שלה.
״אני כתבתי אותו.״ אמרתי בלחש.
– ״באמת ?״ שאלה בהפתעה.
״מה כל כך מפתיע ?״ שאלתי והזזתי ממני את הגיטרה.
שמתי אותה על המיטה וחזרתי לשבת על הרצפה, צמוד לארון.
– ״אף פעם לא כתבת.״ היא אמרה.
– ״גם לא שמעתי אותך שרה מאז שאור…״ אמרה ועצרה.
היא הבינה שהבנתי את מה שהיא מנסה להגיד ושאין צורך שתמשיך את המשפט.
״כתבתי את השיר בשבילו.״ אמרתי אחרי שתיקה ארוכה.
– ״מותק שלי…״ אמא נכנסה לחדר והתיישבה על הרצפה, לידי.
זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת, לא הצלחתי להירדם כל הלילה. חשבתי על דברים… בעיקר מחשבות כאלה שרק החיבוק החם של אור היה עוזר לי להשכיח אותן.
– ״את רוצה להשמיע לי את השיר מהתחלה ?״ אמא שאלה אותי אחרי כמה דקות.
הרבה זמן אני והיא לא היינו ככה. רק שתינו. מאז מה שקרה, השתניתי, המון. אני כבר לא מחייכת, כבר לא נחמדה לאנשים כמו שהייתי פעם. אני יותר סגורה, פחות נפתחת. וזו הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי שלמישהו מהמשפחה הזו באמת אכפת ממה שעובר עליי. זה לא שהם לא שאלו מדיי פעם אם אני בסדר, אבל הם גם לא עשו משהו כדי שאני כן אהיה בסדר, שאני לא ארגיש חרא בכל בוקר שאני מתעוררת. הם לא נתנו לי הרגשה שאכפת להם מהמקרה, הם לא תמכו ולא עזרו. ובגלל זה נתתי אמון רק במשהו אחד, שון. שכניראה וגם הוא… לא מי שחשבתי.
״את רוצה לשמוע ?״ שאלתי ובאותו הזמן ירדה לי דמעה קטנה.
היא הנהנה וחיבקה אותי אליה.
פשוט קרסתי, התפרקתי. גל של דמעות הציף אותי. החיבוק הזה היה כל כך חסר לי בזמן האחרון, שאם לא הייתי מקבלת אותו… סביר להניח שהכל היה נשמר בפנים ובסופו של דבר הייתי קורסת נפשית וגופנית.
לאחר כמה זמן, התנתקתי מהחיבוק שלה והסדרתי נשימות. נרגעתי, שטפתי פנים והתיישבתי חזרה על הרצפה.
לוקחת את הגיטרה בין שתי ידיי ומתחילה לנגן את התווים.

–

– ״ואו.״ אמא אמרה בהבעה שלא ידעתי מאיפה להתחיל לפאנח.
״מה ?״ שאלתי ונשענתי על הקיר מאחוריי.
רק מהשקט שבא אחרי הבנתי שהיא לא אהבה את זה.
״זה בסדר את יכולה להגיד שלא אהבת.״ אמרתי וקמתי מהמיטה.
– ״זה לא שלא אהבתי, פשוט זה שיר מאוד קשה.״ אמרה.
״מה ציפית ?״ שאלתי וישר העברתי את המבט שלי לתוך העיניים שלה.
״כתבתי את זה לבן אדם שהכי אהבתי בעולם, לבן אדם היחידי שבאמת הבין אותי ואהב אותי בלי גבול, לבן אדם שפאקינג הוא היחיד שהיה לו אכפת ממני.״ אמרתי.
הרגשתי את הגוש המגעיל הזה שעולה לי בגרון ולפי ההד בחדר הבנתי שלא ממש אמרתי את זה.
– ״אבישגי לכולנו אכפת ממך.״ היא אמרה אחרי שההד יתפוגג.
״אז איפה הייתם בכל השלושה חודשים האחרונים ?״ צעקתי, שוב.
הפעם היא שתקה, לא היה לה מה להגיד.
״איפה ?״ צרחתי.
ניגשתי אל הארון ופתחתי אותו, הוצאתי זוג מכנסי ג'ינס וחולצת בית-ספר ארוכה ועבה והתלבשתי מהר. שמתי את הנעליים הראשונות שראיתי תוך כדי שאני לוקחת מהארון כמה בגדים ומכניסה לתיק. שמתי את תיק בית- הספר על הכתף, את התיק עם הבגדים ביד אחת, ואת הגיטרה ביד שנייה.
הסתכלתי על אמא בפעם האחרונה ויצאתי מהחדר. בדרך יציאה מהבית עברתי בחדר עבודה של אבא, פתחתי את הכספת שהוא מחזיק שם למקרים מיוחדים והוצאתי כסף. אחרי שיצאתי מהבית, נכנסתי לג'יפ שלי ונסעתי לבית-הספר.

–

נכנסתי לאולם הספורט הישן והנטוש, לא היה לי ראש ללימודים עכשיו. הורדתי את התיק ממני והתיישבתי על אחד הכיסאות תוך כדי שאני מוציאה את הגיטרה מהתיק שלה.
הייתה לי צמרמורת, כל הדרך בכיתי ובכיתי. לא הפסקתי. הפעם זה לא היה בגלל אור, אלה בגלל היחס מהמשפחה שלי. המשפחה שאמורה לעטוף אותי רק באהבה ובתמיכה.
איפה המשפחה הזו לעזאזל ? למה היא לא פאקינג בשבילי ?
הורדתי את הכובע של החולצת בית ספר העבה, אני כבר לא בגשם אז אין צורך בה.
ישבתי וסתם נגנתי מייתרים בודדים שאני יודעת.
אחרי כמה דקות שמעתי רעש ואז מישהו שהפנים שלו היו מוסתרות בעזרת כובע כמו שלי, נכנס לאולם. הוא התעסק עם הטלפון שלו ולא זז כמה דקות.
הסתכלתי עליו, הוא מוכר לי.
אחרי כמה שניות הוא עזב את הטלפון והוריד את הכובע ואז זיהיתי אותו בברור. זה היה אריאל.
– ״מה קורה אבישג ?״ הוא שאל כששם לב אליי.
״סביר.״ סיננתי לעברו וחזרתי להתעסק עם הגיטרה.
– ״מה עם היד ?״ צחק והתקרב אליי.
״סביר.״ חזרתי על עצמי.
הלוואי והוא ילך, לא שייש לי בעיה נגדו, פשוט אין לי כוח לדבר עכשיו.
– ״מה הגיטרה הזו ? הפכת לשלומי ארצי ?״ שאל והתיישב באחד הכיסאות מולי.
״דבר ראשון זה שלמה ארצי.״ אמרתי.
– ״אותו חרא.״ צחק.
״דבר שני… ניסיתי לכתוב שיר, מה שלא כך כך הלך.״
לא האמנתי על עצמי שבאמת נפתחתי בפניו, הייתי בטוחה שתוך שניה אני אנפנף אותו והוא כבר לא יהיה כאן.
– ״נו בואי נשמע את השיר הזה שלך.״ הוא חייך.
״טוב שאתה לא אומר השיר שלנו.״ אמרתי והעברתי יד על המיתרים, זה עשה לי צמרמורת.
״זה קצת השיר שלנו, לא ?״ הוא צחק.
הרמתי גבה וחייכתי חיוך צדדי וקטן, יותר נכון התאפקתי לא לצחוק. הילד פשוט חי בסרט.
– ״סתם, נו.״ הוא אמר והחזיר לי חיוך.
״זה שיר מדכא, אני מזהירה אותך אריאל.״ אמרתי תוך כדי שאני מסדרת את המפרט על התווים המדויקים.
אפילו 'שיר מדכא' לא יעזור לבטא את השיר הזה. הוא נכתב למישהו שבסה״כ, אני אשמה במוות שלו…
״כן, אני מבין.״ הוא אמר תוך כדי צחוק.
חושב אני צוחקת איתו, הלוואי ויכולתי לצחוק.
– ״יאלה.״ הוא אמר.
חשבתי על זה שניה, אולי באמת לא תזיק לי דעה ממישהו אחר…
פרטתי על המיתרים והתחלתי לשיר.

–

– ״שיר שונה.״ הוא אמר כשסיימתי. ההבעת פנים שלו הייתה רצינית אז יכולתי להבין שהוא לא צוחק.
״זאת מחמאה ?״ שאלתי כי לא הבנתי מה זה בעצם אומר.
– ״זה משהו שהייתי רוצה לשמוע עוד פעם.״ הוא אמר והסתכל לי בעיניים.
״אה, זאת מחמאה.״ חייכתי חיוך קטן והזזתי את הראש שלי הצידה. לא היה מתאים לי באותו רגע להסתכל לו בעיניים…
– ״כן, נשמע כאילו מישהו שבר לך חזק את הלב.״ הוא אמר עם חיוך.
לא הבנתי למה הערה הכל כך לא מתאימה הזאת הייתה.
״זה שיר, לא יומן.״ סיננתי לעברו.
חשבתי על אור… כמה שהשיר הזה רק בשבילו ולאנשים יש כל כך הרבה דברים רעים להגיד עליו.
– ״טוב, סך הכל אני אומר ש…״ הוא התחיל להגיד ועצר, היה נראה שהוא חושב.
– ״אחלה שיר, בכל מקרה.״ אמר לבסוף.
״תודה.״ אמרתי והורדתי את הראש, הסתכלתי על הרצפה.
״טוב, אני חייבת…״ הרמתי את הראש וסימנתי לו שאני צריכה ללכת.
הייתי חייבת להגיד משהו כזה, המצב התחיל להיות מביך.
– ״כן, גם אני צריך ללכת כבר.״ הוא אמר וקם.
״טוב.״
– ״אז… ביי.״ הרים את היד וסימן לי שלום.
״ביי.״ אמרתי בזהירות והוא התחיל ללכת לאט לכיוון הדלת.
הסתכלתי על הגיטרה של אור, כל כך יפה, כל כך… שונה.
אחרי כמה דקות של מחשבות על מה שקרה כאן עכשיו, הסתכלתי לעבר היציאה וראיתי את אריאל רק עכשיו יוצא. קמתי מהכיסא והרמתי את התיק של הגיטרה מהרצפה. סידרתי אותה בפנים, לקחתי את התיק בית- ספר והלכתי.