כי לא נשאר דבר – פרקים 19+20

פרק 19 –

״שלום, אני צריכה חדר.״ אמרתי לפקיד הקבלה של המלון.
– ״אין בעיה.״ הוא חייך אלי ואחרי ששילמתי לו, הושיט לי את המפתח לחדר.
״תודה.״ הודתי והלכתי לכיוון המעליות.
לא הייתה לי סבלנות לחזור לבית, גם ככה אף אחד לא מתייחס אלי שם אז הם לא ירגישו בחסרוני.
הגעתי לדלת החדר, כל מה שרציתי זה להיכנס למקלחת ולשטוף ממני את היום הזה, יום כל כך נוראי וחסר משמעות.
הדבר היחיד שהיה טוב בכל היום הזה זה שמישהו אחד אהב את השיר שלי, מישהו שעד עכשיו לא ממש היה אכפת לי ממנו אבל יכול להיות שמעכשיו זה ישתנה.
פתחתי את דלת החדר ונכנסתי, מורידה את הגיטרה ושני התיקים והולכת לכיוון המקלחת.
זה הדבר שהכי ירגיע אותי עכשיו.
מיליתי לי אמבטיה, הורדתי את הבגדים ונכנסתי אליה, שוקעת בתוך המים ופעם ראשונה אחרי הרבה זמן, אפשר להגיד שהרגשתי סוג של הנאה.
נרגעתי, ניקיתי את הראש ממחשבות ולא היה מה שיפריע לי ברגעים האחרונים.
עד ששיחת טלפון קטעה את כל המחשבות שלי ולא נתנה לי להשאר באמבטיה.
קמתי והעטפתי את עצמי במגבת רכה.
הגעתי לחדר עצמו והתחלתי לחפש מאיפה מגיע צלצול הטלפון. כל כמה דקות הצלצול נפסק וחזר על עצמו. לבסוף מצאתי וראיתי שכל השיחות היו משני האנשים שאני הכי פגועה מהם לאחרונה.
אמא ושון.
הסתכלתי על האייפון ואחרי שניה, שון הופיע כמצלצל.
החלטתי לענות ולשים כבר סוף לזה, אולי אז הוא יבין.
״מה ?״ עניתי בחדות ובלי סבלנות.
– ״איפה את ? את יודעת כמה התקשרתי אלייך ?״ הוא צעק.
״מה אתה צריך ?״ שאלתי באנחה, הפעם יותר רגועה.
– ״לדבר.״ אמר.
״זה בסדר, שון, באמת.״ שקרתי.
– ״זה לא, אני שומע את זה בקול שלך.״
״אז אתה לא שומע טוב.״ התחלתי להתעצבן.
אחרי יום כמו שעבר עליי אני באמת לא צריכה את השטויות שלו על הראש.
– ״תני לי לבוא אלייך, אני אסביר את עצמי.״
״אני לא בבית.״ אמרתי ושמעתי ברגע שייש לי שיחה ממתינה.
– ״אז אני אבוא לאיפה שאת נמצאת.״
שתקתי, עם כל מה שקרה, לא היה לי נעים שאני דוחה אותו ככה. אבל גם לא רציתי לראות אותו.
״בסדר.״ נאנחתי.
אמרתי לו איפה אני נמצאת והוא אמר שהוא בדרך אליי.
אחרי שניתקתי את השיחה, נכנסתי לשיחות והתקשרתי לאמא. בטח היא הייתה בממתינה.
– ״אבישג איפה את ?״ היא ענתה בבהלה.
״אני בסדר, אל תדאגי לי.״
– ״מתי את חוזרת ?״ שאלה.
״אני לא אחזור הלילה.״ אמרתי בשקט.
– ״איפה את ?״
״לקחתי חדר במלון, אני צריכה קצת להתרחק מהכל.״ עניתי.
– ״אל תעשי את זה אבישג.״ היא אמרה והיה נשמע שהיא קצת כועסת.
״לעשות את מה ?״ לא הבנתי.
– ״את זה! להתרחק מאיתנו כאילו עשינו לך משהו נוראי!״ צעקה.
״את צודקת לא עשיתם משהו נוראי,״ אמרתי.
״בעצם, לא עשיתם כלום. בשבילי ? בכלל לא. התעסקתם רק בעצמכם לא דאגתם לבת שלכם. אנוכיים ולא מתחשבים.״ צעקתי גם.
״אז בסדר, אני לא אעשה את זה! כי אתם גרמתם לזה לבד.״ אמרתי וניתקתי את השיחה.
הייתה לי צמרמורת, הייתי חייבת לישון והכי לא היה מתאים לי לשבת ולחכות עכשיו לשון. הוצאתי את הגיטרה המיטה שלה ונשכבתי על המיטה הגדולה והנעימה. סתם העברתי יד במיתרים וחיכיתי שהוא יגיע כבר.
אחרי כמה דקות הייתה דפיקה בדלת, קמתי לפתוח וחזרתי למיטה, שון הגיע אחרי והתיישב על המיטה לידי.
– ״מה איתך ?״ הוא שאל.
״הכל טוב.״ אמרתי.
– ״לא התכוונתי שנתרחק.״ אמר.
״גם אני לא תאמין לי.״
– ״אז בואי לא ניתן לזה לקרות.״
״אני לא יכולה להתעלם ממה שעשית שון, אני סמכתי עלייך, הכנסתי אותך ללב שלי, ספרתי לך כל יום מה עובר עליי ואיך אני מרגישה. אתה ידעת את זה וניצלת את זה נגדי.״ דיברתי מהר, הוא השפיל מבט והנהנן.
– ״אני יודע, לא יודע מה עבר עלי.״ אמר אחרי שתיקה.
״גם אני לא.״ החזרתי לו.
– ״אז מה עכשיו ?״ שאל.
״לא יודעת.״ עניתי בכנות, באמת לא ידעתי ובאותו רגע, עם כמה שזה ישמע אנוכי, לא באמת עיניין אותי.
– ״אני רוצה לחזור למה שהיינו.״
שחררתי אנחה, היה לי קשה.
״בסדר.״ אמרתי לבסוף.
– ״באמת ?״ שאל מופתע, הנהנתי.
״עכשיו אני חייבת לישון.״ אמרתי והרמתי מעליי את השמיכה.
– ״מה את עושה פה בכלל ?״
״ההורים שלי, סיפור ארוך, אני אדבר איתך כבר.״
הוא הנהנן, נתן לי חיבוק והלך.
כיביתי את האור, ונירדמתי.

–

הלכתי בשביל הרטוב שמוביל לשכבה י"ב, הגשם הפסיק לפני כמה דקות ורציתי להגיע כמה שיותר מהר למבנה כדי לא להרטב מהגשם הבא.
– ״אבישג.״ שמעתי צעקה מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את אריאל רץ אליי.
עלה חיוך קטנטן, אין לי מושג למה אבל דאגתי להוריד אותו מהר.
״מה קורה ?״ שאלתי כשהוא נעמד מולי, מתנשף בכבדות.
– ״חשבתי על השיר שלך.״ אמר בין נשימה לנשימה.
״ו…?״ שאלתי לא מבינה לאן הוא חותר.
– ״אני רוצה להכיר אותך.״ חייך.
ואני ? לא הבנתי מה הוא רצה, אבל בעצם הבנתי הכל.

פרק 20 –

-כעבור שבועיים-

״אוקיי, אז אתה בן יחיד ?״ שאלתי.
– ״אפשר לומר.״ הוא צחק.
״והייתה לך חברה ?״ שאלתי.
– ״תוקפת הבחורה.״ צחק בשנית.
״אם כבר שיחות נפש אז עד הסוף.״ חייכתי.
חיוך אמיתי לשם שינוי. הרגיש לי קצת שונה אבל אחרי כמה שניות התרגלתי. בכל זאת, הייתי הילדה שהכי מחייכת בעולם.
הוא חייך אליי ורכן קדימה כדי למלא לעצמו שוב את הכוס בקולה.
– ״תאמיני או לא, אני לא מאמין על עצמי.״ הוא צחק.
״למה ?״ שאלתי באי-הבנה.
– ״לפני חודשיים ישבתי לשתות עם חברים אחרי שגיליתי את מי שחשבתי שהיא אהבת חיי במיטה עם החבר הכי טוב שלי.״ הוא צחק.
– ״ותראי אותי היום, יושב פה איתך ועם כוס קולה ושופך את הלב.״
חייכתי, הצחיקה אותי הכנות שלו. אבל זה בעצם מה שהכי אהבתי בו… לא שהכרתי אותו לעומק אבל בנתיים ממה שהספקתי להכיר.
– ״ומה את חושבת על אהבה ?״ הוא שאל אחרי שתיקה ממושכת.
״דבר מפגר לגמרי.״ אמרתי והנחתי את הכוס שלי על השולחן.
– ״ולמה זה ?״ שאל ולקח עוד לגימה מהכוס שלו.
״בכל הסיפורים מציגים את האהבה כמשהו גדול, ויפה וחזק. אבל בעצם, כשזה מגיע לחיים האמיתיים, זה בדיוק ההפך.״
– ״יפה אמרת,״ הוא אמר והצביע עליי.
– ״עכשיו תסבירי.״ ביקש.
התלבטתי אם לספר לו על אור או לא. ועם כן, איך ? הרי איך שאני רק חושבת על הנושא, עולה לי הגוש המגעיל הזה בגרון ואני מתחילה עם הדמעות בעיניים.
״אני ל-לא…״ גמגמתי.
באותו רגע, כן, הייתי פשוט חסרת ביטחון. הייתי חשופה לגמרי מבחינה רגשית ונפשית וכאחת שמאוד פגיעה.
– ״היי,״ הוא עצר והסתכל אליי.
תפס את המבט שלו בשתי העיניים שלי ולא לא זז לשניה.
– ״זה בסדר, אין לך ממה לפחד.״ אמר ונשכב לאחורה על הספה.
הסתכלתי עליו, לפני חודש לא הכרתי אותו בכלל. לא הסתכלתי לכיוון שלו ולא התייחסתי יותר מדיי. בזמן האחרון כשהייתי לבד, הצלחתי להבין שנסגרתי. לא נתתי לאף אחד לחבור אלי או להתקרב. הייתי נרתעת מכל מגע קרוב מדיי או מילה לא במקום. לא דיברתי עם יותר מדיי אנשים, התרחקתי מאלה שהיו פעם הכי חשובים וקרוב אליי.
נהייתי בודדה.
יכול להיות שזה שאריאל היה חדש לגמרי, בעצם משך אותי כן להתקרב אליו. מה יותר טוב מלהתחבר לאחד שאין לו מושג ממה שקורה בעיר החדשה שבה הוא נמצא ? אז כן, זה שנשארתי לבד והייתי צריכה מישהו גם משך אותי אבל גם זה שאחרי זה הכרתי באמת בן-אדם אמיתי, משך אותי הרבה יותר.
העברתי את המבט שלי אל הרצפה, יכול להיות שהחודש הזה שהייתי קרובה קצת יותר לאריאל, יכול להיות שזה מה שגרם לי לסמוך עליו ? או שבכלל יכול להיות שהוא היחיד שנשאר לי לסמוך עליו אז זה פשוט בא מאין-ברירה ? לשבת ולדבר איתו כל כך בחופשיות על דברים שלא דיברתי עליהם הרבה זמן… זה אחד דברים שעשה אותו מיוחד, היכולת שלו לדבר. לראות את אנשים, את הצדדים האמיתיים וטובים שלהם. ואני לא אשקר, מאז שהשמעתי לו את השיר, באמת התקרבנו. ואני יכולה להגיד שהוא היחיד שאני בוטחת בו כרגע. הוא היחיד שנשאר לי. נתתי אמון באנשים בעבר, אבל זה החזיר לי רק סטירה מצלצלת שהעירה אותי מזה שאין אנשים וחברים אמיתיים.
אבל אריאל, הוא באמת נתן לי את התקווה שלא כולם כאלה. אם חשבתי שהוא סתם אחד בהתחלה, היום אני הרבה יותר מעריכה אותו… אני סומכת עליו באיזו שהיא דרך.
״אתה זוכר שלפני כמה חודשים היה את המבצע הזה בעזה ?״ שאלתי.
– ״כן.״ הוא הנהנן.
״חבר שלי התגייס כמה חודשים לפני זה וגייסו אותו למבצע.״ אמרתי בזהירות ובשקט.
אני באמת… נפתחת בפניו כרגע ?
״הוא… נ-נהרג שם.״ גמגמתי.
הרגשתי את הדמעה הראשונה יורדת במורד הלחי, לא יכולתי לעצור את זה. ולמרות שלא רציתי לבכות ולהיות חלשה מולו, לקחתי בחשבון שזה מה שיקרה.
– ״אני מצטער.״ אמר ורכן קדימה כשהוא שם את שתי ידייו על הברכיים ומתעסק בכוס שלו.
״גם אני.״ אמרתי בשקט.
זה היה לי באמת קשה, אור לא היה נושא שהייתי מדברת עליו כל יום. זאת הפעם הראשונה שדיברתי עליו ועוד בצורה כזאת.
– ״גם לי יש קרוב משפחה שנהרג שם.״ הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה.
״ואיך אתה מתמודד ?״ שאלתי וניגבתי עוד דמעה קטנה שנפלה לה.
– ״אני חושב שאין מה לעשות, אלה החיים, לא משנה איך תסתכלי על זה, כל יום מישהו מת ומישהו נולד. וכניראה עכשיו היה תורם.״
״יכול להיות שאתה צודק.״
– ״יכול להיות גם שלא.״ הוא אמר וחייך חיוך צדדי קטנטן, ואז רק שמתי לב לגומה הקטנה שלו בצד ימין.
– ״אז אני מבין שמשפחה זה הנושא הרגיש אצלך ?״ הוא אמר בכדי להעביר נושא.
הוא רצה להצחיק אותי, ובאמת… עלה לי חיוך קטן.
״משפחה אצלי זה משהו אחר.״ אמרתי.
– ״וואלה, אצלי גם.״ אמר.
״תסביר.״ חיקיתי אותו מקודם.
– ״זה מסובך קצת, מעדיף שלא.״
״היי, אין לך ממה לפחד.״ חזרתי על המשפט שלו שוב.
– ״אבל זה לא יוצא ממך.״ הוא אמר עם חיוך גדול כזה שמראה על זה שהוא צוחק.
הנהנתי לחיוב.
– ״אני לא באמת בן יחיד.״
״מה זאת אומרת ?״ לא הבנתי ואני די בטוחה שהפרצוף שלי היה מבולבל.
– ״הייתה לי אחות לפני שנה, היא נפטרה מסרטן.״ אמר בקול חזק שכאילו בכלל לא אכפת לו לדבר עליה.
״א-אני מצטערת.״ השפלתי מבט.
לא האמנתי שזה הסיפור מאחוריי אריאל שנראה כל כך חזק ובלתי נפגע.
חברה שלו בגדה בו עם החבר הכי טוב שלו, אחותו נפטרה מסרטן וקרוב משפחה שלו נהרג במלחמה.
אם הייתי במקומו הייתי מתמוטטת.
אלה לא חיים, בכל פעם שאתה מתגבר על סבל אחד, סבל חדש מכה בך בחוזקה.
– ״זה בסדר.״ הוא חייך כאילו ל הזיז לו.
״איך קראו לה ?״ שאלתי בזהירות.
– ״רומי.״ אמר והשפיל ישר מבט.
בסופו של דבר, כאב וסבל חזקים יותר מכולנו. ולא משנה כמה נראה שאנחנו חזקים, זה תמיד ישבור אותנו.