כי לא נשאר דבר – הקדמה

"כי לא נשאר דבר" – הקדמה (המשך ללוטן ואלמוג.).

"לכל דבר יש סוף, גם לאהבה הכי גדולה."

"לא רוצה להעלות על זה." אמרתי לשירן.
היינו בלונה פארק והיא רצתה להעלות על הרכבת הרים המפחידה הזו. אין לי את האומץ להעלות על זה!
"נו שוגי איזה רעה, את משאירה אותי לבד?" היא שאלה.
אוף שונאת שהיא עושה לי מצפון.
"אני שונאת אותך." החזרתי לה והתקדמנו אל עבר התור.
"אני חייבת?" שאלתי בזמן ששתינו עומדת בתור ועשיתי פרצוף מתחנן.
"כן." היא אמרה ודחפה אותי.
ואז פגעתי במשהו.
מעדתי וכמעט נפלתי, עד שמישהו תפס אותי ברגע האחרון. הוא היה בעל שיער שחור שמסודר בפרעות, והעיניים הכחולות והיפות שלו נצצו, כמעט ושקעתי בהן.
"תודה." אמרתי עם חיוך מתנצל.
"זה בסדר," הוא צחק וייצב אותי על האדמה. "אני אור." חייך.
"אבישג." החזרתי חיוך ולחצתי את היד שהוא הושיט לי.
"אז את מהאמיצות?" שאל והצביע על הרכבת.
"מהפחדניות" תיקנתי אותו.
"אז עכשיו תהיה לי סיבה להיות קרוב אלייך." חייך.
"למה?" החזרתי לו חיוך.
"שלא תפחדי."

–

– כעבור שנתיים –
"שם בהרים שמעל הכפר שלנו יש שם גן של שושנים. מחר אצא לי השכם בבוקר עם ציוץ הציפורים. אביא לאהובי משם פרח משדה האדומים. אדע, אני שלו והוא שלי לעולמים. ירדתי מההר לכפר שלנו בשערי שושנים. אך אהובי לא בבית, שקט בין החדרים. שם בנהר שליד הכפר שלנו, אהובי בלילה לא חזר. מצא לו אהובה אחרת וליבי נשבר. הו, אלוהים תעשה שיבוא, מחכה ביום ובלילה.. לא, אין לי כח שעוד יום יבוא.. שושנים עצובות, והוא לא פה.." (השיר: הפרוייקט של עידן רייכל – שושנים עצובות.)

*אבישג ביטון-
או בקיצור ? שוגה, שוגי, שוג.
בת 17, כיתה י"ב, הרצליה.
בעלת שיער חלק בצבע חום שתמיד מפוזר, לא תראו אותה עם קוקו. עיניים בצבע דבש גדולות ויפות שתמיד מקושטות במסקרה עדינה שמדגישה את הריסים שלה.
יש לה את הלחיים הכי חמודות, היא קצת שמנמנה בפנים אבל היא לא שמנה. השפתיים שלה אדומות ומשורטטות באופן כמעט מושלם. החיוך שלה ? הוא סימן ההיכר שלה. היא תמיד מחייכת, לא משנה למי. היא מבוקשת מאוד למרות שהיא אפילו לא רווקה. יש לה חבר, כבר כמעט שנתיים.
היא אוהבת אותו הכי בעולם. אור קוראים לו.. הוא הבן אדם היחיד שהיא תתן הכל למענו, הוא ואחיה הקטן, אביתר.
אבא שלה הוא טייקון חשוב בעולם ההייטק, מה שאומר שיש למשפחה שלה המון כסף.
אבל היא ? כסף זה לא הכל בשבילה.
היא אוהבת לשיר, יש לה קול יפה. כל מי ששמע אותה שרה אומר שהיא גרמה לו להזיל דמעה. אוהבת מסיבות ובילוי עם חברים, כמה שיותר.. ככה יותר טוב.
תלמידה טובה, מתכוננת לשנה החדשה והאחרונה בכיתה י"ב.

"תסתכלי עלי, תחייכי אלי, את יודעת כמה זה עושה לי טוב כשאת שוכבת לצידי. יש לי רק דבר אחד לומר לך ומכל הלב, את הכי טובה בעולם. אני כל כך אוהב אותך, זה לפעמים כואב. מתרוקן מכל הכעסים, העצב, השקרים כשאת איתי, אוחזת בידי ואומרת שאת אוהבת אותי. מתוקה שלי, יעצור הזמן ונברח מכאן עמוק לתוך גן עדן. אני ואת, לבד…" (השיר: הפיל הכחול – יסמין.)

*אור סבג-
בן 18. הרצליה.
בעל שיער שחור פחם שמסודר בדרך כלל למעלה. השיער מסתדר לפי מצב הרוח שלו. כשהוא שמח, הוא מעמיד אותו עם ג'ל ומסדר למעלה. כשהוא עצוב, הוא לא מסדר את השיער והוא נשאר מבולגן. כשהוא במצב רוח שטותי וילדותי, השיער מסתדר בצורה פרעית. יש לו עיניים כחולות ועמוקות שכשמסתכלים בהן, אפשר פשוט לשקוע.
גבוה. גומה בצד שמאל ונקודת חן קטנטנה מתחת לעין ימין שלו. שפתיים קטנות ומתוקות. החיוך שלו- זה מה שכבש את אבישג מהרגע שהם נפגשו. היה ביניהם ניצוץ שאי אפשר להסביר. אהבה ממבט ראשון. היא הדבר הכי חשוב לו והוא יהיה מוכן לעשות הכל למענה. הוא בן יחיד לאם חד הורית. אביו נפטר במלחמת לבנון השניה, מאז הוא הגיבור של אור. מתגייס בעוד שבוע לגולני, שמח מתמיד כי אבא שלו שירת שם. הוא רוצה להיות בדיוק כמוהו. הדבר האחרון שנשאר לו מאביו, היא שרשרת של מגן-דוד שהוא עונד באופן קבוע. הוא אוהב כדורגל, וגם ממש טוב בזה. החברים שלו מאמינים שהוא ״מסי הבא״. הדבר שמרגיע אותו יותר מהכל, הוא הים. וגם כשהוא מנגן על הגיטרה שלו, ואבישג שרה לו, במקביל.

–

-מנקודת המבט של אבישג-
מכירים את זה שרגע אחד יש לכם הכל, אבל ברגע אחר אין לכם כלום? רגע אחד אתם למעלה בפסגה ושנייה אחר כך אתם עמוק בתוך הבור?
כן, אוקי.. אני יודעת כבר מה אתם חושבים. איך יש לי את הזכות לדבר, נכון? אני בטח סתם ילדה עשירה ושטחית, יש לי חבר כבר כמעט שנתיים שלמות. המשפחה שלי מאוחדת ומלוכדת ובעצם.. מה כבר יכול להפריע לי בחיים המושלמים האלה? אז זהו, שכלום לא מושלם.
וכאן? כאן בעצם מתחיל הסיפור שלי…