כי לא יכולתי לחשוב על שם מוצלח לסיפור אהבה בהמשכים- פרק 1 (:

פרק 1 :-)
בוקר. איכס. אייפון מטופש מעיר אותי. השעה שבע ורבע.
אני מפהקת וקמה מהמיטה. בודקת הודעות באייפון. יש לי הודעה מעמית.
עמית: " בוקר טוב :) בואי ניסע ביחד "
אני: "סבבה, תגידי לי כשאת יוצאת :) "
אני מצחצחת שיניים ולובשת חולצת פלנל, ג'ינס שחור ונעלי ד"ר מרטינז.
מגלה שהשעה 7:45 ויוצאת מהבית בסערה.
עמית כתבה בוואטסאפ שהיא באוטובוס, ואני שולחת לה סמיילי.
אני עולה על אותו האוטובוס שהיא בו. רואה את הפרצוף שלה מקצה האוטובוס ומחייכת.
ניגשתי אליה.
אני: "מה קורה?"
עמית: "אל תשאלי.. תמרה חופרת לי על התומר הזה שלה.."
אני:" מי זה תומר?"
עמית:" כבר שכחת? היא סיפרה לנו.. זה איזה ילד אחד שגל, את בטח כבר מכירה אותה, הכירה לה"
אני: "ו…?"
עמית:" הם יצאו אתמול לסרט ותמרה אמרה שהיה ממש כיף. גל מקנאה כי היא דלוקה על תומר, ותומר לא רוצה אותה"
אני: "באיזה כיתה גל ותומר?"
עמית: "יא"
—-יורדות בתחנה שליד בית הספר, מתחילות ללכת—–
השיעור מתחיל. אנחנו מתיישבות.
עמית: "יואו שכחתי לספר לך!! "
אני: "מה קרה?"
עמית:" לאח שלי יש חברה. נחשי מי זאת? " (לאח של עמית קוראים אור והוא בן 17)
אני: "חח נו מי אני במתח?"
עמית: "ליאור!!" (ילדה סתומה אחת מהכיתה שלנו שחושבת שהיא חכמה)
אני: " השרמוטה הזאת?! איכס מה אח שלך עושה איתה?"
כל השיעור המשכנו לצחוק על ליאור ועל מה אח של עמית עושה איתה, לא הקשבנו בכלל (בכל מקרה היה משעמם).
בהפסקה תמרה מתפרצת לכיתה שלנו (היא איתנו בשכבה אבל בכיתה אחרת).
תמרה: "אתן לא תאמינו"
אני ועמית: "מה?"
תמרה: "מסתבר שאני ותומר חברים"
אני: "מזל טוב אחותי!! תהנו לכם :)" מבפנים אני מתה מקנאה
עמית: "סוף סוף! הגיע הזמן!"
תמרה:" כן. הוא ממש מדהים! אה ו.. יש מצב שאתן באות למסיבה שתומר מארגן בשישי? הוא הזמין אותי ולא מתחשק לי ללכת לבד.."
עמית:" מסיבה? יהיו חתיכים?"
תמרה:" טוב, לא ממש מסיבה, אבל הוא מזמין חברים… "
עמית: " אנחנו נבוא"
אני:" כן.." בכלל לא הייתי בטוחה בעצמי.
—- היום עובר, אני חוזרת הביתה, מכינה שיעורים, ומגיע 7 בערב—-
הודעה מתמרה בוואטסאפ.
תמרה: "היי נעה, מה קורה? :)"
אני: "הכל 10. ואיתך?"
תמרה:" אני סבבה. רציתי להגיד לך שאין לך מה להילחץ בקשר למסיבה, החברים שלו יהיו ממש נחמדים. ובכל מקרה, אני ועמית נהיה שם אז אין לך מה לדאוג :)"
אני: "לא דאגתי"
אני שונאת שמתנהגים אליי ככה. כאילו אני ילדה בת 4 שצריכה עזרה ושלא ישאירו אותה לבד… לאף אחד אין מושג כמה עלבונות ספגתי במהלך החיים. לאף אחד אין זכות לקחת עליי קרדיט. בטח עמית דיברה איתה על זה. אני שולחת לעמית הודעה:
אני:" את יכולה להסביר לי מה בדיוק אמרת לתמרה?"
עמית: "מה?.."
אני: "מה מה? אני לא צריכה שידאגו לי! אני ילדה גדולה ואני יכולה להתסדר לבד. בבקשה תפסיקי עם הקטעים המעצבנים האלה."
עמית: "מה את מתנפלת עליי ככה? אני בסך הכל עושה את זה כי את חשובה לי. זה לא דבר חדש שקשה לך לפתח שיחה עם אנשים"
אני:" אני אסתדר. את לא צריכה לדאוג לי. אני מבינה שאני חשובה לך אבל בבקשה די עם זה."
עמית: "אוקיי."
סגרתי את האייפון בעצבים.
— השעה 12 וחצי בלילה—-
אני נכנסת למיטה. מלא מחשבות רצות לי בראש.
מה יהיה אצל החבר של תמרה? אסור לי להיות סגורה כמו תמיד.
יש לי הזדמנות להכיר בנים, להתחבר, הגיע הזמן להתגבר על הפחדים.
אני שמה יד על הלב ונשבעת לעצמי שאחרי שבערב הזה אני אכיר לפחות ידיד.
אני נושמת עמוק ומבטיחה לעצמי שהכל יהיה בסדר.