-כי הלילה הוא יפהפה, ודבר לא שווה את הרס שלמותך.

נום, ילד אציל…
הרפה לבך הישר,
אני נשבע כי אשא
על גבי את חטאי שנינו-

אתה כל כך יפה, אתה יודע? כמה רציתי בעבר לגעת בשיער שלך, הנראה כל כך רך ונעים.
אתה זוכר את כל המבטים ששלחתי לעברך לראשונה? התפעלתי מהעצמה ומהכריזמה שלך. במשפטים בודדים, במבט ישיר וארוך של עינייך בקהל שאף פגשו לרגע בעיניי, הצלחת לגרום לי להתעניין בך. משם ועד להתאהבות חזקה חלפו רק כמה לילות, בהם שהיתי איתך במסעך בעולם. היה את הלילה שביקשת ממני לשבת איתך על סיפון הספינה, והתדיינת איתי על העניינים שהעסיקו אותך. אמרת לי שאתה סומך על דעתי. אמרתי לך שלדעתי אנחנו מתאימים זה לזה בתור, אני יודע, חברים טובים. חייכת אלי, אבל אני לא חושב שהבנת שהתכוונתי ליותר מסתם… חברים טובים.
הפלגנו ביחד עם בחורה נוספת, אדמונית ונועזת. לחשוב על הרגעים שצחקת איתה עד שכאבה לך הבטן עדיין גורם לי להרגיש דקירות בחזה. וזה מוציא אותי מדעתי, כי הרגשות שלי לא נכונים. הם לא בסדר.
ההתאהבות שלי בך בכלל לא אמתית, טרחתי אז להטיח בעצמי. תמיד שנאתי את סיפורי האגדות בהן הנסיך והנסיכה מתאהבים תוך רגעים מספר. ידעתי שבשביל להגיע לקשר רציני צריך להכיר המון זמן. לא האמנתי באהבה ממבט ראשון. ואתה… אתה פשוט הוצאת ממני את כל הצדדים והדברים שלא האמנתי בהם. אני עדיין לא מאמין בהם. אני חושב שלקח לי זמן ליפול ברשתות שלך, התעניינות ראשונית היא לחלוטין לגיטימית, לא?
אבל עכשיו, כשאתה בזרועותיי, אני כן חושב שאני מאוהב בך. וזה לא רק בגלל שאתה שליו בשנתך כאילו אתה מלאך נקי מכל חטא ומקסים אותי, זה בגלל שאני חושב שהפקרתי כל דבר שהיה לי בשבילך.
המסע הזה לגילוי העולם שבו כל כך התעניינת אף פעם לא נראה לי כמסע שלי. תמיד הגיתי את המילה "מסעך" ולא פעם תיקנת אותי ל"מסענו". אבל מסע משותף הוא מסע בו חולקים אותן מטרות, כל הצדדים תורמים להצלחה, כולם בעלי אותו רצון המוביל אותם ומחזיק אותם על הרגליים וכולם משתפים פעולה. אני לא עונה על כל שלושת הקריטריונים הראשונים. המון פעמים, כשהיה לי קשה, כשחבריי נפגעו או כשהרגשתי את העייפות משתלטת עליי, שקלתי לפרוש. שקלתי לחזור לארצי, למקום הבטוח והמוכר, למקום שבו מעמדי היה גבוה ולא הזדקקתי לרחמים.
כששיתפתי אותך בכך לפני זמן מה בפעם הראשונה, הבטת בי במבט קפוא לכמה שניות. אחר כך אמרת "תעשה את הטוב בעינייך." ועזבת. גרמת לי להרגיש מאוכזב ומאכזב. הפלת אותי ממדרגה גבוהה שעמדתי עליה, שבה סמכתי עלייך שתגיב כמו שציפיתי שתגיב, בחזרה למדרגות הראשונות בהן עוד פחדתי להגיד משהו שלא ימצא חן בעינייך.
אני לא יודע למה ציפיתי ממך. אני חושב שהדרך שבה נהגת אז ובמשך היומיים שאחר כך פשוט לא הייתה נחמדה. לא קיבלת את מה שאמרתי והרגשתי. התחלת לחשוש שעשיתי את הכל מתוך טובה. התחלת… לדבר אליי בזלזול כי חשבת שאני עוד אחד מהעשירים המפונקים שמנסים "לעזור" לעניים. זה לפחות מה שהעברת לי בגישה שלך ובמסרים הכפולים שזרקת.
אבל מעולם לא ידעתי שמצבך הכלכלי לא היה טוב! גיליתי את זה רק ברגע שזלזלת בי וביכולות שלי ושאלת איך זה יכול להיות שעשיר לא מצליח להשתמש כראוי בפגיון! כשלפני שסיפרתי לך את התחושות ההן פשוט אמרת שזה בסדר שאני לא מוצלח בכל כלי נשק, כי אינני אל!
או, ישו. המחשבות הללו מרתיחות אותי מחדש. אני עוד מנסה להבליג על העניין, כי לאחר יומיים זה היה כאילו הכל נמחק מבחינתך וחזרת למסלול הישר. אבל, זה לא מרגיש לי שהבעיות נפתרו. אני רוצה לשוחח עמך, אבל אתה, כמו כלבלב, ממשיך לנום בעוד יש דברים חשובים יותר על הפרק!
אני משיב את מבטי אלייך, ופתאום דמעות עולות בעיניי. איך זה יכול להיות שנטשתי את אחיותיי הקטנות ואת הוריי בשביל העלם הזה? העלם הזה, שלעתים יכול להתנהג כמטונף (כמו הפעם שהשתכר והתנהג בצורה גסה כלפי גברת במסבאה, ונאלצתי לגרור אותו החוצה בכדי שלא יפעל בצורה נועזת יותר ויצער את עצמו, את האישה המסכנה ואותי) ולעתים יכול לנהוג כלפיי בעדינות תמוהה כאילו אני משהו שהוא צריך להגן עליו אפילו מפני עצמו.
אני שונא להרגיש מאוהב. אני שונא את חוסר השליטה הזה. אני שונא את הרגשת החסר בכל הדברים שהשארתי מאחור. אני שונא להמציא את עצמי מחדש בכל פעם כדי להישאר בחיים. ואני שונא, שונא את הבחור המניפולטיבי שישן שנת ישרים כאן בעודי מאמלל את עצמי במחשבות עליו.
אבל אני אסלח לו. מחר בבוקר, אני יודע שחצי מתחושת התסכול הזו תחלוף. אני לא אדם שמסוגל לכעוס לזמן רב, ובטח שלא על הילד הזה.
אני מחליט לשחרר את עצמי קצת מכבליי ונותן לקולומבוס נשיקה קלה על שערותיו. אני מתרומם, מעמיס אותו על גבי וצועד על מחטי האורן אל עבר ספינתנו.