כי הלוואי והייתי מתעוררת בעולם חדש, והכל היה נשכח-פרק שלוש

-פרק 3-
הסתכלתי על המזוודה שהייתה מונחת לצד מיטתי.
זכרונות מלאו את ראשי, את ההיכרות עם רון, הצחוקים והמסיבות שאני אליאב ואלירון. שהם מבחינתי היו ותמיד יהיו האחים האמיתיים שלי. אלה שתמיד יהיו שם בשבילי, ויגנו עליי מכל דבר.
״אז את באמת עוזבת אה?״ שמעתי את קולו העצוב של אביאב, מפתח חדרי.
״כנראה…״ מלמלתי, אך מספיק בקול כדי שישמע זאת.
״מתי את צריכה ללכת?״ שאל, והתיישב לצידי על המיטה, כאשר הנחתי את ראשי על כתפו.
״עוד חמש דקות באים לאסוף אותי. רוצים שאני אספיק לשעה הראשונה״ לא הפנתי את מבטי מהמזוודה הארורה.
״כדי שתזוזי לא? בואי אני אלווה אותך לשער, נפגוש את אלירון בדרך״ אמר, וקם לקחת את המזוודה.
הנחתי את ידי על כתפו במהרה. ״אני יודעת שזה קשה אהובי. אבל אין ברירה. ואנחנו נשמור על קשר, ותמיד נהיה שם אחד בשביל השני. מבטיחה״ אמרתי לו מבטיה בעיניו הכחולות, והיפות.
״אני אוהב אותך לורי, את אחותי הקטנה, לכל דבר.״ אמר מושך אותי לחיבוק דוב.
״אוו! אני גם רוצה!״ שמענו את קולו של אלירון, ותוך שניות הוא קפץ עלינו.
״אנחנו תמיד נשאר השלישייה שאנחנו!״ אמרתי בקול בטוח.

הגענו לשער הכניסה, והמונית כבר חיכתה לי שם.
״אז כנראה שזהו..״ אמרתי להם.
״ביי משפחה שלי״ המשכתי את המשפט, והנחטטי נשיקה גדולה על לחייהם.
הם חייכו אליי חיוך אחרון, כאשר נכנסתי למונית.
הסתכלתי על הפנימייה, שבה עברתי כלכך הרבה, והבנתי שלפה אני כבר לא אחזור יותר.
הרגשתי צביטה קטנה בלב, כאשר הבנתי שרון לא בא להפרד ממני. אבל העלמתי את המחשבה הזאת ממוחי, כי ידעתי שאני חייבת לשכוח ממנו.

״קדימה הגענו״ שמעתי את קולו של הנהג.
״אה… ביי, תודה״ אמרתי בנימוס, ויצאתי מהמונית, פותחת את הבג׳אז בכדי להוציא את המזוודה שלי. הרגשתי שתי ידיים סביבי, שהוציאו את המזוודה במקומי. כשהסתובבתי ראיתי נער, הנראה גדול ממני בערך בשנה.
״תודה״ אמרתי בשקט, והחזקתי במזוודה, לא מזיזה את מבטי ממנה.
״את חדשה פה לא? אני נריה״ אמר לי הבחור.
״לורין״ אמרתי בחיוך נעים, וסוף סוף העזתי להרים את פניי, ולתת לעיניי לפגוש בעיניו.
נריה היה בחור יפהפייה. עיניו היו בצבע דבש בהיר, ושיערו היה חום בתספורת מארניס קצוצה. גופו היה קשיח, לפחות כך זה נראה מהשרירים שבלטו דרך חולצתו. הוא לא היה גבוהה במיוחד, אך גם לא נמוך. עורו היה שזוף, ונקודת חן שנמצאה מתחת לעין שמאל שלו.
״בואי, אני אעזור לך למצוא את המזכירות״ אמר לי, מתקדם לעבר הפנימייה, שהמזוודה שלי בידו. רצתי אחריו כדי לסגור את הפער שפתחתי בינינו.
בלי ששמתי לב כבר נכנסו לפנימייה. הפנימייה הייתה גדולה, לא כמו הקודמת שהייתי בה, אבל גדולה. בפתח בית הספר, היה שטח דשא גדול, ועליו ספסלים רבים, ועצים. מולי נגלה בניין בית הספר, ומאחוריו המגורים הגדולים. זה כל הפנימייה?
״זה רק הכניסה של הפנימייה. אם תרצי אוכל לעשות לך יותר מאוחר סיבוב״ אמר לי נריה, כאילו קורא את מחשבותיי.
״תודה״ אמרתי בחיוך שגילה את גומתי, בצד השמאלי של פניי. ונריה, החזיר לי חיוך גדול, שחשפיו את שיניו הלבנות.

״אורית, זאתי לורין התלמידה החדשה״ אמר נריה, ישר כשנכנסו אל המזכירות.
״הו, שלום מתוקה! חיכינו לבואך״ אמרה לי בחיוך גדול, מי שנגלתה בתור אורית. מולי עמדה אישה בגיל העמידה, שמנמנה מעט, עם שיער שחור קצר, עיניים חומות וחיוך גדול.
״זאתי המערכת שעות של חמודה, זה מספר החדר שלך, קומה ומפתח.״ אמרה אורית.
״ את יכולה להגיע בשעה השלישית, בסיום ההפסקה. כרגע אמורה להתחיל השעה הראשונה. אז נריה אתה מראה לך איפה החדר ולכיתה ברור?״ אמרה לנריה במבט מזהיר.
״כן המפקד״ אמר והצדיע לה, עם חיוך מטופש על פניו.

״טוב זה החדר שלך. אם את צריכה משהו אני בי״א6, וזה המספר שלי״ אמר וחטף מידי את האייפון 5s שלי, בכדי לכתוב את מספרו.
״ביי לורין״ קרץ לי, והלך.
פתחתי בעזרת המפתח את החדר, ונכנסתי. החדר לא היה גדול או קטן. היו בו שתי מיטות קומתיים. שולחן כתיבה גדול, וארון ענק, שהנחתי שזה גודלו בגלל שהוא מיועד לארבע בנות. היה חדר שהוביל לשירותים ומקלחת משותפים עם עוד כמה חדרים אני מניחה, היו שתי שידות גדולות ליד כל מיטת קומתיים, היו שתי כוורות גדולות על הקיר, ובחדר היו מפוזרים בגדים על המיטות ועל הרצפה, שהבנתי ששייכים לשותפות הלא כ״כ מסודרות שלי. החדר היה בצבע כתום ולבן.
הנחתי עם תיק הצד שלי על המיטה היחידה שהייתה מסודרת, שהנחתי ששלי. ופתחתי את הארון מתחילה לסדר את בגדיי, ואת האיפור שלי על אחת השידות שהייתה ריקה.
סיימתי לסדר את דבריי אחרי חצי שעה.
״שיט אני אאחר״ אמרתי כשראיתי את השעה 10:15, בשעון התלוי בחדרי.
החלפתי את הטייץ והגופייה, בגופייה שחורה, ג׳ינס לבן וקצר עם קרעים, ומעל את הסווטשרד האדום, והסגור של אביאב, שעליו מצויר הסתכל של אדידס בלבן.
שמתי את השעון זהב שלי, שרשרת עם הסמל של בוב מארלי עליה, טבעות והייתי מוכנה.
יצאתי לכיוון בניין הכיתות, מבינה כשכבר איחרתי.
״לורין!״ שמעתי את שמי, והסתובבתי רואה את נריה שקרא לי. הוא התקרב לכיווני בריצה קלה.
״ביטלו את כל הלימודים להיום! בואי אני אעשה לך סיבוב, ותוך כדי אכיר לך כמה ילדים״ אמר בחיוך, ומשך אותי בידי לכיוון החצר.

״פה זה המחששה, ובואי אני אכיר לך כמה ילדים״ אמר, ואני נאנחתי. אנחנו עושים סיבוב כבר שעה, והכרתי הרבה יותר מכמה ילדים.
״הופה הופה, תראו מי נזכר בנו״ מישהו צעק, לנריה וכשהרמתי את עיניי ראיתי בחור שנראה בגילו של נריה.
״נרי אני הולכת לשבת קצת, כואב לי הראש. ניפגש כבר אחר כך״ אמרתי לו בחיוך קטן, והוא הנהנן בהבנה.
הלכתי לכיוון המגרש, מתיישבת על אחד הספסלים שם, מבחינה בחבורת בנים משחקים כדורגל, ששלושה מהם מוכרים לי עד כאב.

״האחים אדרי מכסחים את כולם״ אמר זוהר בהתלהבות ענקית, ליניר ויקיר, כאשר הוא קופץ על שניהם, ומנסה ל׳הדביק׳ אותם בהתלהבות שלו.
ושניהם צוחקים, וזורמים איתו.
הלב שלי כאב.
אם הייתי יודעת שהם לומדים פה, הייתי נלחמת בשיניים כדי להשאר שם, או לפחות לעבור לפנימייה אחרת. לפנימייה בה אני לא אצטרך לסבול את אהבת האחים שלהם, שאני לא לוקחת בה חלק.
הם גדלו, וכ״כ השתנו.
יקיר ויניר לא זהים, אבל עדיין אפשר לדעת שהם תאומים. לשניהם יש עיניים ירוקות בהירות בהירות, ושיער חום כמו שלי, בתספורת מארניס. שניהם התקשחו, והתבגרו במראה אך עדיין, החיוך הילדותי שלהם נשאר אותו דבר. על פניו של יקיר, היו זיפים קטנים, שמלאו את פניו, ובגרו אותו אף יותר, וכך גם על פניו של יניר שלעומת יקיר גידל זקן קטנטן. יניר היה יותר גבוהה מיקיר, ותווי פניו היו שונים גם כן משל יקיר, מה שעזר להבדיל ביניהם.
זוהר לעומת זאת, היה נטול זיפים, ועיניו הכחולות והכהות הראו את הדימיון הרבה שבינינו. עורו היה שחום כמו שלי ושל התאומים, ושיערו היה שטני, והיה בתספורת מויקן. את גבתו עיטר עגיל, וגומה כמו שלי התגלתה על פניו כאשר חייך. גם הוא היה חסון, וגבוהה.

דמעות מלאו את עיניי, ורציתי פשוט לקום ולברוח משם. אך ברגע שקמתי עיניי נתקלו בעיניו של יקיר. אני ויקיר תמיד היינו הכי קרובים. הוא מאז ומתמיד היה הבן אדם שידע עליי יותר ממה שאני ידעתי על עצמי.
ראיתי בעיניו שהוא ידע שאנחנו מכירים מאיזשהו מקום, אך התקשה לזהות מי אני.
עמדנו ככה חמש דקות, עד שראיתי את עיניו נפתחות בהפתעה. יניר קרא לו, וגם אחד מחבריו. אך הוא כאילו לא שמע, ונכנס לעולם משל עצמו. הוא התחיל לצעוד אל מחוץ למגרש, ובאותה שנייה, לקחתי את דבריי ורצתי לחדרי כשהוא בעקבותיי.
נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת, מתנשמת בכבדות.
נעלתי את הדלת, ונשכבתי על המיטה נותנת לדמעות לזרום, מבינה שבקרוב אצטרך להתעמת עם אחיי, אבל שכרגע זה פשוט לא הזמן.

קמתי מדפיקות דלת חזקות על דלת חדרי.
הבחנתי שכל הבנות כבר בחדר, והשעה כבר 02:17 בלילה, וכנראה נרדמתי מקודם.
הלכתי לכיוון הדלת, מסובבת את המפתח, ופותחת את הדלת.
״לורין…״ ראיתי מולי את יקיר, כשעיניו אדומות ונפוחות.
כנראה שאני אצטרך להתעמת איתו, יותר מהר משתכננתי.