כי בסופו של דבר כולנו ניפגש.. פרק 3 חוזרים הביתה
"נא לחגור חגורות בטיחות אנו עומדים לנחות" שמעתי ממערכת הכריזה שבמטוס אז כן הנה אנחנו חוזרים. לישראל,להרצליה לבית הישן, כמו שאבי אמר.
להגיד שלא קשה לי עם זה? זה יהיה שקר.. אני מפחדת מהתגובות של כולם. של כל האנשים מהשכונה הישנה. כל האנשים שיודעים מה עבר עליי ועל אבא שלי כמשפחה במשך ה-5 שנים האחרונות המוות של שון, הבריחה של דין וההתאבדות של אמי. אני לא יודעת איך כולם יגיבו על ה'איחור' שלנו. כי עם כל מה שקרה לא היה קורה כבר מלפני חמש שנים היינו חוזרים לפה כמשפחה מאוחדת ומאושרת. אבל זה לא קרה.
"לורני..לורני נחתנו בואי" אמר לי אבי קוטע את מחשבותיי הרבות. הנהנתי משחררת את חגורתי וקמה ממקומי מתקדמת אל היציאה אם אבי וחברתו מאחריי.
יצאנו משדה התעופה לכוון המכונית שלנו שהייתה בחנייה. אבי קנה מכונית עוד שהיינו ברוסוורד ודאג שישאירו לנו אותה פה. נכנסנו על המכונית חגרנו, ונסענו. הסתכלתי דרך החלון בדרך מבינה עד כמה התגעגעתי לארץ הזאת שביליתי בה את כל הילדות שלי.
אחרי 15 דקות הגענו לבית החדש. הוא היה ענק כמו פעם שום דבר בו לא השתנה. עדיין אותו בית בעל 4 קומות ובריכה . נכנסו אל תוך הבית והרגשתי את הכאב מכה בלבי בחוזקה. הסתכלתי על הבית ונזכרתי באחיי. הרגשתי דמעות חמימות יורדות לאט לאט מעיניי, אבל מהר מאוד ניגבתי אותם כדי שאבי לא יראה. עליתי במהירות לחדרי מבחינה שהוא השתנה. הייתה לי מיטה חדשה גדולה ולבנה מלאה כריות יפות מיוחדות ורגילות בצבע שמנת ובז בהיר. הייתה לי טלוויזה גדולה ליד המיטה וגם שולחן בצבע בז ועליו מחשב רגיל לידו לפטופ לבן. הנחתי את התיק על המיטה ויצאתי מהחדר מתקדמת לחדר של שון. באתי לפתוח את הדלת אבל לא יכולתי. משהו בי לא נתן לי.
החלטתי לצאת לטיול בשכונה.
ירדתי למטה "אבא יצאתי לעשות סיבוב" צעקתי לחלל הבית ויצאתי מנסה להתרגל ולעכל את העובדה שחזרתי למקום הזה שעשה לי כל כך טוב ראיתי נערה יושבת על הספסל בפארק מתעסקת באייפון שלה. היא ניראתה לי כל כך מוכרת התקרבתי עליה מעט ואז הבנתי מי זאת.
"מיקה?" שאלתי אותה היא הייתה בשוק לכמה שניות שלא הייתה מסוגלת להרים את הראש ראיתי דמעות מתחילות לצאת מעיניה, היא הרימה את הראש ואז ראיתי את העיניים האדומות לשה היא הסתכלה עליי במבט לא מאמין "אומייגד.. לורי" אמר בשוק וקמה לאט לאט מתקרבת אליי ומחבקת אותי בחוזקה חיבקתי אותה חזרה חושבת עד כמה התגעגעתי לחברה הכי טובה שלי. חושבת עד כמה הייתי זקוקה לה בשנים האחרונות. נזכרת שהייתי מסוגלת לתת הכל רק כדי לקבל את החיבוק הזה "אין לך מושג כמה הייתי זקוקה לך" מלמלתי בבכי "תאמיני לי שכן.."
תגובות (4)
בערך כבר חודשיים שיצא לי לא לקרוא סיפור שלך ואני חייבת להגיד שאני מופתעת לטובה ממש השתפרת בסיפורים שלך. רק לדעתי את לא חייבת ליישם את זה את יכולה לפרט יותר ולעשות פרקים יותר ארוכים ושוב ממש גאה בך על ההתקדמות!
דרך אגב לא אני לא בחרם עלייך זה פשוט באמת לא היה לי זמן ועכשיו קצת התפנה לי ^-^
תמשיכי
זה מושלםםםםםם !!!!!!
אבל קצר !!!!!
אני דורשת פיצוי !!
תמשיכייייייייי