“כי אינני יכול בלעדייך” – סיפורי ערסים – פרק שמונה עשרה, ואחרון

פרק 18 – "מלאכית שלי"

התנתקתי משפתיו של נתנאל באיטיות ובקושי קל,
"נפרדת מנטלי?" שאלתי, עיניי מלאות ציפיה. הוא הניד בראשו לשלילה, נהמתי בזעם והרחקתי אותו ממני,
"לך מפה." שילבתי את ידיי, נתנאל הביט בי בעצב,
"אני מצטער, אני עדיין קרוע. אני נשבע, אני לא שקרתי לך, אני אוהב אותך, אבל תביני, אני ונטלי זה השילוב המושלם, אלה שתמיד מקנאים בהם." הוא אמר והביט בי, פי נפער בתדהמה.
"ואיתי זה לא יהיה השילוב המושלם? מה… אני לא מספיק פרחה בשבילך?!" צעקתי עליו בזעם. הפעם הוא באמת הגזים.
"איתך זה שונה, זה אחר, את… את תתפסי אותי קצר!" הוא אמר וראשו נשמט אחורנית. אז מזה הוא מפחד, הא? שאני אחזיק אותו קצר, ואגיד לו לא לצאת לכאן, לא ללכת לשם.
"מה אתה חושב שאני, נתנאל?" אמרתי, בזמן שעיניי אט אט מוצפות בדמעות חמימות.
"אני חושב שאת… אלוהים, יובל, אל תבכי." הוא אמר ומחה את הדמעות שבעיניי בעדינות, אך זה לא עזר. דמעות חדשות הכתימו את לחיי.
"אני חושב שאת מלאכית, הנערה הכי מדהימה שפגשתי, ואני עושה הכל כדי להתרחק ממך, כדי לא להתאהב בך יותר. את מבינה, אם נהיה ביחד, את תפגעי." הוא אמר בשקט ומחץ אותי אליו. לא התנגדתי. בסך הכל הוא לא חשב על עצמו, הוא חשב עליי. על איך אני ארגיש.
"אבל… אם להיות איתך יגרום לי להפגע, אני מוכנה להסתכן." לחשתי בשקט והרמתי את מבטי אליו. נתנאל חייך ונשק למצחי,
"הבעיה העיקרית שלך היא שאת רואה רק את הדברים הטובים שבי." הוא חייך חיוך עצוב, נהמתי בזעם,
"אתה יודע כמה לפעמים אני שונאת אותך?" אמרתי בכעס, הוא היה נראה מופתע,
"אני שונאת שאתה מרחיק אותי כל פעם שאני מנסה להתקרב, אני שונאת שאתה משחק בי ובנטלי כאילו אנחנו רכוש שלך! וזו רק ההתחלה, יקירי!" אמרתי בזעם, נתנאל החניק צחקוק,
"יקירי?" הוא שאל והרים גבה, נהמתי בזעם,
"יש לך בעיה עם זה?!" תחבתי את אצבעי בחזהו, הוא צחק וחיבק אותי אליו,
"את מיוחדת, מלאכית שלי." הוא קבר את ראשו בשיערי ונשק לו מספר פעמים.
"אני? מלאכית? חה!" נשפתי בכעס, ונתנאל רק מחץ אותי אליו יותר,
"את מדהימה, יובל. תתחילי להפנים את זה." הוא אמר בשקט וליטף את שיערי, התענגתי מהמגע שלו.
"בא לי להרביץ לך." הודעתי לו, הוא גחך,
"גם אם תרביצי, אני לא חושב שזה יזיז לי בדיוק."
"לא ניסית אותי!" צחקתי ונתתי לו מכה קטנה בכתף, הוא חייך בשעשוע,
"הכי טוב שלך?" הוא שאל, נהמתי בזעם והצמדתי את שפתיי לשפתיו. לא משנה כמה אני אנסה להכחיש, כן, אני אוהבת את נתנאל.
הוא האחד שלקח את ליבי, ושמר אצלו. שפתינו נעו באופן מושלם יחדיו, וידיו של נתנאל אחזו במותניי ומשכו אותי אליו.
לאחר כמה דקות הגענו למצב שנתנאל מעליי, ושנינו מתנשקים בלהט.
התנתקתי ממנו בעדינות והבטתי בעיניו,
"זה לא בסדר, מה שאנחנו עושים עכשיו. אתה צריך קודם להפרד מנטלי." קבעתי, הוא הנהן ונשק לשפתיי שוב. צחקקתי אל תוך שפתיו והרחקתי אותו ממני,
"אני רצינית!" צחקתי, הוא צחק יחד איתי וליטף את מותניי.
"חרמן אחד, לך מפה!" צחקתי, בזמן שנתנאל התחיל לדגדג אותי במותניי.
"נ-נתנאל!" צחקתי, ידיי נכרכו סביב צווארו ואחזו בו,
"תפסיק!" צחקתי, אך נתנאל לא הפסיק. הוא רק דגדג אותי יותר ויותר.
"נתנאל!"
✰~★~✰~★~✰~★~✰
נ.מ נתנאל –
"אני מצטער, נטלי." לחשתי בעצב, מביט בה מתפרקת מולי. לראות את נטלי בוכה תמיד הקשה עליי לעשות דברים מסויימים, אבל הפעם, זה לא היה קשה כל כך.
האחת שהייתה במוח שלי הייתה יובל.
"למה מכולן, דווקא היא?" היא שאלה בשקט והרימה את מבטה השבור אלי,
"כי היא הכי מיוחדת, מכולן." אמרתי את מה שחשבתי, ונטלי חייכה חיוך ציני,
"מה מיוחד בה? השומן שלה?" היא אמרה ברוע, ובאותו הרגע רציתי להרביץ לה. ואני בחיים לא רציתי להרביץ למישהי, ובטח שלא לנטלי.
"אל תזלזלי בה, היא יותר מדהימה ממה שאת חושבת." אמרתי בארסיות ויצאתי מביתה.
נטלי אף פעם לא קיבלה את זה שיש בנות יותר מוצלחות ממנה, היא תמיד חשבה שהיא הכי טובה, בהכל.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
נ.מ נטלי –
ברגע שנתנאל הלך, הרשתי לעצמי להתפרק. להשבר לרסיסים. קרסתי על מיטתי ובכיתי. אני חושבת שבכיתי לפחות שלוש שעות ברצף.
איך אני זאת שתמיד יוצאת הרעה? זאת שתמיד מגעילה לאחרים?
הדיכאון התחיל להשתלט עליי לאט לאט, והרגשתי איך הכוח אוזל מגופי.
לבסוף נרדמתי על המיטה, אך הדמעות המשיכו לזלוג במורד לחיי ולהרטיב את הכרית שלי.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
נ.מ יובל –
בהמשך החודש אני ונתנאל לא עזבנו לרגע אחד את השניה. היינו מודבקים בעזרת דבק שלוש שניות.
השתחררתי מבית החולים, אך הייתי צריכה לבוא פעם בחודש למעקב אחרי המשקל שלי.
החלטתי שאני פשוט אוכל בצורה בריאה, ואקפיד לעשות ספורט, כמו שהרופא שלי, רן, הציע.
ככל שעבר הזמן, התאהבתי יותר ויותר בנתנאל. גיליתי כמה הוא מדהים, כמה זכיתי!
הוא היה חוזר ואומר לי כמה שאני מדהימה, ואני קטלתי אותו ואמרתי לו שהוא הרבה יותר מדהים ממני, מה שהיה נכון.
נתנאל הפך אותי לנערה המאושרת בעולם.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
כעבור חמש שנים –
"אלוהים, נתנאל!" התנשפתי במהירות וקרסתי מעליו.
"אני חושב שעכשיו הם צריכים את הכלה," נתנאל אמר ופיזר נשיקות רטובות לאורך צווארי.
"זה יום החתונה שלנו! אני לא מבינה בכלל איך הצלחת לגרום לי לעשות סקס, ביום החתונה שלי!" התנשפתי במהירות והנחתי את ראשי על כתפו.
"זאת גם החתונה שלי, אני מזכיר לך." הוא צחק, גלגלתי את עיניי.
"תסתפקי בזה שלפחות לא ראיתי את השמלה שלך." הוא נשק לשפתיי בעדינות, נשפתי בכעס, "תודה לך, באמת. כמה שאתה בן אדם טוב." מלמלתי, הוא צחק ונשק למצחי,
"מה את משחקת אותה? נהנת אפילו יותר ממני." הוא חייך בהתגרות, והרגשתי את ידו צובטת את הפלח הימני של ישבני.
"נתנאל!" נהמתי וקמתי מהמיטה, ערומה.
"אני אוהב אותך, מלאכית שלי." הוא קם גם ונשק לשפתיי בעדינות.
"אתה תאהב אותי גם אם אני אהיה כלה מכוערת?" אמרתי בחשש וכרכתי את ידיי סביב צווארו.
"אין סיכוי שזה יקרה." הוא חייך ונשק למצחי.
"אני צריכה ללכת," צחקקתי בשקט, נשקתי לשפתיו וברחתי למקלחת.
התקלחתי בזריזות ולבשתי ג'ינס וגופיה. לקחתי את השמלה המוסתרת בעזרת בד לבן ויצאתי מהבית, בורחת מבלי להגיד שלום לנתנאל. ידעתי שאם אני אגיד לו שלום, זה יגמר בכך שהוא יראה את השמלה. ולא רציתי שזה יקרה.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
לאחר התארגנות אשר הרגישה כמו נצח, הייתי מוכנה. הייתי לבושה בשמלת הכלה שלי.
השמלה הייתה שמלת סטרפלס לבנה ופשוטה, אך למרות הפשטות שבה, היא הייתה מיוחדת.
שיערי היה מפזור על גבי, כשקצוויתיו מסולסלים בצורה עדינה.
פניי היו מאופרות בעדינות. עיניי היו מוצללות בעזרת צללית סגולה בהירה, לחיי הוברשו בסומק ורדרד אשר נתן לי את המראה הסמוק, למרות שהיה לי אותו כבר בצורה טבעית, ושפתיי היו מרוחות בגלוס בהיר ומבריק.
"אלוהים, יובי!" שיר נשפה בהתרגשות וחיבקה אותי. שיר הייתה לבושה בשמלה בצבע סגול בהיר, אשר ישבה על גופה החטוב בצורה מושלמת למדי. היא הייתה יפייפיה.
"את יפה כל כך!" היא לחשה בהתרגשות והתנתקה מהחיבוק הממושך שלנו. צחקתי.
"אני יפה? תראי איזו מהממת את!" חייכתי חיוך רחב, היא הסמיקה.
"כולם מחכים. החופה אמורה להתחיל עכשיו." היא אמרה וחייכה אלי חיוך מאושר.
חייכתי חיוך קטן,
"בואי נעשה את זה." הנהנתי. היא צחקה וחיבקה אותי פעם נוספת, ויצאה מהחדר.
לקחתי נשימה עמוקה, ויצאתי גם אני מהחדר.
השיר שאני ונתנאל בחרנו התחיל להתנגן ברקע, ואני התחלתי ללכת לכיוון החופה, מנסה לא למעוד וליפול מרוב התרגשות.
"בת שלי…" אמי ייבבה באושר, ואני חייכתי חיוך קטן. עיניי היו ממוקדות רק במישהו אחד.
בנתנאל.
לאחר כשתי דקות הגעתי אל החופה, ועמדתי מול נתנאל. עיניו היו מוצפות ברכות ובאושר, וידעתי שככה גם עיניי.
"את כל כך יפה, מלאכית שלי." הוא לחש וחיבק אותי אליו. קברתי את ראשי בחזהו, ודמעות אושר זלגו על לחיי. מזל שהאיפור עמיד בפני רטיבות.
הרב כחכך בגרונו, אך לי לא היה אכפת. נתנאל נשק לראשי. הוצאתי את ראשי מחזהו, וכשנתנאל ראה שבכיתי, מבטו הפך לרך עוד יותר, הוא נגב את דמעותיי בעדינות,
"אני אוהב אותך, הכי הרבה בעולם." הוא לחש ונשק למצחי.
הרב כחכך בגרונו שוב, וכל האנשים אשר הביטו בנו בעיניים דומעות צחקו.
"האם את, יובל, לוקחת את נתנאל בתור בעלך?" הרב חייך לעברי חיוך רך, הנהנתי במהירות,
"כן." אמרתי בקול צרוד. הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי.
"האם אתה, נתנאל, לוקח את יובל בתור אשתך לעתיד?"
"כן, אני כן."
"תחזור אחריי, הרי את, מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל."
"הרי את, מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל." נתנאל חזר אחריו.
הרב חייך בחמימות,
"תשבור את הכוס, ויאאלה, תנשק אותה."
נתנאל צחק, וגם אני צחקקתי מבעד לדמעות האושר. הוא שבר את הכוס וקירב אותי אליו,
"אתה רואה, לא פגעת בי." לחשתי לנתנאל, ראשינו קרובים.
"אני גם בחיים לא אפגע בך, מלאכית שלי." הוא אמר וליטף את הלחי הימנית שלי.
כולם התחילו להריע ולצעוק ושהם מחכים לנשיקה, ואני צחקקתי,
"אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר אחר בעולם, מלאך שלי." אמרתי, הדעות זלגו על לחיי,
"עכשיו, תני לי לנשק אותך." הוא אמר והצמיד את שפתיו לשפתיי.
וככה אני ונתנאל התחלנו עוד פרק חדש בחיים שלנו,
בתור בעל ואישה.