“כי אינני יכול בלעדייך” – סיפורי ערסים – פרק שש עשרה

פרק 16 –

"זה לא אמור להיות ככה…" ייבבתי, ידיו של נתנאל עדיין עטפו אותי בחום ואהבה.
"היי, יובל…" נתנאל לחש באוזני, אך אני לא רציתי לשמוע.
טעות? זה מה שהייתה הנשיקה הזאת עבורו? זה מה שבעצם הלך בנינו בזמן האחרון?
"טעות?" לחשתי בקול רועד. לא האמנתי שנתנאל באמת הגדיר את הנשיקה שלנו בתור טעות.
האם הוא אמר את זה לנטלי רק כדי לא לפגוע בה?
"את יודעת שלא באמת התכוונתי להגיד שהנשיקה הזאת טעות. את יודעת שאמרתי את זה רק כדי שנטלי לא תפגע. את צריכה להבין יובל, אני אוהב את נטלי." הוא הרים את מבטי אליו, בעיניו היה מבט מיוסר. ידעתי מה המבט בעיניי. מבט שבור.
אבל למה? הרי ידעתי שהוא אוהב את נטלי. הוא בחיים לא יתאהב במישהי כמוני.
"אבל אמרת שהנשיקה היא לא טעות…" לחשתי בשקט והבטתי בו במבט לא מבין. הוא רוצה לשגע אותי?
"אני לא יודע מה הולך איתי ואיתך. אני לא בטוח. אני רק יודע כרגע, שאני אוהב את נטלי. ועדיין לא מוכן לוותר עליה." הוא לחש בעצב וליטף את הלחי הימנית שלי.
הנהנתי באיטיות וקמתי מהשביל. לא רציתי להשאר שם ולהראות לו כמה אני צריכה אותו.
"אני אלך." לחשתי. שיר הביטה בי בעצב. הלכתי לכיוונה, והיא ישר חיבקה אותי וליטפה את שיערי. היא הייתה היחידה שידעה שבאמת הרגשתי אל נתנאל משהו חזק. אבל עכשיו… עכשיו גם נתנאל יודע את זה. וזה לא הדדי. תמיד ידעתי שזה לא הדדי.
נתנאל רץ אחרי נטלי, והשאיר אותי ואת שיר, שאני עם לב שבור, ושיר מנסה להדביק את החתיכות יחדיו.
"את הרבה יותר טובה ממנו." היא אמרה בשקט והתנתקה מהחיבוק. היא חייכה אלי חיוך מנחם וחייכתי אליה חיוך קלוש ומסכן,
"רוצה ללכת לראות סרט בקולנוע? שמעתי שהסרט 'הרץ במבוך' טוב." היא חייכה ושילבה את ידה בידי. צחקתי בשקט,
"גם אני שמעתי שזה סרט טוב, נלך?" שאלתי והתחלנו להתקדם לכיוון הקולנוע הקרוב.
"איזה מזל שנתנאל גר קרוב לסינימה סיטי," היא צחקה, צחקתי איתה.
שיר הייתה שונה בנטלי בהמון מובנים. שיר הייתה פחות עסוקה בעצמה, ויותר בחברות שלה.
לא משנה כמה שיר פרחה, נותנת, אני יודעת שהיא בן אדם טוב.
בכל בן אדם יש תכונות יותר טובות ופחות טובות. השאלה מה אתם רוצים לראות באותו האדם.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
"זה היה פשוט סרט אדיר!" צחקתי כשיצאנו מאולם הקולנוע. שיר הנידה בראשה וצחקה,
"הוא באמת היה טוב. אבל לא עד כדי כך." צחקה.
"שיר!" לפתע נשמעה צעקה מאחורינו. שיר החווירה. הסתובבתי כדי לראות במי מדובר, וראיתי נער אשר נראה בסביבות הגיל שלנו.
שיר הסתובבה גם, לחשתי באוזנה,
"מי זה?"
"ילד אחד מי"ב, קרציה אמיתית." היא מלמלה בחוסר סבלנות, בזמן שהוא התקרב אלינו, עם החבורה שהייתה איתו, שכללה בעיקר בנים מטרידים.
הנער הזה מכיתה י"ב, היה בהחלט יפה. היה לו שיער זהוב, עיניים תכולות, ומבט שובבי בהן.
גופו היה כשל אל יווני, ואני כמעט נמסתי שם, על רצפת הסינימה סיטי.
"היי, אוראל…" שיר מלמלה, בזמן שהוא מחץ אותה לחיבוק ענקי.
"כל יום את נהיית יפה יותר ויותר," הוא החמיא לה, ואני ראיתי שהיא מגלגלת את עיניה. החנקתי צחקוק.
"ומי זאת?" הוא שאל לאחר ששיר חמקה מבין זרועותיו ונעמדה שוב לצידי.
"זאת יובל, אנחנו באותה הכיתה." חייכה שיר וקרצה לי. רציתי לברוח מהמקום באותה השניה.
"יפיופה אמיתית." הוא חייך ומשך גם אותי לחיבוק מוחץ.
הוא ידידותי… קצת. טוב… לא בדיוק קצת, יותר לכיוון הידידותי יותר מהנדרש, אבל זה בסדר, הוא נראה ממש חמוד.
"אז מה אתן עושות כאן?" שאל לאחר ששחרר אותי בחזרה לחופשי.
שיר הרימה גבה,
"מה כבר אנחנו יכולות לעשות בסינימה סיטי, אוראלי?" היא שאלה אותו בזלזול.
"איזה סרט ראיתן?" הוא התעלם ממנה ופנה להביט בי,
"הרץ במבוך…" מלמלתי, לחיי האדימו, והוא היה נראה מאושר מכך,
"את מקסימה שאת מסמיקה," הוא החמיא לי, ולחיי רק בערו עוד יותר. שיר צחקקה לצידי, ואני תקעתי את מרפקי בצלעותיה.
"אולי תכיר לנו את חברות שלך, אוראל?" איזה נער אחד, שגם הוא היה נאה מאוד, נעמד לצד אוראל.
שיערו היה בצבע חום בהיר, כמו עיניו, הוא היה שזוף, גבוה, ושרירי. מאוד שרירי.
אוראל גלגל את עיניו והציג אותנו,
"שיר," אמר והצביע על שיר,
"ויובל." הצביע עליי.
"היי יובל ושיר." הוא חייך אל שיר חיוך פלרטטני,
"אני ניב." הוא הציג את עצמו, והושיט את ידו לכיווני, ללחיצת יד. לחצתי את ידו, אך אז הוא משך אותי לחיבוק. אלוהים, מה זה התכסיסים האלו?
"אלוהים, אוויר!" צחקתי והשתחררתי מחיבוקו. הוא צחק וחיבק את שיר.
"אנחנו חייבות ללכת," שיר נפנפה אותם, ואני צחקקתי בשקט.
"להתראות בנות!" אוראל חייך, ושתינו נחפזנו לברוח מהם.
"הם דווקא די נחמדים," אמרתי בזמן שאנחנו רצות אל המעלית.
"די." היא צחקה, ונעצרנו ליד המעלית. את האמת? לא הייתי רגילה שבנים מחבקים אותי, או מחמיאים לי, כך שאני בטוחה שהסמקתי מאוד.
לחצתי על הכפתור בכדי להזמין את המעלית, וחיכינו.
לאחר כדקה המעלית הגיעה, ונכנסנו. שיר לחצה על קומת הקרקע, בזמן שאני חשבתי כמה אני מתגעגעת לנתנאל.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
ביום למחורת, לא הלכתי לבית הספר. לא הרגשתי טוב, ואמא הרשתה לי להשאר בבית.
גם לא רציתי לראות את נתנאל ונטלי, הולכים להם יד ביד. גם ככה הרגשתי חרא עם עצמי שניסיתי בכלל להפריד בין זוג אוהבים.
בשעה עשר וחצי ירדתי לסלון, לאחר שאמא כבר הלכה לעבודה, ממזמן.
שתיתי כוס מים והתיישבתי על ספת הבד הנוחה במיוחד.
הדלקתי את הטלוויזיה והתחלתי לראות בובספוג, שאני דיי בטוחה שאין בסדרה הזאת רומנטיקה. לא רציתי להזכר בנתנאל, ולהתחיל לבכות.
שנאתי להיות מאוהבת. זאת הייתה הרגשה נוראית. יש כאלה שאוהבות להיות מאוהבות, הן אומרות שזה ממלא אותן בחום וזוהר, ואני חושבת שהן סתם מבלבלות במוח.
לפתע הטלפון שלי צלצל, וראיתי שזו שיר שמתקשרת.
"הלו?" עניתי,
"אלוהים! יובל! את חייבת להגיע לבית הספר, נתנאל משתגע, אני רצינית!" היא צרחה אל תוך הטלפון בהיסטריה, והדמעות כבר צרבו בעיניי.
"מה קורה שם?!" שאלתי במהירות וקמתי מהספה. רצתי במעלה המדרגות לכיוון חדרי.
"הוא כל הזמן צועק שהוא צריך אותך, ושהוא טעה, אני בחיים לא ראיתי אותו ככה!" היא צעקה שוב, והדמעות כבר זלגו לאיטן במורד לחיי.
"עשרים דקות אני מגיעה." אמרתי והתחלתי להתארגן.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
כשהגעתי לבית הספר, כולם כבר היו בכיתות ולמדו. רצתי לכיוון הכיתה שלי, ודפקתי על הדלת.
"פתוח!" קול המורה נשמע, ואני לא חיכיתי עוד רגע אחד, ופתחתי את הדלת.
"איפה נתנאל?!" שאלתי במהירות, לאחר שלא ראיתי את עיניו הירוקות והמדהימות בכיתה.
"יובל, מה זו החוצפה הזאת?! גם מאחרת וגם צועקת?!" המורה התעצבנה, אך לי לא היה אכפת.
ראיתי ששיר לא בכיתה, ונטלי כן. הנחתי ששיר מנסה להרגיע את נתנאל.
יצאתי מהכיתה במהירות והתקשרתי אל שיר,
"איפה אתם?!" שאלתי בדיוק כשהיא ענתה. לא יכולתי לשלוט בעצמי, הייתי חייבת לדעת מה הולך עם נתנאל.
"בואי לחצר האוחרית, את תראי אותנו כבר." היא לחשה וניתקה. לא הבנתי למה היא לחשה, מה הולך שם?
רצתי לחצר האחורית, ואז… ראיתי אותו. הוא ישב על אחד הספסלים כשראשו בין ידיו, ואני חושבת שהוא… בכה?
נתנאל? בכה?
ממתי נתנאל, הגבר הכי גברי בעולם, בוכה?
התיישבתי לצידו, הוא לא שם לב, אז פשוט לחשתי,
"נתי? מה קרה?"
גופו התקשח בשניה, והוא הרים את מבטו אלי. ומבלי לדבר, הוא פשוט חיבק אותי.
"אלוהים… יובל, אני כל כך מצטער." הוא לחש, ולא הבנתי על מה הוא כל כך מצטער.
"על מה אתה מצטער, נתנאל? זה בסדר. אתה אוהב את נטלי, זה בסדר גמור." לחשתי וליטפתי את שיערו בעדינות.
"זה לא זה, יובל." הוא לחש בשקט והביט בעיניי.
"אז מה זה?" שאלתי, לא מבינה.
"אני יודע מי אנס אותך, יובל." הוא הביט בי, הדמעות כבר צרבו בעיניי,
"מי זה?" לחשתי בשקט, חסרת כוחות.
"זה היה רוי, יובל. רוי." הוא אמר בשקט. עיניי נפערו, והדמעות זלגו במורד לחיי.
"למה אתה משקר לי?!" צרחתי עליו, גופי רעד. זה לא יכול להיות רוי. זה לא רוי!
"אני לא משקר, אני זוכר הכל מאותו הערב." הוא אמר והביט בעיניי.
ואז… הכל חזר.
כל מה ששכחתי, בגלל האלכוהול הארור, הכה בי.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
"דיי רוי! אני לא רוצה!" היא ניסתה להתנגד, אך האלכוהול ערפל את כל חושיה.
"תפסיקי, יהיה כיף!" הוא צחק בשכרות. הוא היה שיכור יותר ממה שתכנן להיות.
"תפסיק!" היא צרחה.
"אני צריך את החומר שלי!"
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
גופי נשמט על הרצפה, ובכיתי. לא יכולתי להפסיק לבכות. איך רוי יכל לעשות את זה?
איך מכולם, דווקא רוי? האחד ששמר עלי? שהגן עלי? הוא היחיד שאיי פעם נישק אותי!
ומסתבר… שהוא גם זה שלקח ממני את הבתולים. הוא לקח אותם באכזריות.
"אלוהים…" לחשתי וקברתי את ראשי בין ידיי. אני חושבת שבכיתי יותר מאיי פעם. יותר משגיליתי שאנסו אותי.
יותר משגיליתי שהפיצו את זה ביוטיוב.
רוי, זה שנישק אותי, זה שהתכרבל איתי במיטה אחת, הוא זה שאנס אותי, וצילם אותי, והפיץ את הסרטון.
"יובל…" נתנאל לחש וחיבק אותי אליו בעדינות.
מה הולך עם החיים שלי? אלוהים עד כדי כך רוצה שאני אסבול? במה חטאתי?
"איך הוא יכל?" ייבבתי אל תוך חולצתו של נתנאל.
"אני לא יודע." נתנאל התוודה.
במשך השעה הבאה אני ונתנאל ישבנו על הרצפה, כשאני בוכה אל תוך חולצתו, והוא מחבק אותי ומלטף את שיערי.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
"תודה," לחשתי. ישבתי על הספה בביתו של נתנאל, מכורבלת בשמיכה עבה וצמרירית.
"אין על מה." נתנאל חייך חיוך קלוש והתיישב לצידי.
"אני שונאת אותך." לפתע אמרתי. אין לי מושג למה אמרתי את זה, אבל אני חושבת שזה היה דיי משחרר. נתנאל הרים גבה והביט בי בהפתעה,
"מה יש לך?" הוא שאל, אני צחקתי.
"אני באמת שונאת אותך. אני שונאת אותך מרוב אהבה." נפלט לי. לחיי האדימו. קברתי את ראשי מתחת לשמיכה במבוכה. למה אמרתי את זה?
לפתע הרגשתי יד על ראשי מבעד לשמיכה, "תפסיקי להיות ילדה קטנה, בואי נדבר." נתנאל אמר בשקט. הוצאתי את ראשי מהשמיכה והנהנתי.
"תדבר." הרמתי גבה, נתנאל גלגל את עיניו.
"את ממש ילדה קטנה, אני לא מבין איך אני סובל אותך." הוא צחק והצמיד אותי אליו לחיבוק.
"גם אני לא סובלת אותך, אל תתפוס תחת." נהמתי בזעם, והוא בלגן את שיערי.
"את חמודה."
"חמודה אומרים לכלבה."
"תפסיקי לדבר שטויות."
"לא רוצה." חרצתי לו לשון, והוא צחק וחרץ גם הוא לשון,
"עכשיו גם אני ילד קטן כמוך!" הוא אמר בקול ילדותי. נתתי לו מכה קטנה.
"טוב, בואי נדבר, ברצינות." הוא אמר. הנהנתי.
לא רציתי לדבר איתו על האהבה שלי כלפיו. הרי במילא זה לא הדדי, אז למה אני צריכה לחפור בנושא הזה?
"אני…" נתנאל נאנח. הוא הביט בי לשניה והמשיך לדבר,
"אני כן מרגיש אלייך משהו, יובל." הוא אמר, וליבי פעם במהירות. לחיי הורידו. השפלתי את מבטי וצחקקתי בשקט,
"דיי, אתה והשקרים שלך." לחשתי בשקט, הוא הרים את מבטי בעזרת ידו,
"אני לא משקר, או משחק משחקים בנושאים כאלה." הוא אמר ברצינות, הבטתי בעיניו הירוקות והמהפנטות.
"אתה עם נטלי, אני לא רוצה להפריד בניכם." לחשתי בשקט, הוא הביט בי ברכות,
"את מדהימה, את יודעת את זה, יובל?" הוא שאל וליטף את הלחי הימנית שלי.
"נטלי אוהבת אותך. היא אפילו סטרה לי אתמול, בגלל שגילית לה על הנשיקה." משכתי בכתפי, עיניו נפערו,
"נטלי הרביצה לך?" הוא שאל, המום.
"זה לא משהו נוראי, הלחי שלי הייתה אדומה לאיזו שעה, אבל זה עבר." חייכתי חיוך קטן. זה היה שקר, הלחי שלי הייתה אדומה עד היום בבוקר. הסטירה הזאת הייתה מכאיבה, ולא רק בצורה פיזית. זה היה משפיל.
"אלוהים…" ראשו של נתנאל נשמט אחורנית, והוא היה נראה מבוהל.
"תפסיק, היא פשוט נלחמה עלייך." חייכתי חיוך קטן.
למה אני מגנה על נטלי? זה לא מגיע לה. "את מלאכית, יובל." נתנאל חייך חיוך קטן ונשק למצחי.
אני מלאכית?
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
אז… טוב, נתנאל מעצבן אותי. מה זה מלאכית?! תנשק אותה ותגמור עניין!
אני ממש אשמח לתגובות, ואני ממש מקווה שאהבתן את הפרק להיום (:
אז כן, אני עומדת על הרף של פרק ביום. כי בתכלס? אני עובדת על פרק של רבע שעה בסביבות השעה, ובזמן האחרון הייתי פנויה לגמרי, כי… טוב, חופש. כשאני בחופש אני תמיד מעלה המון פרקים.
אמנם בסיפורים קודמים שלי הייתי מגיעה למצב של שלושה פרקים ביום, אבל בסיפורים הקודמים הפרקים עמדו על אורך של חמש דקות, גג.
אוהבת אתכן! 3>