“כי אינני יכול בלעדייך” – סיפורי ערסים – פרק חמש עשרה

פרק 15- בכי

אחריי התקרית הקטנה בבוקר אשר עברתי עם נתנאל, נכנסנו שנינו לשיעור.
הוא ישב ליד נטלי, ואני ישבתי בשולחן האחרון בכיתה, בתור הכי ימני, והיה לי תצפית משגעת דרך החלון לכיוון חצר בית הספר.
לפחות כל דקה, נתנאל הפנה את מבטו אליי, ושאל אותי בעזרת עיניו, אם אני בסדר.
ובכל פעם הייתי עונה לו את אותה התשובה בדיוק.
שאני בסדר.
שמחתי שנתנאל דואג לי, אבל ראיתי כמה זה הכעיס ועצבן את נטלי, אז במשך השעה השניה התעלמתי לגמרי מתנאל. לא רציתי להתעלם ממנו, אבל גם לא רציתי שנטלי תכעס. היא חשובה לי. לא רציתי שהיא תחשוב שאני מתאהבת בחבר שלה, למרות שכמעט הייתי בטוחה שאני מתחילה להתאהב בנתנאל. הוא היה כל כך מקסים וחמוד, הוא הגן עליי לא משנה מה, ולא מיהר לשפוט אותי ולהגיד לי מה נכון ולא נכון. הוא פשוט היה שם ותמך.
הוא היה נתנאל שונה לגמרי.
לפני שנאנסתי, נתנאל היה כל הזמן יורד עליי. הוא היה נוקשה, וקורא לי שמנה ומכוערת.
הוא היה המום שאני ורוי הפכנו להיות זוג, והיה עושה הכל רק כדי לא להיות איתי באותו החדר.
אני חייבת להודות, למרות שלא סבלתי אותו, כן, זה היה מעליב. הוא התנהג אליי כאילו הייתי מצורעת, או חולה במחלה סופנית שמדביקה אנשים רק על ידי החלפת מבט.
אבל אז, אחריי האונס, גיליתי את נתנאל האמיתי, שהוא שומר בפנים ולא מראה לאף אחד חוץ מלאלה שהוא באמת מעריך.
הצלצול החל להתנגן, וקטע את המורה באמצע דבריה.
מפני שזה היה הצלצול להפסקה, לאף אחד לא באמת היה אכפת שנקטעו דבריה של המורה, וכולם שעטו החוצה.
הבנים אל כיוון מגרש הכדורגל, הערסים לכיוון החצר האחורית, שם הם יוכלו לעשן, והבנות לכיוון הרחבה, שבה יש שורת ספסלים אשר משקיפה לכיוון מגרש הכדורגל.
רק אני נשארתי במקומי, בזמן שנתנאל ונטלי יוצאים מהכיתה.
"מירב?" ניגשתי אל המורה, מירב.
היא חייכה אלי חיוך מנחם והביטה בי,
"כן, יובל?" היא שאלה והניחה את תיקה על הכיסא. גם היא רצתה להתחפף מהכיתה הזאת.
"אני יכולה להשאר בכיתה…?" שאלתי בשקט והשפלתי את מבטי. הדבר האחרון שאני רוצה, זה להסתובב ברחבי בית הספר, לבד, כשכולם נועצים בי מבטים.
"בטח. זה בסדר." היא חייכה, ואני פשוט חיבקתי אותה. היא הייתה נראת מופתעת, אבל לי לא היה אכפת.
"תודה רבה." לחשתי, והדמעות זלגו על לחיי. לא הבנתי למה אני כל כך רגשנית, מטובה קטנה כל כך, שלא אמורה להוות בעיה למורה. אולי מפני שכבר חשבתי שכל בני האדם חסרי לב?
המורה יצאה מכיתה, ואני חזרתי למקומי. הוצאתי את הטלפון מתיקי וגלשתי בפייסבוק.
נכנסתי לעמוד שלי, וראיתי שאנשים שאני לא מכירה כתבו על על הקיר!
התגובה שהכי משכה את עייני הייתה התגובה הזאת,
'תמיד תזכרי שאת מדהימה, ושאף אחד לא יכול לשבור אותך. הבן אדם שעשה לך את זה הוא חסר לב, ואני מאחלת לו מוות איטי ומייסר. אל תפסיקי לחייך, יש לך חיוך מדהים.'
ונחשו ממי הייתה התגובה?
משיר.
שיר, זאתי שאני שונאת, ושהיא שונאת אותי. לא הבנתי, אולי פרצו לה לפייסבוק או משהו?
הבטתי בכתוב, פעורת פה, כשנתנאל נכנס לכיתה.
"מה את כל כך מופתעת?" הוא צחק, ואני הרמתי את מבטי אליו במהירות.
"סתם… שיר." מלמלתי וקראתי שוב את מה שהיא כתבה לי על הקיר. נתנאל נעמד לצידי וקרא גם הוא,
"היא לא חסרת לב, את יודעת. היא באמת בן אדם טוב." הוא התיישב לצידי והניח את ידו על ירכי, מה שהעביר בי זרמים. עיניי הביטו בידו שהייתה על ירכי בריכוז, והתענגתי על המגע החם שלו.
"אני כבר לא מאמינה בבני אדם…" מלמלתי בשקט וסגרתי את הפייסבוק. החזרתי את הטלפון לתיקי ופיזרתי את שיערי מהקוקו שהוא היה מרוסן בו.
"את יפיפייה ככה, כשהשיער שלך פזור." הוא אמר והעביר את ידו בשיערי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שנתנאל החמיא לי. מבטי הפך לרך, ולחיי האדימו. השפלתי את מבטי ושיערי נפל על פניי. נתנאל בחיים לא החמיא לי, למה הוא התחיל עכשיו?
מה אפכת לו בכלל איך שאני נראת?
"תפסיק." מלמלתי במבוכה, והרגשתי את ידו מסיטה את השיער מעיניי. המגע שלו העביר בי זרמים חשמליים, ופעימות ליבי האיצו.
הרמתי את ראשי, ועיניי החומות והנטולות יחוד הביטו בעיניו הירוקות והמדהימות.
"את הילדה הכי יפה שאני מכיר, יובל." הוא לחש, וידו ליטפה את הלחי הימנית שלי. לחיי האדימו.
"אני הילדה כי מכוערת שאיי פעם הכרת, נתנאל." השפלתי את מבטי, אך הפעם ידו של נתנאל הרימה את ראשי והכריחה אותי להביט באותן עיניים מהפנטות, אשר נראו כמו רחבות דשא ענקיות וירוקות. הכי ירוקות שיש.
"תפסיקי את." הוא התעצבן, גם אני התעצבנתי,
"אתה בעצמך אמרת שאני מכוערת ושמנה!" צעקתי עליו. פתאום אני יפה עבורו?
"את חייבת לסתום כבר! בחיים לא אמרתי שאת מכוערת!" הוא צעק גם, ואז מבטו התרכך,
"אמרתי שאת מלאה. בחיים לא העזתי להגיד שאת מכוערת." הוא העביר את ידו בשיערי, הדמעות זלגו על לחיי,
"אבל זאת מי שאני, מכוערת." לחשתי בעצב.
בשניה אחת שפתיו של נתנאל הוטחו על שפתיי שלי.
לחיי הוורידו, והרגשתי באותו הרגע הילדה הכי מאושרת בעולם. כל החמימות הזאת, הרגש, התחושה הזאת של הפרפרים בבטן.
ואז, פניה של נטלי עלו במחשבתי. דחפתי את נתנאל ממני במהירות, שפתינו התנתקו, וכל הקסם נעלם. מבטו של נתנאל נהפך לנוקשה מעט, והדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי.
אני לא יכולה לעשות את זה לנטלי. זאת נטלי, החברה הכי טובה שלי. אסור לי לעשות לה את זה, נתנאל שייך לה. הוא גם תמיד יהיה שייך לה.
השפלתי את ראשי, ושיערי נפל על פניי והסתיר אותן, הדמעות זלגו על לחיי.
"אתה אוהב את נטלי." לחשתי בקול רועד, מרגישה את הלב שלי נחצה לשניים.
"יובל…" הוא לחש, וידו הונחה את הלחי הימנית שלי. התרחקתי ממנו במהירות, תליתי את תיקי על כתפי ויצאתי בריצה מהכיתה. לא יכולתי.
התאהבתי בנתנאל. אהבתי את נתנאל.
אבל נתנאל אוהב את נטלי. זה לא הדדי. אני לא יכולה להתאהב בנתנאל, אסור לי!
אסור לי להתאהב בנתנאל!
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
כשהגעתי הביתה, לא יכולתי להפסיק לבכות. מה הולך עם החיים שלי בזמן האחרון?
מה הולך איתי בזמן האחרון?
השתנתי כל כך!
אני לא מאמינה… אני לא מאמינה שהתנשקתי עם החבר של החברה הכי טובה שלי.
אני לא מאמינה שהתנשקתי עם נתנאל. איך יכולתי לעשות את זה לה? הרי אני יודעת כמה היא אוהבת אותו!
מילאתי לי אמבטיה ושקעתי בתוכה. עצמתי את עיניי וניסתי להרגע. הבטחתי לעצמי שמעכשיו, אני לא הולכת לדבר עם שניהם.
לא עם נטלי, ולא עם נתנאל. אני לא יכולה לפגוע בהם. הם אוהבים אחד את השניה, אני לא הולכת להפריד בניהם.
"יובלי, יש לך אורחת!" אמי קראה מבעד לדלת. מי זו כבר יכולה להיות אם לא נטלי?
נתנאל גילה לה? אסור לו לעשות את זה מבלי לספר לי לפני!
"אני יוצאת!" קראתי בחזרה ויצאתי מהאמבטיה במהירות. התנגבתי והתלבשתי.
יצאתי מחדר האמבטיה והתחלתי ללכת לכיוון חדרי.
נכנסתי לחדר וראיתי את הבן אדם שהכי לא ציפיתי לראות.
את שיר.
"שיר?" שאלתי בהפתעה. היא הרימה את מבטה אלי מהרצפה, וחייכה חיוך קלוש. עיניה היו אדומות, סימן לכך שהיא בכתה, והרבה.
היא קמה מהמיטה וחיבקה אותי.
"את תהיי בסדר." היא לחשה לאוזני, וחום הציף את ליבי. היא באה לתמוך בי, למרות שאנחנו בכלל לא מכירות?
"מה קרה לך, שיר? למה את בוכה?" לחשתי בשקט וחיבקתי אותה בחזרה.
ייבבה קלושה נפלטה מפיה,
"גם אני עברתי אונס, מלפני כמה שבועות." היא לחשה בשקט, וליבי נשבר.
שיר עברה אונס?
"מה?" לחשתי, המומה.
"אני כל כך מצטערת שהתנהגתי אלייך בצורה מגעילה!" היא בכתה.
חיבקתי אותה בחוזקה, אני לא אחת שנוטרת טינה,
"הכל בסדר. אני מבטיחה לך שאנחנו נהיה בסדר." לחשתי בשקט.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
בהמשך היום, שיר נשארה אצלי. לאחר שהיא נרגעה, ושתתה כוס מים, התיישבנו על המיטה שלי ודיברנו. היא סיפרה לי על האונס שעברה, והזדעזעתי.
היא עברה אונס על ידיי החבר הכי טוב של אחיה הגדול, ואסור לה לספר לאף אחד, כי אף אחד לא יאמין לה. היא גם סיפרה שהוא ניסה לאנוס אותה עוד פעם אחת, מלפני יומיים, אבל היא הצליחה לברוח.
כאב לי הלב רק מלשמוע את כל מה שהיא חוותה.
"אז מה תעשי? את לא יכולה לפחד לחזור כל יום הביתה, רק מהמחשבה שהוא שם, עם אח שלך." אמרתי והבטתי בה, היא משכה בכתפיה.
"אני לא יכולה לדווח עליו למשטרה, לא יאמינו לי, וגם הוא החבר הכי טוב של אח שלי מגיל קטן, אני לא יכולה לעשות את זה לאח שלי." היא לחשה בעצב ועיניה הוצפו דמעות מחדש.
"אז אני אדווח, אם את לא תדווחי על מה שהוא עשה, אני אדווח במקומך." אמרתי בכעס והבטתי בה. למרות שהכרנו רק שעות בודדות, היה לי כואב עליה. לא יכולתי להשאיר אותה באותו המצב שהיא עכשיו.
"לא… יובל. זה בסדר." היא לחשה בשקט, פניי התעוותו בכעס,
"זה לא בסדר! וכבר מחר אנחנו הולכות לדווח במשטרה על האנס הדפוק הזה!" אמרתי בכעס.
היא צחקקה,
"את דווקא נחמדה. סתם לא התנהגתי אלייך יפה." היא חייכה חיוך קטן, חייכתי גם אני,
"רוצה לראות סרט?" שאלתי.
"מפלצות בע"מ?" היא הרימה גבה, צחקתי,
"בדיוק!"
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
הימים עברו, ואני התרחקתי מנתנאל ונטלי. הוא התקשר שוב ושוב, ואני כבר חסמתי את המספר שלו. כאב לי.
לא רציתי לחסום אותו. לא רציתי להתעלם ממנו. רציתי להיות איתו עכשיו, לחבק אותו. לנשק אותו.
אבל זה היה בלתי אפשרי, כי הוא של נטלי.
נטלי, בניגוד לנתנאל, לא ניסתה אפילו ליצור קשר. היא לא התקשרה, לא שלחה הודעה, לא כלום.
אני המשכתי ללכת לבית הספר, ולמרות שבשיעורים נתנאל נעץ בי מבטים, אני ושיר היינו נעלמות בהפסקות, רק כדי שיפסיק לחפש אותי.
שיר ידעה על כל מה שהלך איתי ועם נתנאל, והיא אמרה שאני סתם מענה אותו, ושאם נטלי אוהבת את שנינו, היא תשמח שנהיה ביחד. אני חלקתי עליה, ואמרתי לה שהיא לא אוהבת אותי, היא אוהבת את נתנאל, ושהיא מרגישה שאני גונבת לה אותו.
"אני הייתי החברה הכי טובה של נטלי," שיר התחילה לספר.
התפללתי שזה לא אותו הסיפור שנטלי סיפרה לי, על כך ששיר שכבה עם נתנאל,
"אני יודעת שאת יודעת ששכבתי את נתנאל," היא צחקה בשקט, אך בצחוק שלה לא היה זכר לשמחה, או הומור.
"זה קרה יום אחריי שאנסו אותי. הייתי שיכורה, והוא בא לנחם אותי, והוא היה שם בשבילי, אז שכבנו." היא אמרה בעצב, ואני רק הקשבתי בשקט.
"היא ראתה אותנו, אני ידעתי שהיא ראתה אותנו, אבל אף פעם לא העלתי את הנושא. אני ונתנאל הפכנו להיות זוג אחרי שנטלי והוא נפרדו, אבל היינו זוג רק בגלל שנכנסתי להריון." היא לחשה בשקט.
"כשגיליתי שהילד הוא לא מנתנאל, שהילד הוא מהחבר של אחי, הפלתי אותו ואני ונתנאל נפרדנו." היא סיימה, הדמעות כבר הכתימו את לחייה, ומסתבר שגם את הלחיים שלי.
"אני כל כך מצטערת לשמוע, שיר…" לחשתי וחיבקתי אותה.
כאב לי על שיר. היא הייתה בן אדם טוב, היא לא פגעה בנטלי בכוונה, היא פשוט הייתה שיכורה. היא לא רצתה להכאיב לנטלי.
"למה לא סיפרת את כל זה לנטלי?" שאלתי. ידעתי שאם נטלי הייתה שומעת את כל מה שאני שמעתי, היא לא הייתה כועסת עליה.
"כי אי אפשר לדבר עם נטלי. היא משוגעת בכל דבר שקשור לנתנאל. היא כבר אובססיבית אליו, אם רק אני אזכיר את השם שלו היא תצרח ותתעצבן עליי." היא משכה בכתפיה, ורק החדירה בי יותר פחד.
"בא לך להבריז?" שאלתי לפתע, היא הרימה גבה,
"ממתי את, גברתי, מבריזה?" היא צחקה, הפעם היה תורי למשוך בכתפיי.
"אני צריכה שקט קצת, ואני יודעת בדיוק לאן ללכת." חייכתי חיוך קטן,
"אני מוזמנת?" היא חייכה, צחקתי,
"את תמיד מוזמנת!" חיבקתי אותה.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
"את צודקת, זה מקום מרגיע." שיר חייכה והתנדנדה על הנדנדה שהייתה לצידי.
היינו בגן שעשועים הנטוש, שאותו גיליתי בימים האחרונים.
הגן שעשועים הזה הזכיר לי את עצמי.
מקום שאמור להיות כל כך שמח ומלא, אבל במקום זאת הוא ריקני ועצוב.
המקום הזה הזכיר לי שלכל דבר יש תקווה, אם רק מטפחים אותו.
"זה המקום האהוב עליי." לחשתי והתנדנדתי גם אני. שיר הייתה הראשונה שאותה לקחתי למקום ה"מסתור" שלי.
"זה מקום מקסים." לחשתי בשקט.
במשך השעה הבאה שתינו שתקנו והתנדנדנו. לא היינו צריכות מילים. רק רצינו שקט. לחשוב על הדברים.
"אני חושבת שאני אוהבת את נתנאל." שברתי את השתיקה.
שיר צחקקה בשקט,
"אני חושבת שהוא אוהב אותך, יובי." היא הביטה בי, גיחכתי,
"הוא אוהב את נטלי. לא ראית אותו מסתכל עליה, הא?" צחקתי בעצב והשפלתי את מבטי.
"נטלי היא אהבה חולפת. את האהבה החדשה שלו. בחיים לא ראיתי אותו משתגע ככה רק בכלל בחורה. הוא תמיד היה קר רוח בכל הקשור לבנות." שיר אמרה בשקט, הסטתי את מבטי אליה,
"מה אני אמורה לעשות?" שאלתי.
"לנשק אותו."
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
עמדתי מול דלת ביתו של נתנאל, ואכלתי את עצמי.
לדפוק, או לברוח?
לא האמנתי ששיר שכנעה אותי ללכת לנשק את נתנאל.
היא אמרה שנשיקה אחת קטנה תסדר את הכל, ואני רציתי להאמין לדבריה, ולחשוב שהיא צודקת. אבל זה היה קשה.
לבסוף דפקתי במהירות על דלת ביתו, ונטלי פתחה לי את הדלת.
למה הכל הולך לרעתי בזמן האחרון? למה דווקא היא הייתה צריכה לפתוח לי את הדלת?
"מה את עושה פה?" היא נבחה. לא הכרתי את נטלי באותה השניה.
היא הייתה נראת עצבנית, ואני חושבת שאפילו ראיתי שנאה בעיניים שלה.
"מה יש לך?!" התעצבנתי גם אני. למה שאני אשתוק, בזמן שהיא צועקת עליי?
"את בדיוק כמו שיר! זונה כמו שיר! שרלילה כמו שי! והכי חשוב, בוגדת כמו שיר!" היא צרחה עליי וידה סטרה ללחי הימנית שלי.
הייתי משותקת. נטלי, החברה הכי טובה שלי, גילתה את זה שאני ונתנאל התנשקנו.
נטלי, החברה הכי טובה שלי, קראה לי כרגע שרלילה, זונה, ובוגדת.
והדבר הכי חשוב, נטלי, השוותה אותי לשיר, וקראה לי בוגדת.
חייכתי,
"אני יודעת שאני כמו שיר." צחקתי. היא הייתה נראת מבולבלת.
את האמת? הלוואי והייתי כמו שיר. היא ילדה מדהימה, אני שמחה שנטלי השוותה אותי לשיר.
עם לחי אדומה, התחלתי לצחוק. עמדתי מול נטלי, וצחקתי. לא יכולתי להפסיק לצחוק.
נטלי הביטה בי, המומה, אך לי זה לא הזיז. לא הפסקתי לצחוק.
"נטלי, בייב, אני כל כך מצטער, זאת הייתה טעות אחת גדו-" נתנאל נעמד לצד נטלי, וראה אותי. הוא השתתק.
אז עכשיו אני גם טעות?
ונחשו מה עשיתי.
צחוקי רק התגבר מרגע לרגע, לא יכולתי להפסיק לצחוק לשניה.
אני באתי לפה כדי לנשק את נתנאל, להגיד לו שאני אוהבת אותו, והוא אומר שזו הייתה טעות אחת גדולה?
"יובל!" נתנאל הביט בי, הבט שבעיניו התרכך, ואני?
צוחקת. התחילה לכאוב לי הבטן מרוב שצחקתי. הדמעות זלגו על לחיי.
צחקתי ובכיתי יחדיו. צחקתי, בזמן שהמבט שבעיניי היה שבור, בדיוק כמו הלב שלי.
ואז, הצחוק דעך, ורק הדמעות נשארו.
"אני? טעות?" לחשתי בשקט. עיניו של נתנאל הפכו עצובות.
לפתע שיר צצה מאחורי,
"דיי, יובי, בואי נלך הביתה." היא אמרה בשקט, נתנאל היה נראה מופתע,
"אבל אני טעות. אולי גם לא אמור להיות לי בית. כי אני פאקינג טעות אחת גדולה." לחשתי בשקט, הדמעות לא חדלו לזלגו על לחיי.
"זה לא ככה!" נתנאל התקרב אלי, אני מעדתי אחורה ונפלתי על השביל.
"יובל!" הוא עזר לי לקום, לא נעזרתי בו. קמתי בכוחות עצמי.
"תעזוב אותי!" צעקתי עליו.
"אני באתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, ועבורך הכל היה טעות?!" צעקתי עליו בכעס, מבטו התרכך בשניות.
"אני אוהבת אותך… אני כל כך אוהבת אותך…" בכיתי בשקט וקברתי את ראשי בין ידיי.
נטלי נהמה בזעם והלכה. היא פשוט הלכה.
שיר עמדה מאחורי, ואני קרסתי על השביל בככי.
ראשי היה קבור בין ידיי, ולא הפסקתי לבכות.
לפתע הרגשתי ידיים חמות מחבקות אותי. וכבר ידעתי מי זה.
נתנאל.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
הפרק מוקדש בהרבה אהבה ל-
sahar_love_live_smile
אהבה אחת ❤️
yuval
אתן מדהימות בנות, תודה על כל התגובות המחממות והאוהבות!
אוהבת אתכן המון המון המון 3>