“כי אינני יכול בלעדייך” – סיפורי ערסים – פרק ארבע עשרה

פרק 14 – מישהו שומר עליי

עבר לו חודש, הסרטון עדיין לא ירד מיוטיוב. ידעתי שהמשטרה אפילו לא ניסתה להוריד אותו.
מה אכפת להם בכלל, זה לא שזאת הילדה שלהם בסרטון.
כתבים רבים באו לבקר אותנו בבית, ואני סרבתי להתראיין. לא הייתי מסוגלת. זה כמו למכור את עצמי.
היחסים ביני לבין נתנאל התהדקו, ואני רק מצאתי את עצמי מתחילה להעריך ולהעריץ אותו יותר ויותר. שאלתי את עצמי פעמים רבות אם אני מתחילה להתאהב בו, אבל אז החלטתי שאני סתם מכניסה לעצמי רעיונות לראש, וכדאי שאני פשוט אפסיק לחשוב עליו במובנים כאלו ואחרים.
נטלי התאוששה, ועכשיו היא כבר מתנהגת כרגיל. היא מקפצת, וצוחקת, כמו תמיד.
היא ונתנאל אמורים לחגוג עוד מעט שנה. אני מניחה שהם לא החשיבו את הפרידה.
קמתי מהמיטה, השעה הייתה שש וחצי בבוקר. החלטתי שהיום, היום אני אחזור ללימודים.
מה כבר ילדים יכולים להגיד? מה הם כבר יכולים לעשות? הרי אני עברתי את הכל כבר. אז הערות פה ושם, אני אתעלם.
לבשתי חולצת בית ספר ארוכה, ורחבה מאוד. משום מה לא זכרתי אותה כל כך רחבה.
לבשתי את אחד מהג'ינסים הצמודים שקניתי עם נטלי, קלעתי את שיערי הארוך לעצמה לצד, והייתי מוכנה.
ירדתי במדרגות, וראיתי את אמי יושבת בסלון ורואה את אחת מהסדרות המפגרות שלה.
"למה את ערה בשעה כל כך מוקדמת?" היא שאלה, וגבותיה הורמו בהפתעה.
"אני הולכת לבית הספר." הודעתי לאמי והלכתי לכיוון המטבח. שתיתי כוס מים וזרקתי אותה לפח הפלסטיק אשר נמצא בארון אשר מתחת לכיור.
"באמת?!" אמי קיפצה מאחורי בהתרגשות. צחקתי והנהנתי.
ידעתי שזה יעשה טוב לאמא אם אני אלך לבית הספר. זה יתן לה מנוחה מכל הדאגות, והיא תוכל לחזור סוף סוף לעבודה.
לחזור לשגרה.
נתנאל לא ידע על כך שאני חוזרת לבית הספר, ולכן רציתי שזו תשאר הפתעה עבורו.
אני רק מקווה שזאת הפתעה משמחת עבורו, ולא הפתעה מפתיעה וחרדתית.
"אני הולכת," מלמלתי בהיסח דעת ונשקתי לאמי על הלחי.
יצאתי מהבית והתחלתי להתקדם, ברגל, לכיוון בית הספר. המקום בו לא הפסיקו לדבר עליי. לא חדלו לדבר עליי אפילו לשניה אחת.
בכל פעם שגבר, או נער עברו לצידי ברחוב, אימה אחזה בי. התחלתי להזיע, וליבי דפק במהירות.
הייתה אפילו פעם אחת שעשיתי את עצמי מדברת בטלפון עם החבר הלא-אמיתי שלי.
לאחר כרבע שעה הליכה מלאת חששות ופחדים, עמדתי אל מול השער. שער בית הספר הגדול, והמפחיד.
לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להרגיע את עצמי,
הכל בסדר. כולם שכחו, וגם אם לא, אז מה? אז הם יעירו קצת, או חלק אפילו יביטו בי במבטי רחמים מעורריי בחילה, אבל העיקר שאני אתן את הנחת והשלווה לאמא שלי, ואתחיל לחזור לשגרה בעצמי.
ואז, עשיתי את זה. לקחתי את הצעד הראשון אל תוך בית הספר. אל תוך מרחץ הדמים.
נשפתי במהירות, ולפתע הרגשתי יד לופתת את זרועי. הפניקה התחילה לחלחל בי. הדמעות כבר זלגו על לחיי.
ידעתי שזה היה גבר, ופחדתי. פחדתי שהוא יעשה לי משהו.
ייבבתי בשקט, והיד סובבה אותי כך שעיניי נגלות אל פניו של נתנאל.
"אלוהים, נתנאל, הפחדת אותי!" צעקתי בבכי, וקברתי את ראשי בחזהו. הייתי עמוק בתוך האימה.
נתנאל ליטף את ראשי בעדינות,
"היי, זה רק אני." הוא לחש אל תוך אוזני, לא חודל לרגע לענג אותי בעזרת ידיו החמות אשר עבר על שיערי הארוך באיטיות מסחררת.
"סליחה…" ייבבתי אל תוך חולצתו. איך יכולתי להיות כל כך טיפשה? ברור שזה נתנאל.
אבל ידעתי שהתגובה שלי לא נבעה מטיפשות, אלא מחרדה. מפחד.
פחדתי מכל גבר אשר חלף לצידי ברחוב, כשהוא מגחך למראי המוזנח, כשאני כלואה עמוק בתוך הבגדים הרחבים והארוכים.
מעולם לא חשבתי שאגיע למצב כזה. למצב בו אני כל כך מפוחדת וחשדנית. למצב שבו כל תזוזה קטנה של אדם אשר נמצא לצידי מלחיצה אותי עד מוות.
"אין לך על מה, יובל, אני כאן איתך. אני לא אעזוב אותך, לעולם." הוא לחש לתוך אוזני ברכות, ואני הרגשתי את ליבי מנתר בהתרגשות.
הוא לא יעזוב אותי, לעולם?
הוא ישמור אותי לידו, הוא יגן עליי?
"תבטיח." ייבבתי והרמתי את מבטי אליו. עיניו היו כהות, רציניות, וסקסיות להפליא באותו הרגע. הוא חייך חיוך צדדי וקטן, כמעט ולא נראה, ואמר,
"אני אשמור עלייך, גם אם זה יגרום לי לאבד את השפיות של עצמי."
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
אז… משהו הולך כאן בין נתנאל ליובל, לא כך?
אני חושבת שמשהו טוב מתפתח כאן מתחת לאפינו (-;
אני יודעת שהפרק הזה נורא קצר, וגם דיי לא מובן, אך אני מבטיחה לפצות אתכן ובגדול.
מחר אני הולכת להעלות פרק ארוך במיוחד, אותו אני אקדיש למי שתבקש ראשונה 3>
אני כנראה אעלה את הפרק מחר בסביבות הערב, כי מהבוקר עד הצהריים אני הולכת לחפש שימלה לחתונה של אבא שלי, (לא, אני לא שושבינה).
אני אוהבת אתכן מאוד, ואני ממש ממש אשמח אם תגיבו!
לילה טוב 3>