“כי אינני יכול בלעדייך” – סיפורי ערסים – פרק שלוש עשרה

פרק 13 – פעם זה פעם

"אולי כדאי שתלך עכשיו…" מלמלתי בשקט וכיביתי את הטלוויזיה.
כן, הוא רכוש פרטי שלי נטלי. אני ממש לא מתכוונת לגזול ממנה את הרכוש שלה.
הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, אני לא מתכוונת להכנס להם באמצע.
"מה יש לך? מה קרה פתאום?" פניו הפכו כועסות. הוא לא מבין שאין לו על מה לכעוס, אני עושה הכל לטובתו. נטלי היא האחת שלו, אני סתם מקשה עליהם עם הנוכחות שלי.
"אני עייפה, נתנאל. אין לי חשק עכשיו לסרט." תירצתי. הדבר שהכי רציתי באותו הרגע להיות בין ידיו ולראות סרט מצחיק. זה היה נשמע כל כך חלומי ורחוק מהמציאות באותו הרגע.
"וגם, אתה צריך ללכת לנטלי. היא בטח כבר התעוררה." מלמלתי ונשכבתי על המיטה. נכנסתי מתחת לשמיכה והתכרבלתי לה, מנסה לעצור את הדמעות.
ידעתי שאם נתנאל ילך, אני שוב אשקע בדיכאון וכאב.
"למה את מגרשת אותי בכוח, למרות שאת לא רוצה שאני אלך?" הרגשתי את נתנאל מתיישב לצידי, ולא הבנתי איך הוא יודע מה אני מרגישה כרגע.
הוא תיאר בדיוק את מה שאני מרגישה עכשיו. אני לא רוצה שהוא ילך. אני לא רוצה שהוא ישאיר אותי לבדי, לשקוע בדיכאון ובעצב שאני רגילה אליו בזמן האחרון.
"אתה צריך ללכת לנטלי. היא בטח התעוררה, ואתה הוא הדבר היחיד שהיא רוצה לראות כשהיא פוקחת את העיניים שלה, ושנינו יודעים את זה." אמרתי בשקט והסתובבתי אליו.
פניו היו מהורהרות.
"מה יש לך?" צחקתי בשקט והתיישבתי לצידו. הוא משך בכתפיו.
"שימי את הסרט, תני לי לחבק אותך, ושתקי." הוא אמר וחיבק אותי אליו. אני חושבת שבאותו הרגע, הלב שלי קיפץ ממקומו והתחיל לרקוד סמבה.
לא הבנתי, מה הולך כאן?
אם ביום שאני ונתנאל הכרנו, היו אומרים לי שבעוד חודשיים מאותו היום, אנחנו נשב במיטה שלי, מתחת לשמיכה, ונראה סרט מצוייר, כשאנחנו מחובקים, הייתי צוחקת לאותו האדם בפרצוף.
ועכשיו… הנה. זה באמת פאקינג קורה. ואני מאושרת מכך שזה קורה.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ רוי –
"עשיתי את מה שרצית, אני מחכה כבר שבוע לחומר שלי, איפה הוא?!" צעקתי לתוך הטלפון.
אופק הבטיח לי את החומר, ואיפה החומר? אין לי מושג!
"היום נפגש ותקבל את החומר שלך, ופעם הבאה שתצעק, לא תקבל חומר בחודש הקרוב." אופק אמר וניתק את השיחה. צעקתי בכעס וזרקתי את הטלפון על הרצפה. התהלכתי בעצבים ברחבי הבית הקטן שאופק שכר לי, והתאפקתי לא לשבור הכל.
איך יכולתי לפגוע ככה ביובל?! אני גם ככה לא מקבל את החומר המזדיין שלי!
איך יכולתי לעשות לה את זה?
הבטתי בטלפון שעל הרצפה, וחשבתי.
היא לא אמורה לדעת שזה אני, אז אולי אני אתקשר אליה? אני מתגעגע אליה.
לקחתי את הטלפון מהרצפה וחייגתי אל יובל. ידעתי את המספר שלה כבר בעל פה.
"הלו?" קול גברי וישנוני ענה.
"נתנאל?" שאלתי, הוא המהם.
"מה קורה אח שלי?" נתנאל שאל, ואני הרגשתי איך לחיי הופכות לבוערות. מה הוא עושה עם יובל? ולמה הוא נשמע כל כך עייף?!
"הכל בסדר, איפה יובל?" שאלתי במהירות. ידעתי שזה לא היה לעניין, אבל לא היה לי אכפת. הייתי חייב לדעת מה קורה עם יובל, מה היא עושה עכשיו, אם היא בסדר.
"קצת בעייתי, היא ישנה." נתנאל גחך, והעצבים שלי רק עלו מרגע לרגע,
"באמת? ומה אתם עושים ביחד?!" שאלתי בכעס, נתנאל צחק,
"כולה ראינו סרט ביחד. אתה יודע מה קרה לה, נכון?" הוא לחש את החלק האחרון של המשפט, והרגשתי איך הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות.
"האונס?" שאלתי. הוא המהם
"למזלנו הכל בסדר. היא עשתה בדיקות, אין לה מחלות מין והיא לא בהריון." נתנאל לחש, ואני הרגשתי איך ליבי נמחץ.
אם הם רק היו יודעים שזה הייתי אני שם, מתחת לכובע הגרב.
"אני שמח לשמוע." אמרתי בשקט,
"נתי…" שמעתי את קולה של יובל, היא נשמעה עייפה, אך בכל זאת מעט ערנית.
ממני היא קוראת לנתנאל נתי?
היא אמורה לשנוא אותו בכלל! היא אמורה לתעב אותו!
ניתקתי את הטלפון והנחתי אותו על השולחן. הלכתי לכיוון המטבח והוצאתי מהארון את השקית המלאה בחומר הלבן שמרגיע אותי.
המנה הזאת נשארה לי מהפעם הקודמת בה אופק סיפק לי את החומר.
פיזרתי את חומר על השולחן בשלוש שורות דקות והסנפתי שורה אחר שורה לראותיי.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ נתנאל –
משהו בקול של רוי היה מוזר. ההתנהגות שלו, כשהזכרתי את האונס, הייתה מוזרה. הוא גמגמם מעט, וגם היה נשמע לחוץ.
הנחתי שזה בגלל שהוא אהב את יובל. אם הוא אהב אותה בכלל.
"מי זה היה בטלפון?" יובל מלמלה, עיניה עדיין עצומות וראשה עדיין על חזי. אם נטלי הייתה רואה אותנו באותו הרגע, כל כך קרובים, היא הייתה רוצחת את שנינו.
אבל כן, אני חייבת להודות, נהנתי מהקרבה שנוצרה ביני לבין יובל.
נהנתי כל כך, שכשביליתי בחברת יובל, נטלי ברחה לי מהראש. כשהייתי בחברת יובל, הכל היה נראה בסדר פתאום.
בלי כל הריבים, והעצבים, והכעס, כמו שעם נטלי. יובל פשוט… פשוט באיזשהו מקום, הקסימה אותי. אבל ממש לא הפסקתי לאהוב את נטלי. ראיתי בנטלי אישה, אולי אפילו את אשתי לעתיד. אהבתי להיות בחברתה של נטלי, אך בזמן האחרון זה נהיה מעיק.
כל הזמן שבו אנחנו אמורים לדבר, אנחנו רבים, ואם אנחנו לא רבים, אז זה סקס.
לא שיש לי בעיה עם סקס, אני האחרון שיגיד לא לסקס, אבל באיזשהו מקום כן חסרות לי כל השיחות שהיו פעם. כל האהבה. עכשיו היא מתבטאת רק בסקס.
עם יובל מצאתי משהו חדש. אמנם אנחנו קרובים, אבל אנחנו לא מתנשקים, ולא שוכבים, אבל אני רואה אותה בתור מישהי שכן אפשר לדבר איתה, ואם אנחנו רבים, אז אלו ריבים בעיקר של צחוק וכיף. ואם זה ריב רציני, אז זה ריב שנגמר אחרי דקות אחדות.
אני מדבר על יובל כמו על בת זוג, וזה דיי מגעיל, בהתחשב בכך שיש לי בת זוג, ושהיא החברה הכי טובה של יובל.
אבל אני רואה שיובל לא רוצה לבגוד בנטלי. אני רואה איזה מלחמות עולם היא עוברת.
היא חושבת שאני טיפש, שסתם פתאום היא מגרשת אותי ומזכירה שנטלי צריכה אותי?
אני יודע שנטלי צריכה אותי.
אבל אני יודע שגם יובל צריכה אותי.
ואני חושב שיובל צריכה אותי יותר מאשר נטלי צריכה אותי.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ יובל –
"אתה רעב?" שאלתי את נתנאל וקמתי מהמיטה. הוא חייך וקם גם הוא. הוא לבש בחזרה את החולצה שלו, ואני ניסיתי שלא לבהות בשרירי הבטן המפותחים שלו.
"רוצה לגעת?" הוא קרץ, אני גלגלתי את עיניי, והוא משך אותי לחיבוק.
"מה יש לך עם חיבוקים?" צחקתי וקברתי את ראשי בחזהו. ושוב, נזכרתי בנטלי, וכמה שמה שאנחנו עושים עכשיו הוא לא נכון, למרות שאין בנינו מגע שפתיים.
"אני אוהב לחבק אותך, את חמודה." הוא צחק ופרע את שיעריץ
גלגלתי את עיניי והדפתי אותו ממני,
"תעזוב אותי, פדופיל." צחקתי ונעלתי את נעלי הבית שלי. יצאתי מהחדר, כשנתנאל צועד אחרי. ירדנו במורד המדרגות וחלפנו על פני הסלון הריק.
נכנסנו למטבח.
"מה אתה רוצה לאכול?" שאלתי בהיסח דעת בזמן שחיפשתי אחר מלפפון במקרר.
"לא יודע, פיתה עם משהו." הוא חייך ונעמד לצידי. גלגלתי את עיניי.
"פיתה? אתה יודע כמה קלוריות יש בפיתה?!" הזדעקתי, הוא צחק,
"אני מוריד את הכל במכון כושר, אל תדאגי לי." אמר ופתח את המקפיא.
"שמחה שאתה מרגיש בנוח…" מלמלתי וגלגלתי את עיניי. הוא חייך והוציא פיתה,
"את מרבה לגלגל עיניים, את רוצה להרוס את העיניים היפות שלך?" הוא שאל והכניס את הפיתה למיקרו, ולחץ על שלושים שניות,
"איזה עיניים יפות בראש שלך? אתה מתחיל להזות לי?" נהמתי בזעם והוצאתי מלפפון אחד שהסתתר מאחורי חבילת גבינה צהובה.
"עוד פעם החוסר בטחון הזה…" הוא מלמל.
"אתה שוכח שאתה קראת לי שמנה בתחילת השנה? אל תתמם." התעצבנתי.
"פעם זה פעם."
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
למרות שהפרק יחסית קצר, אני אוהבת אותו.
אשמח לתגובות (: